מאגר סיפורי מורשת

שמי מקסים, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור מחייה של סבתי, אנא רנצר.

סבתי אנה נולדה במולדובה בעיר בלצי, בתאריך 25 באוקטובר 1938, בגיל צעיר עברה עם משפחתה לאוקראינה. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים כבשו את אוקראינה, הייתה בגטו שבאודסה, יחד עם אחותה בתיה ואמם פרידה. מהחיים בגטו סבתא לא זוכרת הרבה או לא רוצה להיזכר. החיים שם היו קשים, היה מעט אוכל ומים. בתוך הגטו היו סדנאות לחייטות, סנדלרות, שענות, ספרות, יצור סבונים, וייצור כובעי פרווה. בתמורה לעבודתם קיבלו מנות אוכל כפולות.

לקראת סיום המלחמה וצבאות בעלות הברית שהתקדמו יותר ויותר, הנאצים ניסו לחסל כמה שיותר בגטאות ובמחנות, ועם נסיגת הגרמנים מעיר באלטה במרץ 1944, פשטו הנאצים על הגטו ופרצו אל המגורים שלהם וניסו להרוג את סבתי ואחותה. אמם אספה אותם לידיים שלה. הנאצי שהתכוון להרוג אותם חס על חייהם.

בביתה של סבתי דיברו יידיש. כשהסתיימה המלחמה היא הלכה לבית ספר מספר 6 בעיר צ'רנבצי, שם למדה צרפתית, אוקראינית, רוסית, מתמטיקה, היסטוריה, גאוגרפיה, מדעים ועוד. בית הספר היה בחינם. לא היה צריך לשלם על שום דבר. ואם התלמידים היו לומדים טוב ומקבלים ציונים טובים, הם היו מקבלים כסף. סבתי למדה טוב. היא המשיכה ללמוד במכללה. כשהייתה קטנה חלמה להיות גננת בגן. עבודתה באוקראינה הייתה מנהלת מפעל נעליים. היא הייתה אחראית על העובדים. גם אמה פרידה עבדה בעבודה זו.

היא פגשה את סבי יוסף בשנת 1961. הם התחתנו שנתיים לאחר מכן, ושם משפחתה השתנה לרנצר, שם משפחתה לפני החתונה היה גרוסלנביר, פרוש  השם הוא "מורה גדול". היא עברה עם משפחתה לארץ בתאריך 3 באפריל 1991 לחיפה. ואז עברה לגור בנתניה בדורה. באותה תקופה עבדה בעזרה לקשישים.

כשאחי הגדול יגאל נולד היא הייתה בבית הקברות. היא ביקרה את הקבר של בעלה וסבי יוסף שנפטר שבועיים לפני שאחי נולד. היא התקשרה לאבי והוא אמר לה שאחי נולד, היא בכתה מרוב אושר. סבתא אוהבת לראות סרטים ישנים וטלנובלות חדשות, כמה פעמים אמרתי לה שאני חושב שהיא לא צריכה לראות את כל הטלנובלות ואת סרטי הדרמה, בגלל שאפשר להגיד שהם לא הסרטים הכי שמחים שיש.

לסבתא שלי מאוד קשה, בגלל שהיא איבדה את הבן האחרון שנותר לה – אבא שלי, שנפטר מאותו הדבר שאח שלו אדי (אדוארד) נפטר ממנו: דום לב. היא חיה בקושי גדול בחיי היום יום שלה. למרות כל זה, היא כל יום יוצאת החוצה לטייל ולקנות מצרכים כמה שעות, ולמרות שהיא לבד בביתה רוב הזמן היא מצליחה להמשיך להחזיק מעמד כמו גיבורה. היא ממש אשת הברזל. כל יום  שישי-שבת אני ואחיי מבקרים אותה, והיא מכינה ונותנת לנו שפע של אוכל טעים. היא רוצה שנאכל את כל האוכל כי היא לא אוהבת לזרוק אוכל, בגלל המחסור באוכל שהיה בילדותה.

הזוית האישית

מקסים: שמחתי מאוד על האפשרות להעצים את סבתא שלי באמצעות הסיפור באתר, ככל ששמעתי יותר על חייה בעבר כך אני מעריך אותה אף יותר היום.