מאגר סיפורי מורשת

שמי אודליה ליברמן, בחרתי להתמקד בסיפור בתרומת משפחתי ובקשר שלה לציונות, ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. המטרות שהצבתי לעצמי:

א. לחקור את העבר ולהגיע לשורשים של משפחתי.

ב. להכיר טוב יותר את הרקע שממנו באו הוריי וכמובן גם אני.

ג. ללמוד על משפחתי ועל תרומתם להקמת מדינת ישראל.

ד. לרכז את כל החומר בעבודת תיעוד כתובה ומאורגנת על מנת שתישאר כמזכרת לדורות הבאים.

ה. הקשר המשפחתי שלי למפעל הציוני מובא בזאת לפי חלוקת משפחת בעלי ומשפחתי.

*שמי אודליה ליברמן שחר. נולדתי בדצמבר 1951 בבית החולים הלל יפה בחדרה, וגדלתי שלוש שנים בזיכרון יעקב בבית ההורים של אמי שרה.

מאלבום התמונות

אמי שרה (סבתא רבתא של גיא)

אמי שרה נולדה בשנת 1930 בחדרה למשפחה ממוצא אשכנזי, בת הזקונים למשפחה בת חמישה ילדים. אימא שלה הועלתה לישראל בשנת 1882 מרוסיה הלבנה על ידי משפחת וייצמן, שהעלתה ילדים יתומים מרוסיה לאחר פרעות באוכלוסייה היהודית, בעזרת הארגון היהודי ביל"ו – בית ישראל לכו ונלכה. חלק מהעולים התישבו בחיפה וחלק אחר, ביניהם סבתא שלי, התישבו בכפר זמארין, כפר ערבי, שלימים הפך לישוב זיכרון יעקב, הודות לעזרתו של הברון רוטשילד.

סבתי ציפורה, התחתנה במושבה עם יצחק כהן, החיט של המושבה. סבי יצחק היה יליד צפת, ובתחילת המאה ה-19 עשה הברון רוטשילד תעמולה בין צעירי צפת לעלות לזמארין.

מאלבום התמונות

שלושה צעירים החליטו לעזוב את צפת ולעבור לזמארין: סבי יצחק כהן, שבבו (בתו כתבה את הספר "אהבה בצפת") וממן. סבי הפך לחייט המושבה והיה מוכר בין כולם כ -"יציק שנידר". כל מכובדי הערבים מהכפרים שמסביב היו מגיעים אליו (מפרדיז ומטנטורה), שומעים ממנו סיפורים ואגדות ותופרים אצלו בגדים.

חיי שיתוף ואחווה שררו בין היהודים בתקופה זו. כל האנשים בתמונות שנמצאות במוזאון "יד למייסדים" בזיכרון לבושים בבגדים שסבי תפר. בזמן מלחמת העולם הראשונה 1916-1918 הטורקים (השלטון העותומני) גייסו חיילים למלחמה, וחיפשו גם את סבי. סבי לא רצה לעזוב את הבית והתחבא, אבל הטורקים מצאו אותו ובמשך כמה שנים סבתי לא שמע ממנו ונשארה עם שני ילדים קטנים. כשחזר היה מאוד רזה וחלש. סבי היה גם "לוכד הנחשים" של המושבה. להלן כריכת הספר "אהבה בצפת" שכתבה שושנה שבבו ובו מוזכר סבי.

אהבה בצפת כריכת הספר

דף מתוך הספר: 

המתיישבים הראשונים בזמארין החלו בגאולת הקרקע וביישוב הארץ, כחלק מהתוכנית של המפעל הציוני להעלאת יהודים מאירופה לא"י. הגרעין הראשוני של המושבה התפרנס בדוחק אך היה מלא באמונה של הגשמת הציוניות בארץ.  בימי מלחמת העולם הראשונה הוקמה בזיכרון יעקב רשת ריגול יהודית – ניל"י. בראשה עמד אהרון אהרונסון (מגלה "אם החיטה") שתפקידו היה לספק מידע על תנועות הצבא הטורקי לצבא בריטניה שהיה אמור לפלוש לארץ ישראל.

למשפחת סבתי היה חלק חשוב בתמיכה במשפחת אהרונסון בעצם היותם שכנים שלהם לנוכח החקירות והמעקב של הצבא הטורקי אחרי המחתרת היהודית. התמיכה התבטאה בעידוד המשפחה. למחתרת זו היה חלק נכבד וחשוב בתרומה לסילוק הטורקים מהארץ וכיבוש הארץ ע"י הבריטים.

סבי נפטר שנה לפני שנולדתי בשנת 1950. בשנת 1949 כשהייתה אמי בת – 19 הי נישאה לאבי משה שחר – קצין בצה"ל.

הוריי

סבתי גרה לבד בזיכרון יעקב ונשארנו לגור איתה במשך שלוש שנים. שם נולדתי (אודליה) בשנת 1951. בשנת 1952 עברנו לבית שלנו בצהלה, בו זכינו בהגרלה כפיתוי לקציני צה"ל לחתום קבע. שם גרתי עד שהתחתנתי עם אליעזר ליברמן (סבא של גיא) ומאז ועד הים אנו גרים בהרצליה. נולדו לנו שני ילדים: ליאת (אימא של גיא) שנולדה בשנת 1981 ויואב (דוד של גיא) שנולד בשנת 1984.

אבי משה (סבא רבא של גיא)

משה סבא/סבח, לימים שחר, ממשפחה ספרדית, המוצא ממרוקו. הוא נולד בשנת 1923 בירושלים העתיקה, דור רביעי בארץ. האימא של סבתו היא דור ראשון בארץ. היא נמנתה על מקימי ומיסדי בית הספר החקלאי הייחודי הראשון בעולם – "מקווה ישראל".

בעת מלחמת העולם הראשונה, כששלטו הטורקים בארץ, רוב היהודים ברחו למצרים, לעיר אלכסנדריה. כשחזרו עברו לגור בעיר העתיקה בירושלים, שם נולד אבי משה. בגיל שנתיים עברו לגור באחוזת בית, לימים נווה צדק בתל-אביב. בילדותו ספג תרבות יהודית, ציונית ודתית בבית הספר "תלמוד תורה" שבשכונת מנשיה ביפו ולאחר מכן בבית הספר "תחכמוני". במסגרת שנת הכשרה נשלח לקיבוץ דורות בנגב הצפוני. סבתי רוזה הייתה הגבאית של בית כנסת שלוש.

תרומה רבה תרם אבי משה למפעל הציוני במסגרת פעילותו בתנועת הצופים הארצית והעולמית. בעת שירותו בצבא בשירות קבע התאפשר לו לרכוש בית בשכונת צהלה בה גדלתי מגיל שלוש. בצהלה הוא הקים את "שבט צהלה" והיה ראש השבט 14 שנים.

שבט צהלה שהקים אבי

שנים רבות מחייו הקדיש לביטחון מדינת ישראל. בטרם קום המדינה שירת במשטרת הישובים העבריים, בהמשך גוייס להגנה. אחיו הצעיר ממנו בשנתיים גוייס ללח"י – לוחמי חירות ישראל. האונייה אלטלנה שהובאה על ידי האצ"ל, ובה נשק רב, הגיעה עד מלון דן שבתל אביב. התפתחה תקרית בין אנשי ההגנה והאצ"ל ולפתע מצא אבי את עצמו באקדח שלוף מול אחיו שהיה בתנועת הלח"י (פלג קיצוני של האצ"ל).

במלחמת השחרור, אבי, שהיה מפקד תחנת משטרת הישובים העבריים בדורות, יצא עם טנדר משטרתי בראש השיירה הראשונה שפרצה את הדרך לירושלים הנצורה – דרך בורמה.

אבי השתתף בכל מערכות ישראל: מלחמת השחרור, דרך מבצע קדש, ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכלה במלחמת שלום הגליל. לימים עבר הסבה ל"חרמש" (חי"ר משוריין) ולאחר מכן לשיריון. אבי עלה בסולם הדרגות עד לדרגה בכירה של סגן אלוף, ושירת את מדינת ישראל כחייל וקצין במשך 18 שנה. תפקידו האחרון בצה"ל היה במפקדת המטה הכללי כראש לשכתו של רב אלוף יצחק רבין ז"ל.

כשהשתחרר מהצבא הצטרף אבי למפלגת העבודה. בעבודתו ותפקידו כיו"ר איגוד סוכני המכס והתחבורה תרם אבי רבות להידוק הקשרים הכלכליים עם מדינות רבות בעולם, לפיתוח כלכלת מדינת ישראל. לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן פיתח אבי קשרים כלכליים עם מדינות אלו במסגרת יצירת אוירה של שלום במזרח התיכון.

בצעירותי

אודליה (אני, סבתא של גיא)

בשנותי הראשונות גדלתי בזיכרון יעקב כי הספרדים לא קיבלו את האשכנזייה (אמי שרה), לכן נאלץ אבי להיפרד ממשפחתו בנווה צדק ועבר לגור בזיכרון יעקב למשך שלוש שנים עד שזכה בהגרלה לאנשי צבא קבע, בבית בשכונת "צהלה", בתל אביב.

בילדותי

החיים בשכונה היו כמו לגור בכפר, שבילי עפר וחול, לא היו גדרות בין הבתים, גידלנו ירקות ועצי פרי בחצר: לימונים, תפוזים, שסק, תאנים, רימונים, תפוחי אדמה, עגבניות…. היה לנו שובך יונים ותרנגולות בחצר וכאשר לא היה לנו מה לאכול אכלנו אותן (לצערי הרב).

למדנו במשמרת שנייה (אחר הצהרים) כי לא היו מספיק חדרים בבית הספר. כאשר הייתי בכיתה ד' הקים אבי, משה שחר, את שבט "צופי צהלה" והיה ראש השבט במשך 14 שנים. אמי שרה שחר הייתה גזברית השבט בשנים הראשונות ועבדה מהבית שלנו בצהלה. גדלתי ובגרתי בשכבת "אייל" כחניכה ואח"כ כמדריכה. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. בתאריך ה – 21.5.2022 מוצ"ש, זכיתי לקבל תעודת הוקרה בשמו של אבי ז"ל על פועלו למען תנועת הצופים הארצית והעולמית. הלכנו לתיכון "אליאנס" ברמת אביב כקבוצה מגובשת מצהלה. עד היום אנחנו שומרים על קשר הדוק ביננו כולל טיולים בארץ ובעולם.

בשנת 1969 התגייסתי לצבא ושירתי בצנחנים, בסנור, בבא"ח 35 (בסיס אימונים חטיבתי), בין שכם לג'נין (בשטחים). היינו תשע בנות בבסיס ענק רק של חיילים שהגיעו אלינו לטירונות, משם עברו לגדודים וחזרו אלינו לקורס מכי"ם. הייתי הבת היחידה שנבחרה לקרוא כל שלושה חודשים קטע מ"מגש הכסף" של אלתרמן בטקס השבעת הצנחנים בכותל בירושלים.

בעת שירותי הצבאי

במלחמת יום כיפור, בשנת 1973, קראו לי למילואים ברמלה, שם ישבתי במפקדה של הצנחנים וקיבלתי ראשונה את השמות של החברים שלי שנפלו ב"חווה הסינית" בסיני. הייתה זו אחת התקופות הקשות בחיי.

למדתי בסמינר הקיבוצים, לתואר ראשון, חינוך לגיל הרך. נסעתי לארה"ב, ללוס אנג'לס, שם למדתי באוניברסיטה כמורה בבית ספר יהודי. כשחזרתי התקבלתי לעבודה בבית הספר "אלחריזי" בתל-ברוך בת"א, שם אני עובדת עד היום הזה. תחילה כמחנכת במשך 35 שנה והיום אני מלמדת מצוינות במתמטיקה. במשך שנות עבודתי כמורה הספקתי ללמוד ספרנות והקמתי מספר ספריות בהרצליה. למדתי בארץ ובספרד לתואר שני: "תרבות יהדות ספרד" דרך אוניברסיטת "בר-אילן" וקיבלתי תעודת הצטיינות.

ב – 12.8.1980 נישאתי לאליעזר ליברמן, סטודנט שנה שנייה רפואה ובדיוק לאחר תשעה חודשים, ב – 29.5.1981 נולדה בתנו הבכורה ליאת (אמו של גיא). יואב, אחיה של ליאת (דוד של גיא), נולד ב – 14.3.1984

יואב במהלך השנים

אליעזר (בעלי, סבא של גיא)

בצרה – עיראק, השנה 1932. לעזיזה דשט בת ה – 40 ולמרדכי עבדה נולדה הבת – פנינה. בשנת 1950 – פנינה עולה לארץ באמצעות הסוכנות היהודית עם "ילדי טהרן" דרך שאט אל ערב לפרס ומשם לקיבוץ "קדמה" שבדרום הארץ. בתאריך 25.01.1927 – בעיר לבוב שבפולין נולד דב לליפה ולליבה (אהובה) ליברמן. בשנת 1946 – סיום מלחמת העולם השנייה,  עולה דב כניתו שואה לארץ דרך צרפת וקפריסין, לאחר שש שנות עבודה בפרך תחת כיבוש הנאצים, ומצטרף לקיבוץ נחשולים, עם הקמתו.

השנה 1951 – פנינה מגיעה לקיבוץ נחשולים לבקר את בן הדוד שלה, משה – עבדה, שהיה חניך של דב בקיבוץ. הם נפגשו, והיו ביחד 52 שנים.

אליעזר ליברמן בעלי, הבן הבכור, נולד בתאריך 27.7.1953 וגדל בכפר חסידים, בצריף שנתן המושב. כאשר היה אליעזר בן שנתיים עברה המשפחה לבית הלל, ומשם בגיל 4 – לרחוב יוסף בהדר הכרמל, שם הלך לגן חובה ולכיתה א'. המשפחה עברה לקריית שפרינצק בשנת 1959, שם הלך לביה"ס היסודי "עין הים" ולמד במשמרת שנייה, בגלל מחסור בחדרי לימוד.

כאשר היה אליעזר בן 8, נולד אחיו אופר. כאשר היה בן 12 נולד גילי, בן הזקונים.

הפתעות על סבא:

1. אליעזר שחקן כדור-עף בנבחרת השכונות של העיר חיפה.

2. אליעזר שחקן תיאטרון, שיחק בתיאטרון הנוער של חיפה. לדוגמא: שיחק בתפקיד האב בהצגה "מלכת השלג".

3. מדריך גדנ"ע בתקופת התיכון.

4. מציל חובב בבריכה ובים. שימש כעוזר מציל בשעות הפנאי.

5. אליעזר בן 18, תקופת הצבא, מחזור נובמבר – 1971. קורס מכי"ם בגולני – יש לנו אלוף! זוכה במקום הראשון בריצת שדה, למרחקים ארוכים, 3000 מ', ומאז ועד היום הוא רץ.

בשנת 1971 עוברת המשפחה לסטלה מריס, שם גרו ההורים עד יום מותם. בשנת 1973 מלחמת יום כיפור, נלחם אליעזר כצוער בקורס קצינים בחזית הדרום בפיקודו של אריק שרון. במלחמת ההתשה שירת ברמת הגולן. במלחמת של"ג, בציר המזרחי בואכה אגם קרעון. השתחרר בשנת 1976 בדרגת סרן. מיד עם השחרור מצה"ל החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

את השנה השלישית בביולוגיה שילב עם השנה הראשונה ברפואה וסיים בהצטיינות – היחידי מכל המחזור וזכה להערכה מיוחדת על הישגיו. בשנת 1984 עם סיום לימודיו הועבר לחיל הרפואה ושירת בקווים ובשטחים כל פעם במקום אחר השתחרר ממילואים בגיל – 48. בשנת 1985 החל התמחות ברפואת ילדים בבי"ח הדסה בת"א. בשנת 1951 החל התמחות בנפרולוגיה של ילדים בבי"ח שנידר. כיום עובד כרופא ילדים עצמאי ביפו (שהרי גם להם מגיע רופא טוב, כדבריו) בקופת חולים כללית ובמכבי. נותן ייעוצים בנפרולוגיה. עוסק בחקר סרטן המעי בבי"ח איכילוב, ביחידה למניעת סרטן.

ביום נישואינו

אני (אודליה) ובעלי (אליעזר)

אני בת – 27, מורה בביה"ס "אלחריזי" בתל ברוך. אליעזר גר בשד' נורדאו בת"א אצל אלמנה שחיפשה סטודנט לרפואה שיגור עמה, ובמקרה האלמנה הייתה סבתא של תלמידה שלי. מורה מבית הספר הלכה מדי יום בצהרים לתת לה שיעורים פרטים. המורה והסבתא נפגשו והחליטו לשדך אותי לסטודנט.

לאחר שלושה חודשים החלטנו להתחתן ולאחר שישה חודשים נישאנו בבית ציוני אמריקה בת"א בתאריך ה – 12.8.1980. מאז ועד היום אנחנו גרים בהרצליה. גיא נכדנו הבכור נולד ב – 29.7.2010.

גיא עם היוולדו

לסיכום

אני ומשפחתי היושבים בארץ ישראל חייבים לזכור את תרומת משפחותינו להקמת מדינה ישראל. כשאני מתייחסת למטרות שהצבתי בהקדמה; ניסיתי לחקור את העבר ולהגיע לשורשים של משפחתי. זו הייתה משימה לא קלה כיוון שרוב העדויות הכתובות אבדו או הושמדו. דב ליברמן (אבא של בעלי) שכל את כל בני משפחתו, תשעה במספר, ולא הסכים לספר פרקים רבים על חייו ועל בני משפחתו, כולם נרצחו במחנה ההשמדה ב"טרבלינקה". יחד עם זאת אין ספק שהכרתי טוב יותר את הרקע המרתק, הרב גווני של בני משפחתי שבאו מ"ארבע קצוות עולם" ובאו מתוך ציונות לשמה להתיישב בארץ ישראל. למדתי מבני משפחתי לאורך הדורות על תרומתם, מי יותר ומי פחות, להקמת מדינת ישראל. ניסיתי לרכז את החומר בעבודה מאורגנת כמזכרת לעתיד.

המסקנות שלי מהעבודה:

א. הציונות היא בעצם האהבה הגדולה של היהודים לא"י שבא על ידי מימוש בהקמת מדינת ישראל – מדינת היהודים.

ב. למדתי, שרק בא"י אנחנו יכולים להיות עם חופשי הלוחם על עצמאותו, ולא מובלים כשה לטבח, כמו בתקופת השואה.

ג. זכות גדולה נפלה בחלקה של משפחתי להימנות על מקימי מדינת ישראל. יישום חזון אחרית הימים.

על כך אמר: בנימין זאב הרצל בחזונו ההיסטורי: אם תרצו אין זו אגדה. ואכן – החזון הפך למציאות, מציאות של 124 שנות ציונות מהקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1898.

הזוית האישית

גיא: נהניתי מאוד לחקור וללמוד על ההיסטוריה הציונית של משפחתי בארץ ישראל. שמחתי לבלות מדי שבוע עם סבתי במסגרת פעילות הקשר הרב דורי ואני ממליץ לכל ילד בגילי לחוות את החוויה המעשירה הזו.

אודליה: במהלך התכנית שמחתי לעבוד עם נכדי הבכור גיא וגיליתי את כישוריו הנפלאים בתחום הטכנולוגיה והעבודה במחשב. שמחתי לראות ילד ערכי ומכבד, בעל יכולות ורצון טוב לעזור לחברי הקבוצה הנפלאים. גיא שאל שאלות רבות וגילה סקרנות ועניין ויחד חקרנו את תולדות המשפחה. אני גאה בנכדי המוכשר והחכם ומרגישה ברת מזל – זכיתי!