מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 להורים זקיא ורחמים בן דיין, בעיר חאלב, בסוריה. במשפחתי שלוש בנות וחמישה בנים. בתקופת הילדות היינו ילדים עצמאיים חיינו לצד המוסלמים, הייתה הפרדה ברורה ולא הפרענו זה לזה. הקהילה היהודית הייתה מגובשת. חגגנו יחד את החגים, נהגנו להזמין אורחים, יצאנו יחד לטיולי משפחות באזור חאלב, בילינו בפארק "מאשתל" ופארק "סביל". אני זוכרת את המפגשים הקסומים והאחווה המשפחתית. למדתי בבית ספר נוצרי "רום אלאורתודוקס". לא היו בתי ספר לבנות, הבנים למדו בתלמוד תורה, תלמוד תורה ואילו לבנות לא היה מענה לימודי. המשפחה שלי רצתה שארכוש השכלה. כאשר סיימתי כיתה ו' רציתי להמשיך ללמוד. בשל היותי יהודייה, אמרו לי שאין מקום בשבילי. התעצבנתי והלכתי ברגל עד למשרד החינוך הסורי במקום מרוחק, דרשתי להמשיך ללמוד! המפקח ממשרד החינוך הסורי אמר לי שמגיע לי לקבל זכויות כמו כל התושבים! בעזרתו התקבלתי והמשכתי ללמוד בבית הספר הערבי. המורות והתלמידות אהבו אותי מאוד והיה לי קשר טוב עם חברות מוסלמיות.

משפחתנו הייתה תמיד ציונית וחלמה על הארץ. כשנה לאחר סיום לימודיי, עליתי לארץ בשנת 1962. בגיל 15 אני וחברתי תכננו לברוח לארץ ללא ידיעת המשפחה, היא הכירה אדם שהיה מוכן להבריח אותנו עם תעודות זהות של הבנות שלו. לבסוף לא ידענו אם הוא אמין אבל המשכנו לחפש דרך אחרת להגיע לארץ.

ההברחה:

אחותי רוז ואני והחלטנו לעלות לארץ, דיברנו עם אבי והוא הסכים שנעלה לארץ בתנאי שאם נתפס על ידי הסורים, נצטרך להגיד שאבינו חולה ורצינו לקחת אותו לפיקניק בפארק סביל ואנו בורחות ללא ידיעתו, כי השלטונות הסורים היו אכזריים ועינו יהודים שרצו לברוח. לא ידענו איך לצאת מהשכונה… שמענו שהשכנים המוסלמים מנקים את הבית לקראת הרמדאן, הזמנו אותם לבוא אתנו לפיקניק כדי שלא יחשדו, הם היו עסוקים בהכנות. בפארק סביל נפגשנו עם המדריך הערבי שהבריח אנשים לארץ. המתנו לו זמן רב והיינו במתח… העמדנו פנים שאנחנו בפיקניק, הוצאנו אוכל ושתייה וישבנו באמצע הכיכר. לאחר מכן הגיעה מכונית ואספה אותנו. התלבשנו בלבוש ערבי מסורתי בכיסויים עם מטפחת, באופן שונה מאוד מהלבוש הרגיל שלנו, שהיה מודרני ושונה מהאוכלוסייה הערבית. עלינו לרכב, נסענו עד הגבול עם טורקיה. לפני הגבול עצר אותנו שוטר, נתנו לו שוחד והמשכנו לכיוון טורקיה לעבר אנקרה, אדנה ואיסטנבול. בדרך אמי לא יכלה ללכת, המדריך הציע לנו לנטוש את ההורים כדי שלא יתפשו אותנו , לא הסכמנו! הלכנו דרך שדה מוקשים, סחבתי את אחי בן הארבע על הגב, שמו שלמה בן דיין,  פחדנו שיקשרו בין שם המשפחה שלנו ובין משה דיין שהיה איש צבא מפורסם בארץ, ובעולם הערבי שמעו עליו וחששו ממנו. לכן קראנו לעצמו בשם חנונו כדי שלא יחשבו שאנחנו קשורים למשה דיין.

בדרך, לאחר תלאות רבות, אחי קפא מקור, לאחר כמה שעות של הליכה חיכתה לנו משפחה ערבית בקבלת פנים חמה וארוחה מפוארת. מאוחר יותר פגשנו בשמש הקהילה של איסטנבול, המתנו במלון ובינתיים הוא הכין לנו תעודות מזויפות. השמש ואבי הכירו והסתבר שלמדו יחד בתלמוד תורה. עלינו לטיסה במטוס "אל על" והגענו לארץ והייתה אווירה של חופש סוף סוף! נחתנו והגענו להרצליה לנווה עמל, הכול היה חול מסביב…. התחלנו לבכות, הבנו שצריך להתחיל מכלום והיה לנו קשה לחשוב על הבית היפה שהשארנו בסוריה. התחלנו לחפש קרובי משפחה. ידענו כי אח של אבי גר בארץ. המידע היה מבולבל, הגיעו עולים מכל מיני מדינות והיה קשה לאתר אנשים. אבי נסע לרחוב הירדן בתל אביב, שם הוא ראה את החברים שלו ליד המכולת השכונתית, הוא שאל על אחיו, מרדכי דיין, הם הפנו אותו לרחוב אחר וכך הוא מצא את אחיו. אני התבוננתי סביבי וראיתי בחורה יפה, היא החלה לדבר אתנו ולשאול לשמותינו שאלתי אותה: האם את אחותי רג'ין? היא אמרה כן! היתה זו רג'ין גניה, אחותי שמעולם לא פגשתי. היא עלתה לארץ בעליית הנוער לפני שנולדתי. זה היה רגע מרגש, פחדנו להגיד לאימא שלי ,שהייתה מבוגרת, על הבשורה המרגשת מחשש שמא תתמוטט.

כשאני ואחותי נכנסנו הביתה אמי שאלה: מי זו הגברת היפה הזו? אמרתי לה שהיא מהסוכנות. אחותי לא הצליחה להתאפק וצעקה משמחה: "אמא אני הבת שלך רג'ין! "המפגש היה מרגש מאוד! לאחר מספר חודשים הגיע בן דודי לארץ ואיתרנו אותו, לאחר כמה חודשים הגיעו עוד שלושה אחים שלי: אחד הגיע מארצות הברית, אחר כך הגיע אחי יוסף שברח 4 שנים לפנינו. כשהוא נכנס אימי שאלה מי זה החייל היפה? אמרתי לה זה אחי ג'וזף יוסף, כך לבסוף נפגשנו כל בני המשפחה בארץ ישראל והגשמנו את החלום הציוני לחיות בארץ אבותינו.

הפרח בגני אנריקן מסיאס וירדנה ארזי

הזוית האישית

נהניתי לספר לנכדי סיפורים על הילדות שלי בסוריה ועל האומץ שהיה לי כילדה הראל- נהניתי ללמוד על העבר המשפחתי שלי