מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי בן אשר, זו הפעם השנייה שאני משתתף בקשר הרב דורי בבית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל. אני גר בדיור מוגן בית בלב, בשכנות אל בית הספר.

נולדתי בשנת 1935 בעיר חיפה. בגיל עשר עברה משפחתי לגור ברמת גן. בילדותי קראו לי ג'רפיו בגלל שהייתי גבוה כג'ירף.

מימין: אורי על הקורקינט, משמאל: סיום כיתה א' בגימנסיה "ביאליק" בחיפה, אורי בן אשר עם משקפיים ועניבה יושב בשורה הראשונה באמצע

עוד בבית הספר היסודי, כשגרנו עדיין בחיפה הייתה לי חברה ונהגתי ללוות אותה לביתה והילדים היו צועקים לנו: "אורי ודנה חתן וכלה".

אורי מימין מחופש בפורים לחייל רומאי, בית הספר "יהלום" ברמת גן

בהרגשה שלי לא ממש היה לי אבא. אבא שלי עבד כקבלן במקומות שונים בארץ ולא היה בבית במשך כל השבוע רק בסופי השבוע היה חוזר הביתה עייף. יצא שכמעט ולא ראיתי אותו והוא היה חסר לי.

אורי צייר את הוריו, האם – שולמית והאב – נחום, התמונה תלויה בדירתו בבית בלב

את האהבה שלי לארכיטקטורה קיבלתי כשליוויתי את אבא לעבודה ופגשתי אדריכלים שחשפו בפני את התוכניות שלהם למבנים שנבנו וגילו לי עולם שסקרן אותי. כשגדלתי למדתי תכנון ערים. למעשה, יש בתפקיד זה שילוב של מספר תחומים.

אני הייתי הבן הבכור ואימא שלי תלתה בי הרבה תקוות שאני אצליח בחיים ואהיה אדם טוב. אימא אהבה מאוד מוסיקה ולכן בחלומות שלה היא ראתה אותי כמוזיקאי גדול שמתפרסם בכל העולם. היא שלחה אותי ללמוד לנגן על כינור מתוך תקווה שאני אהיה לפחות כמו יהודי מנוחין, אבל אני לא אהבתי לנגן בכינור, הייתי בורח מהשעורים לשחק כדורגל עם חברים. אימא שלי מאוד התאכזבה, והרגשת האשמה שלי שאכזבתי אותה ליוותה אותי כל החיים. ללמוד כינור לא הצלחתי אבל עם השנים התפתחתי מאד בתחום הציור. בחרתי לצייר ציור בו אימא משקיפה עלי ורואה אותי מצייר, משגיחה עלי ורואה שאני מצליח ונהנית. רציתי לנחם אותה ולהגיד לה "אמא, תראי לא אכזבתי אותך".

אורי עם הציור בו אמו משקיפה עליו מצייר

את הציור שצייר ובו אמו משקיפה עליו מצייר בחר אורי להביא למפגש הקשר הרב דורי ולהציג כחפץ שמשמעותי בעבורו.

את דליה חברתי ולימים אשתי הכרתי בצבא, דליה הייתה בגדנ"ע ואני הייתי בגולני. היא עברה יום אחד בשער ואני שמרתי שם, היא שאלה: "למה אתה לובש כובע שחור?" (באותו זמן בגולני לבשו כובעים שחורים) עניתי לה בבדיחות: "כי החיים שלי שחורים". בשנת 1963 התחתנו ונולדו לנו שני בנים. בננו הבכור גר בירושלים וקוראים לו עדי יונה על שם אבא של אשתי, שהיה קצין בצבא ונהרג בזמן מלחמת השחרור. לבן השני קוראים שרון והוא עובד בהייטק. עדי היה תלמיד מצטיין בכיתה ולחצתי עליו שילך ללמוד לימודים אקדמיים. בתגובה ללחץ עדי החליט שהוא לא רוצה ללמוד וטען שניתן להתעשר גם בלי ללמוד. כהוכחה לטענתו זו סיפר שיש לו חבר שלאבא שלו יש לו חנות בשוק מחנה יהודה והוא נוהג במרצדס.

אני מאד אוהב ללכת עם בני משפחתי למסעדות ולדבר איתם ויש לי נכדה שאני טס איתה לאמסטרדם. אני אוהב לראות עולם ולהכיר ערים. ביקרתי בניו יורק, פריז, אמסטרדם. באופיי אני סקרן ורציתי להכיר מקומות שונים. מכל הערים הכי אהבתי את פריז, ביקרתי בה חמש פעמים וחבר צרפתי אמר לי שאני מכיר את פריז יותר מהצרפתיים.

אשתי האהובה דליה נפטרה והיא מאוד מאוד חסרה לי. בשנים שהיינו יחדיו למדתי שכדי לחיות בזוגיות טובה צריך לכבד ולאהוב את בת/בן זוגך וצריך בחילוקי דעות להגיע לפשרה.

אורי צייר אותו ואת דליה אשתו האהובה. הציור תלוי במרכז הסלון ועל שידה מתחת ניצבת התמונה המקורית:

למדתי בטכניון בחיפה ובתום לימודי עבדתי בעיריית חיפה, לאחר מלחמת ששת הימים נקראתי לעבוד בעיריית ירושלים. תפקיד שהיה חלום בשבילי. ירושלים הייתה בימים ההם בתנופת בנייה והתבקשתי להיות בין מתכנני העיר. עברנו כל המשפחה לגור בירושלים.

מימין: ציור הסנה הבוער צויר בעקבות טיול בשכונת גילה בה גרנו. משמאל: אורי בן אשר, שני מימין, בישיבה עם אורי לופוליאנסקי (רביעי מימין), סגן ראש העיר ירושלים לתכנון ובניה (5.8.1996)

בטיול נחשפתי לקרני השמש שפגעו בצמרות העצים והמראה נראה היה לי כסנה בוער. את החוויה תיעדתי בציור.

החלום שלי שירושלים תישאר בנויה מאבן עם מבנים נמוכי קומה ואופייה המיוחד של העיר ישמר. כמהנדס העיר ירושלים היה חשוב לי לשמור על המבנים ועל הטקסטורה החיצונית של המבנים. השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים שלא מאבן היא שכונת קריית יובל. היום יש מגדלים רבי קומות וחלק מהם עשויים זכוכית. לצערי החלום שלי לא יתממש. פניה של העיר השתנו ובאזורים מסוימים השינוי מאד משמעותי.

בדירתי בבית בלב, החלון בסלון משקיף אל נופה של העיר ולנגד עיני נראים השינויים שצובטים את לבי ומנכיחים חלום שהיה ולא ישוב. האנשים לא מכירים את ירושלים של פעם והיא משתנה ונהיית כמו תל אביב, האנשים כבר לא חולמים כמוני.

החלום הנוסף שלי הוא להגיע לעולם יותר טוב או לחזור ולעזור שהעולם יהיה טוב יותר, שלא יהיו מלחמות יותר ושאנשים יאהבו אחד את השני ולא תהיה שנאה ביניהם, שהעולם יהיה יפה יותר על אף השינויים שעושים בני אדם בעולם כמו: כריתת עצים, זיהום מים וכדומה.

הציור הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני מצייר כבר מגיל קטן. בדירתי תליתי חלק מהציורים. ציירתי את עצמי במצבים שונים- במבואה ציירתי את עצמי מזוויות שונות, צירתי את עצמי מקליד במחשב בחדר העבודה ומתגלח:

הקפתי את מיטתי בסדרת ציורים המתארים את אותה תמונת נוף ירושלמית בשעות שונות של היום והלילה:

הזוית האישית

אורי בן אשר: עצם זה שצירפתם לי ילד עם אותו שם, זה כבר קירב בינינו. אורי ילד מקסים, מקשיב למה שאני מספר ומתעניין. מאד נהניתי לשבת אתו. ניסיתי לדובב אותו לספר לי על עצמו ודווקא הצלחתי.

אורי מירסקי: הייתי אצל אורי בחופש והוא הראה לי הרבה ציורים שהוא צייר. אחד מהציורים שנגעו לליבי היה ציור שאורי צייר את עצמו, למעשה סדרה של שלושה ציורים בהם צייר את עצמו ותלה אותם בכניסה אל ביתו. ציור כזה מראה על המחשבה שלו על עצמו. נהניתי לקבל מאורי כל מיני עצות לחיים ולקבל זווית ראיה של בן אדם מנוסה ממני.

רויטל כהן קלפוס, מובילת התוכנית: אורי, אני מלאת הערכה לך שבחרת לבוא פעם שנייה לתוכנית. במהלך המפגשים התחלת לחוש שלא בטוב ונעדרת ממספר מפגשים, למרות מצבך הרפואי הגעת למפגש סיכום על כסא גלגלים. הפתעת אבל לך היה ברור שלא תחמיץ את המפגש הזה – אלפי תודות.

בחופש הגדול זכינו, אורי מירסקי ואני, לבקר את אורי בן אשר בדירתו בבית בלב ולהיחשף לציוריו התלויים בכל פינה בבית. כבר במבואה אל הבית תלויים סדרה של שלושה ציוריים בהם צייר את עצמו מזוויות שונות. הציור הוא חלק בלתי נפרד מאורי כבר מהיותו ילד קטן ואכן כל מי שמגיע אל דירתו זוכה ממפתן הדלת להיחשף לציוריו המרהיבים – ציורי נוף ירושלמי, ציורים של בני משפחתו, ציורים בהם תיעד את עצמו במצבים שונים. לצערנו שמענו מאורי שבגלל שבחודשים האחרונים אינו חש בטוב וידיו רועדות הוא לא מצליח לצייר. אנו מאחלים לו רפואה שלימה ושישוב לאיתנו ולאהבתו – הציור.

אורי בן אשר תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: עוד לא אהבתי די