מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד ונכתב במסגרת תוכנית "ספר המתכונים של סבתא", מטעם מרכז צעירים, יוקנעם עילית

שמי אופק, אני משתתפת השנה במיזם תיעוד של תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם תכנית "ספר המתכונים של אימא" מטעם מרכז צעירים יוקנעם, במסגרתו אני מתעדת את פנינה כספי, אשר סיפרה לי על שורשיה ואף לימדה אותי כיצד מכינים זלאביה. וכך סיפרה לי פנינה:

"אמרתי אעלה בתמר" (שיר השירים, פרק ז' פסוק ט')

שמי פנינה, נולדתי בתימן באזור מזרח תימן בכפר אל גאצר, להוריי אבא יוסף ואימא יהודית. אבי היה חייט, רצען וסנדלר, אדם גדול בתורה ובקבלה. אמי הייתה עקרת בית ועסקה רבות במלאכת יד – הכינה סלסלות ודאגה למשק בית והייתה כל כולה אשת חיל. הוריי היו אנשים טובים, אנשי חסד שתמיד אירחו את כל מי שבא לבית: גם ערבים, גם יהודים – הבית תמיד היה מקום מואר ומלא באנשים.

אני הבת השנייה במשפחה, קראו לי בתימנית בני'ה (=בת) וכשהגענו לארץ הפקיד שרשם שינה לפנינה. הבית שלי בתימן היה מאוד גדול, הוא השתרע על שטח גדול שכלל שני אגפים של סבי מצד אבא ואחיו. בכל אגף היה חדר שינה, סלון, מחסנים, חדר לטחינה באבני ריחיים, מטבח רק של המשפחה ומחסן של עצים. היה לנו גם באגף אורוות לבהמות שהיו לנו ומחסני תברואה ששם אחסנו את כל הקטניות כמו דורה לבנה ואדומה, שעורה, חיטה, תירס, שעועית ועוד. הייתה לנו עליית גג מאוד גדולה שם היינו מייבשים תבואה כמו שיבולים וצימוקים. הבנות בתימן וביניהן אני תמיד היינו עם אימא עוזרות בבית, מנקות, בוררות קטניות ועוזרות בעבודות הבית. מחוץ לכפר הייתה בריכת מים ענקית, משם היינו שואבות מים ומביאות אותם בנאדות מים מעור ושמות אותם בכדים. אנחנו הבנות היינו עוזרות גם בבישולים והיינו מכינות ביחד עם אימא את כל המאכלים התימניים המסורתיים. לכבוד השבת אמי הייתה מפזרת קטורת בכל הבית והחדרים כדי שיהיה ריח נעים לכבוד שבת. היא הייתה קוטפת פרחים ומסדרת את השולחן עם הפרחים והכל כדי לקבל את השבת בצורה נעימה. אחר כך אימא הייתה מדליקה נרות שבת. הייתי עומדת לצידה, אני זוכרת את הריח הנעים שהיה בבית של הפרחים.

יום אחד הודיעו בבית כנסת שהמלך יצא בקריאה לכל היהודים בתימן שהוא נותן להם רשות לעלות לארץ ישראל. המלך אמר לנו לעזוב לפני שיהיו מהפכות בתימן, הוא ידע שאם יגיד זאת יחסלו אותו והוא באמת נהרג אחרי כן. המלך אהב אותנו מאוד. אז החלה התארגנות לעלייה, כולם חזרו הביתה נרגשים, סיפרו למשפחות את הבשורה – אנחנו חופשיים לעזוב את תימן ולעלות לישראל! היהודים בתימן התחילו להתכונן, מכרו את כל נכסיהם כמה שיותר מהר ומה שלא הצליחו למכור השאירו.

אני כילדה בת 6 מאוד חששתי והרגשתי את המתח הבית: מה יהיה? איך נעלה? איך נסתדר? אימא שלי הייתה באותו זמן בהריון בתחילת חודש תשיעי. כל המשפחות בכפר כבר עזבו, רק אנחנו ומעט משפחות נשארו בכפר. אנחנו נשארנו כי אימא הייתה צריכה ללדת ובינתיים התחלנו בהכנות לעלייה. ההכנות היו קשות: להכין קמח ושמן שיהיה לאוכל לדרך, להכין צימוקים ושקדים, דברים יבשים שלא יתקלקלו בדרך הארוכה. אימא הייתה בקשר טוב עם הנשים הערביות בכפר ולכן הן עזרו לנו המון בהכנות. אני גם זוכרת שאימא הכינה המון סמנה (שמן מוקשה מחמאה). תוך כדי ההתארגנות, אימא ילדה.

לא כל כך רחוק מאיתנו גרו עוד יהודים וביניהם שוחט ששחט עופות ובהמות בשחיטה כשרה. אבא היה נוסע לשם על חמור לשחוט תרנגולות ולהביא לאימא אוכל טוב שתתחזק. אבא גם דאג לנו שיהיו לנו בהמות מסע, אפילו גמל שאפשר להעמיס עליהם את הדברים שהכנו. אבא שכר ערבי עם רובה שילווה אותנו וגם הכין מנשא לתינוקת. היינו הולכים ימים שלמים, כל יום 20 שעות, ואז מחפשים מקום לחנות בו במשך הלילה. אחרי כל המעברים והעצירות ממקום למקום הגענו למחנה בעדן בשם "חשיד" (מחנה גאולה). זהו מחנה מעבר בדרך לישראל בו חיכו לנו יהודים מארץ ישראל שהסבירו לנו הכל.

אני זוכרת שחיכינו שבועיים עד שהגיע תורנו לעלות על המטוס ולהגיע לארץ ישראל. כשהגענו למחנה, היהודים הישראלים ביקשו מאיתנו לזרוק את כל הבגדים שבלו בדרך והם יתנו לנו בגדים חדשים בישראל. בתימן התלבשנו מאוד בצניעות עם שרוול ארוך ובלי מחשופים. הבנים לא לבשו מכנסיים אלא מעין שמלות והנשים לבשו מכנסיים ומעליהם שמלות. הבעיה הייתה שהבגדים המודרניים בישראל לא היו צנועים. אני זוכרת שאבא אמר לאימא לא לזרוק את הבגדים אלא לשמור עליהם, הם היו בגדים מאוד יפים ומיוחדים. הישראלים רצו שנזרוק הכל כדי שניראה כמו היהודים בארץ. הלכנו למקלחות, קודם כל הנשים והילדים ואז הגברים. הראשונים שחזרו הזהירו אותנו שהישראלים שורפים את כל הבגדים הישנים ונותנים בגדים ישראליים חדשים. אנחנו החבאנו את הבגדים הישנים. לפני שעלינו למטוס אמרו לנו לקחת איתנו כמות מסוימת של רכוש ומה שנותר להשאיר במחנה, אנחנו החבאנו הכל והעלנו את הרכוש שלנו. במטוס לא היו כסאות אלא משטח שעליו ישבנו. כל משפחה הצטופפה עם עצמה עד שהטייס קיבל הוראה לצאת לדרך ולהמריא. כולם במטוס התפללו להצלחת הטיסה. ההתרגשות הייתה בשיאה על כך שעוד מעט מגיעים לישראל לנשק את עפרה, ולהלל לבורא עולם שגאל אותנו מהגלות.

הגענו לארץ. המטוס נחת בעין שמר, שם היה שדה תעופה עוד מימי הבריטים. נכנסנו לאולם גדול, אנשים ישבו שם על הריצפה ועל כיסאות ושם חיכו לנו אנשים שתפקידם לקלוט אותנו בארץ. הם בישלו לנו אוכל וכל משפחה לקחה לעצמה לחם שחור ועגול, ריבה, ביצים קשות, זיתים ומרגרינה, לילדים דייסת סולת. אנשי הקליטה העבירו אותנו לאוהלים, בכל אוהל היו שלוש משפחות. לא תמיד אהבנו את האוכל שהכינו, לכן באוהלים בישלנו מחדש, הוספנו תבלינים משלנו.

עברנו למעברת צמח, שם קיבלנו אוהל רק למשפחה שלנו. אני זוכרת שהאוהל ישב על אדמה מלאה בקוצים ולאימא היה ממש קשה ואבא היה מרגיע. התחלנו עם אבא לעבוד ולסדר את האוהל, עקרנו את כל הקוצים מסביב והתחלנו להכניס את הרכוש. אבא הכין לנו בעזרת טיט מעין ריצפה. לאבא לא הספיק שהאוהל היה יפה מבפנים אז הוא טיפח גם את החוץ עד שהאוהל היה ראוי למגורים ולאווירה ביתית.

בביקור של מנהלי המעברה שאלו את אימא במה היא מאכילה את התינוקת והיא סיפרה להם שבמעברה היא למדה להכין דייסות ומרקים, המנהלים שמעו על זה והחליטו לקחת את אימא לעבוד אצלם במטבח, כך שאני נאלצתי לשמור על התינוקת וכשאימא הייתה חוזרת אני הייתי הולכת ללמוד. אבא עבד בקיבוץ דגניה בגן ירק שם מאוד אהבו אותו, אבי היה חרוץ.

לאחר שנתיים החליטו לחסל את המעברה ולשלוח אותנו ליישובי קבע. את אבי מאוד אהבו ורצו שנעבור לדגניה ב', שם היה בית כנסת, היה שוחט שמגיע מטבריה פעמיים בשבוע והם ביקשו מאבא שנעבור לגור בקיבוץ ונקבל בית, נבשל את האוכל שלנו ושהאבא יהיה החזן בבית הכנסת. אפילו הציעו לאבא שהקיבוץ ישלם על הלימודים של ילדיו לישיבות, אך אבא לא רצה. הוא רצה להישאר עם חבריו וטען שהקיבוץ לא מספיק דתי. לבסוף אבא השתכנע, הקיבוץ סיפק לנו אוכל והיה לנו טוב מבחינה כלכלית. גם אימא הייתה מאוד מקובלת בהנהלת המעברה, אהבו אותה מאוד, נתנו לה למכור בשוק הירקות שבחיפה.

אני הבכורה לארבעה בנים ואחות, המון מאחריות הבית הוטלה עליי, כבר בגיל 12 הייתי נוסעת לחיפה לקנות לאחיי בגדים ונעליים. הייתי מסתכלת איך האנשים המבוגרים מתנהגים וכך פעלתי. לאחר שעברנו מהמעברות למושב המצב היה קשה, והייתי כוח עזר משמעותי בבית. זה היה קשה אבל הבנתי שזו המציאות ועשיתי כל מה שביכולתי. אמי ז"ל סמכה עליי שכל מה שאני עושה אני עושה בצורה הטובה ביותר. גם לאחר שנישאתי לחיים בעלי, המשכתי לעזור להוריי. כל שנה חגגנו את פסח בביתי בנוסח תימני מקורי והבישולים הוטלו עליי ועל אמי. אבא ערך את הסדר וכל המשפחה המורחבת הייתה מתארחת אצלנו לכבוד החג.

מתכון לז'לביות

חומרים:

5 כוסות קמח

1.5 כוסות קמח כוסמין

1.5 כוסות קמח מלא

1.5 כוסות קמח לבן

3 כפות שמן

כף גדושה של קצח

כפית מלח

3 כפות גדושות של סוכר

כף שמרים

כף גדושה של אבקת אפייה

אופן ההכנה:

מוזגים לקערה 3 כוסות מים פושרים. לאחר מכן שופכים את הקמחים, הסוכר, השמן והשמרים. את הקצח והמלח לשים בצד הקערה מופרד מהשמרים. מתחילים ללוש בעזרת היד בתנועות קיפול סיבוביות. מוסיפים כף של אבקת אפייה וממשיכים ללוש.

אחרי שלשנו טוב נכסה בשקית, ניתן לזה לנוח במשך 15 דקות ונלוש שוב. אחרי הלישה השנייה ניתן לזה לתפוח כשעה. כעת, ניקח מחבת ונחמם אותה על אש נמוכה. לוקחים מרגרינה ומורחים על הסיר. עם היד כל פעם ניקח חופן בצק ביד ונשים במחבת כשזה קצת משחים, נהפוך ונוציא. מגישים עם עגבניות מגורדות וכפית סחוג.

הכנת הזאלביה והגשתה עם סחוג

הזוית האישית

אופק הסטודנטית המתעדת: נהניתי מאוד להכיר את פנינה. פנינה היא אישה סופר חמה ואוהבת, היא לימדה אותי למצות את הטוב מכל סיטואציה בחיים ולהנות ממנה. היא לימדה אותי כל כך הרבה, בין אם זו הגישה שלי לחיים ובין אם זה במטבח לכל מה שקשור באוכל. פנינה היא בין הנשים הכי חזקות ומעוררות השראה שהכרתי, ואני מודה על הזכות שהייתי לצידה.

פנינה: נהניתי מאוד להכיר את אופק, על ההתעניינות שלה בי והרצון באמת להקשיב לי ולסיפורים שלי. יש לה יד מאוד טובה במטבח ואני מקווה שהצלחתי להעביר לה כמה שיותר ממה שניסיתי. אני מאחלת לך לשמור איתי על קשר ובהצלחה בהמשך הדרך!

הסיפור תועד ונכתב במסגרת תוכנית "ספר המתכונים של סבתא", מטעם מרכז צעירים, יוקנעם עילית