מאגר סיפורי מורשת

שמי רות לובנטל, אני ילידת 1939, סבתא של דורון פינקו. אני ירושלמית. נולדתי בשנת 1939, החמישית מבין שישה ילדים שנולדו להוריי. אמי רחל-לאה נולדה בירושלים בשנת 1906 וסבתי שרה נולדה גם היא בירושלים, בשנת 1870. כך גם אמה של סבתי וגם אימא שלה. במסורת של המשפחה אני לפחות דור חמישי בירושלים כי ידוע לנו שהמשפחה הגיעה לארץ ישראל מגרוזיה כבר בראשית המאה ה-19. סבא שלי היה עתיר נכסים, בעלים של בתים וחנויות בירושלים וגם בעלים ומנהל של חברת מרכבות עם סוסים שחיברו בין ירושלים ליפו, עד שהגיעו המכוניות לארץ ישראל.

לעומת זאת, אבי הגיע לארץ מגרוזיה בשנת 1920 כשהוא בן 21 ומצא את אמי כאן בירושלים. אבא עלה לארץ כציוני ששוכנע על ידי שליחים שהגיעו לטיבילסי עירו כדי להעלות יהודים לארץ ישראל ולהגשים את חזונו של הרצל להקים בית יהודי ליהודי העולם. אבא ניהל חנות בדים גדולה בטיביליסי עיר הולדתו אך סבל קשות מהתקפות אנטישמיות על המקום. בסופו של דבר הגיע לארץ עם סלים מלאי מטבעות זהב שתכנן להשתמש בהם כדי להתבסס בארץ, אך כבר בנמל יפו, כאשר ירדו בסירות מהאונייה, התברר שהסלים נגנבו והוא צריך להתחיל הכל מבראשית. עלו אתו גם שני אחים, שתי אחיות ואם זקנה שאותה לא הכרתי. שאר בני המשפחה נותרו מאחור וחלקם הגיעו לארץ רק בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעלייה הגדולה מרוסיה. אני זוכרת את אבא בשנות ה-70 יושב בלילות וכותב מכתבים בגרוזינית שלא הכרתי לאנשים שהוא לא הכיר, על היותו קרוב משפחה, מה שיצדיק קבלת אשרה ליציאתם מגרוזיה לישראל.

לפי הסיפור, אבא ראה את אימא כשהיתה עם חברותיה, נערה בת 18 שזה עתה סיימה את לימודיה, והחליט לבקש את ידה מהוריה. הם הסכימו. אבא רצה לגור בבנימינה  ולהיות חקלאי אך אימא העירונית הודיעה כי "או שנשארים בירושלים או שאין חתונה", וכך היה. החתונה התקיימה ברוב פאר ב"בתי פיינגולד" במרכז העיר ברחוב יפו ואבא בנה לה בית בבית וגן בירושלים, שהייתה באותם ימים שכונה חדשה מחוץ לעיר. נולדו להם שני ילדים, אך לאחר שגרו שם כמה שנים, פרצו פרעות 1929. אבא יצא עם חבריו להגן על השכונה מפני הפורעים הערבים ואימא נאלצה לצעוד ברגל לבדה עם שני ילדיה, בן קטן בן שנתיים על הידיים ובת בת 4, ברגל, מבית וגן המותקפת לבית הוריה בשכונת זכרון משה. ההורים גרו שם בבית גדול ומרווח בן חמישה חדרים, חצר גדולה ומחסן, לאחר שעזבו את העיר העתיקה – מדירה שהיתה מעל בית מלון מפואר בכניסה לשער יפו, בבעלותם. כל מה שצברו הוריי בשנות נישואיהם הראשונות, כולל מתנות נדוניה שקיבלו ורקמות רבות שאימא הכינה בשנות נעוריה לקראת החתונה שתבוא – הכל נשדד בפרעות.

אימא שלי לא רצתה לחזור לגור בבית שבו נשדדה. לכן נאלצו ההורים לגור בדירות שכורות בדמי מפתח בסביבת המגורים של ההורים. אימא הראתה לנו את כל הדירות הקטנות האלה שהקשו מאד על בת העשירים להסתגל אליהן. בסופו של דבר מצאו ההורים דירת שניים וחצי חדרים, חצר ומחסן בדמי מפתח בשכנות להורי אמי, וגרו בה שנים רבות. שם נולדו כל האחים האחרים כולל אני והפכנו למשפחה בת שמונה נפשות. היום נותרנו מכל המשפחה הגדולה רק אריאלה אחותי ואני.

בעת מצוקה השכירו ההורים את חצי החדר בדירה ל"פולני" שגר שם שנים רבות ואנו, כל המשפחה הגדולה, נאלצנו להסתפק בשני החדרים הנותרים. בלילה היינו מוציאים את המיטות שלנו מתחת למיטה של ההורים. את  הבית הזה עזבו הוריי רק כשאבא מצא בית עם שבע דירות ברחביה שנקנה על ידו כל כולו – אחת פנויה שבה גרו ההורים, וכל שאר הדירות – מאוכלסות עם דיירים בדמי מפתח, בתמורה לבית בבין וגן שאותו מכר. השכנים, למעט אחד, עזבו במשך השנים והדירות הושכרו בשכירות חודשית לשכנים חדשים, מה שעזר להורים להתפרנס. זו הירושה הגדולה שלה זכינו הילדים כאשר הורינו הלכו לעולמם.

חייהם של הוריי היו קשים. אימא הייתה עקרת בית, כך נהוג היה, על אף שהייתה משכילה יחסית שכן למדה עד כיתה י"ב בבית הספר "מיס לנדאו", שם למדה צרפתית ואנגלית וגם תפירה, כהכנה לניהול משק הבית של בת למשפחה אמידה. היא ידעה גם יידיש, ערבית, ספניולית וגרוזינית, יחד – שבע שפות. אבא עבד כסוחר מצליח, אך נשדד פעמים אחדות ולבסוף, עם פרוץ מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל, נותר עם חובות אשראי כבדים רבים שנתן לקונים הערבים בעיר העתיקה שלא הוחזרו מעולם. יחד עם זאת, תמיד סיפר על חברים טובים ערבים שהצילו אותו ממוות כאשר חמומי מוח ערבים רצו לפגוע בו. גם דוד אברהם, אחיו של אבא, עבד עם הערבים. הוא היה אח בבית המעצר במגרש הרוסים ובאחד האירועים האלימים של מרד אסירים – נרצח בדם קר במספרי מנתחים כשהוא מטפל בפצועים. הוא השאיר אחריו אישה בהריון ובן קטן, שלושה חודשים לפני ההכרזה על הקמת המדינה.

כשהייתי בת 7 פרצה מלחמת השחרור. את המלחמה בילינו במקלט מתחת לבית של סבא וסבתא. שני האחים שלי היו בצבא. חדווה אחותי הגדולה ליוותה שיירות שעלו לירושלים הנצורה ואחי יוסף יצא להגנה על שיירת ה-70 להר הצופים ונפצע שם ליד העין. אימא כמעט התעלפה כשראתה אותו עם התחבושת מעל העין. אנחנו הילדים בילינו במקלט בנעימים. עבורנו המלחמה היתה כיף גדול…  במציאות, על אף שהיתה לנו באר מים  פרטית בבית, השלטונות סגרו אותה וקיבלנו מים במשורה, כמו כל שכנינו שעמדו בתור למים. שכן, עוד לא היו הצינורות הגדולים שמוליכים מים מהשפלה וממתקני ההתפלה לירושלים. אז למדנו שעושים אמבטיה פעם בשבוע ביום חמישי וכל הילדים פחות או יותר רחצו באותם מים.

בזמן המלחמה וגם לאחר מכן, בשנים הראשונות להקמת המדינה, חיינו בתקופת צנע. ההורים קיבלו תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה וקיבלנו אוכל במשורה. במקום ביצים – אבקת ביצים, במקום חלב טרי – אבקת חלב, במקום אורז – פתיתים שנקראו "אורז בו גוריון" ובמקום חמאה – מרגרינה. לנו היו כמה תרנגולות בלול וכך נהנינו גם מביצים טריות אמיתיות. עד שהאחים הגדולים יצאו לעבוד ורכשו לנו מקרר חשמלי, אימא הייתה מחזיקה את האוכל ב"ארון אוויר" שאיפשר לרוח לקרר אותו. אחר כך קנו ההורים מקרר קרח והיינו צריכים לרכוש חצי בלוק או רבע בלוק קרח מעגלת הקרח שעברה על יד ביתנו. כאשר יכולנו לקנות חלב טרי, היה החלבן הזקן מביא לנו כל בוקר צנצנת גדולה של חלב, אותו היינו מרתיחים. השמנת שנוצרה על החלב היתה מעדן, אם הוספנו לה סוכר, ונאבקנו מי יזכה בו.

כבר במלחמת השחרור אבא התגייס לצבא, בגיל מבוגר יחסית, והשתתף בהגנה על שכונת מאה שערים המותקפת. בסופו של דבר, הוא נשאר לעבוד שנים רבות ב"מחנה שנלר" כאזרח עובד צה"ל ויצא משם בגיל הפנסיה, אך ללא פנסיה. הוא נאלץ להמשיך לעבוד לפרנסת המשפחה בחנות עצים במחנה יהודה עד גיל מבוגר יחסית – 85. את שנות חייו האחרונות בילה אבא בעזרה בבית, בלימודי בית המדרש בבית הכנסת של העדה הגרוזינית ובניהול ענייני הציבור באותו בית כנסת, בשכונת זכרון משה.

ימי ילדותי עברו בשכונת זכרון משה. היינו משחקים עם חברים ברחוב שבו כמעט ולא היו מכוניות: קלאס, חמש אבנים, סוס ארוך וגם מחבואים ותופסת. היינו קוטפים תותים מעץ התות שהיה ברחוב ומשחקים כדורסל ב"אולם הגבורות" בבית הספר של ילדותי, בית ספר "למל". היום – השכונה התחרדה ובית הספר הפך להיות ישיבה. בית הקולנוע אדיסון, שבו ראיתי לראשונה בחיי סרט קולנוע ואפילו הצגות ומופעי בלט מרגשים, נהרס והפך להיות מרחב מגורים למשפחות חרדיות רבות. עולם הילדות שלי נעלם כלא היה.

מאוחר יותר עזבתי את נבחרת קבוצת הכדורסל  של מכבי ששיחקה ב"אולם הגבורות" בבית הספר, שם גם שיחק אחי עוזי,  הגדול ממני בשנתיים, ועברתי לאגודת הפועל שבה הקמנו קבוצת כדורסל שהגיעה להצלחה רבה. עם הקבוצה הזאת הגעתי גם לאליפות הארץ בכדורסל. בהיותי איטרת יד ימין שיחקתי כקלעית מרחוק בצד השמאלי של המגרש. באותה המסגרת עברתי גם קורס שופטי כדורסל אך "שפטתי" רק במשחקים בטלוויזיה, כשהערתי לשופטים על המגרש הערות "מקצועיות".

בגיל 19 התגייסתי לצבא, לאחר שקיבלתי דחיית שירות של שנה, כי אחי עוזי עדיין שירת בצבא והשלטונות אפשרו למשפחות שלא לשלוח לצבא שני ילדים באותו זמן. באותה שנה למדתי באוניברסיטה. בצבא עברתי קורס מוכמות רדאר של כמה חודשים ותפקידנו היה לעקוב אחר כל הפעילויות של מטוסי חיל האוויר בשמי המזרח התיכון. נדדתי בין המחנות המיוחדים הללו שהיו בקשר טוב עם טייסי חיל האוויר במחנות צבא קרובים.

על אף הקשיים, הורי לחצו על כל ילדיהם להשיג השכלה גבוהה. עם שני הילדים הראשונים – לא עלה הדבר  בידם. הבת הבכורה, חדווה, הייתה עוזרת לרופא שיניים. היא נפטרה בגיל צעיר, 32 שנים, ממחלת הסרטן. הבן השני, יוסף, שירת שנים רבות כקצין צבא בשירות קבע. לעומת זאת כל  הילדים האחרים הגיעו להשכלה גבוהה, וכל אחד הגיע להישגים נאים בתחומו. יצחק, עוזי ואני בכלכלה ואריאלה בניתוח מערכות ומשפטים. יש לכל אחד סיפור מעניין שלא יסופר כאן.

לאחר שהלכו ההורים לעולמם הקמנו, קודם על שם אימא, בעצה אחת עם אבא, קרן פרסים על שמה בחוג למחשבת ישראל של האוניברסיטה העברית. זה היה הפרס היחיד בחוג למחשבת ישראל והם היו מאוד גאים בו. לאחר מותו של אבא הקמנו קרן פרסים נוספת על שמו בחוג למשפט עברי בפקולטה למשפטים של האוניברסיסטה העברית בירושלים. שנים רבות התכנסנו לאירוע שנתי שבו קיבלו סטודנטים מצטיינים בלימודים מתקדמים בחוגים האלה את הפרסים, בהשתתפות ראשי החוגים, באירוע שבו הוצגו העבודות לבני המשפחה ולקהל הרחב. תמיד הקפדנו לפגוש את הזוכים לפני הטקסים כדי להכיר אותם ולספר להם על ההורים. במשך השנים פגשנו חלק מהזוכים בפרסים כמדריכים של זוכים חדשים בפרסי בחנה ואפילו זוכה אחד שהגיע להיות ראש החוג למחשבת ישראל. היום עברו הקרנות לניהולם של החוגים והם אלו שמנהלים את חלוקת הפרסים.

אני התחלתי לימודי היסטוריה וספרות עברית באוניברסיטה העברית והתכוונתי להיות מורה, כמו המורה הנערץ שלי זיגר בבית הספר היסודי. אך התגלגלו הדברים, ובשל התערבות עם עמיתים במשרד האוצר, בו עבדתי כמזכירה-כתבנית בזמן הלימודים, הגעתי ללימודי כלכלה וסיימתי אותם בהצלחה. בזמן הלימודים לימדתי בלימודי ערב בהתנדבות ילדים עובדים שלא יכלו לשלם על הלימודים. שנה אחת גם ניהלתי את בית הספר.

במשרד האוצר התחלתי, כאמור, כמזכירה אך כאשר סיימתי את לימודי הכלכלה הפכתי להיות כלכלנית בלשכת הממונה על הכנסות המדינה במינהל ההכנסות, ומשם עברתי ללשכת היועץ הכלכלי של משרד האוצר. בתחילה כעוזרת סטטיסטית ועם השנים, כאחראית על הכנת התקציב הלאומי של מדינת ישראל, יחד עם כלכלני מחלקת המחקר של בנק ישראל שאחת מהם הייתה הנגידה לשעבר של הבנק, פרופ' קרנית פלוג ואחר – פרופסור באוניברסיטת רייכמן. אני עצמי נפגשתי עם שרי האוצר השונים והופעתי בישיבות הממשלה בעת הצגת תקציב המדינה. בהמשך קיבלתי תפקיד סמנכ"ל במשרד האוצר ולאחר מכן כסגן מנהל הרשות לתכנון כלכלי במשרד. לימים מוניתי על ידי הממשלה, בהמלצתו של השר יצחק מודעי, למנכ"לית הרשות לתכנון לאומי וכלכלי במשרד האוצר (שאחר כך הפך להיות חלק ממשרד הכלכלה והתכנון). בשתי הנהלות המשרדים הייתי רוב הזמן האישה היחידה, כמובן.

בשנות עבודתי באוצר ריכזתי גם את הכנת הבקשות השנתיות לקבלת ההלוואות והמענקים ממשלת ארצות הברית. בהמשך, הייתי חברה בוועדה הבין-ממשלתית של ארה"ב וישראל ה-JEDG למעקב אחר ההתפתחויות בתחומי המשק הישראלי, בעקבות יישום המדיניות הכלכלית שקטעה את האינפלציה הגדולה בישראל של שנת 1984. בראש המשלחת הישראלית עמד מנכ"ל המשרד ד"ר עמנואל שרון ומהצד האמריקאי – פרופ' הרב שטיין שליווה, יחד עם פרופ' ברונו הישראלי ואחרים, את המדיניות להדברת האינפלציה בישראל. במסגרת זו נפגשנו, חברי הוועדה, פעמיים בשנה, בירושלים ובוושינגטון. הצלחת המדיניות הייתה מרשימה ואנו נהנים מפירותיה העיקריים עד היום.

עם החלפת השלטון בשנת 1987, ביקש ממני השר פרופ' שמעון שיטרית לפנות את מקומי כדי שיוכל להביא את אחד מאנשיו לתפקיד מנכ"ל הרשות לתכנון, לטענתו כי אני מייצגת את השלטון הקודם… ואני  – פרשתי לגמלאות מוקדמות עם פנסיה מלאה, רק בת 55. לאחר חצי שנה של בטלה התחלתי לעבוד במחלקת המחקר של המוסד לשירותים מיוחדים. זמן קצר לאחר מכן, הקמתי בתל אביב, יחד עם פרופ' עזרא סדן, קודמי לתפקיד מנהל הרשות לתכנון ומנכ"ל משרד האוצר, משרד פרטי לייעוץ כלכלי שמלווה תוכניות תכנון מרחבי רבות ועוסק בניתוח, גיבוש מדיניות בנושאים כלכליים רב-תחומיים רבים במשק הישראלי ובדיקות פרה-היתכנות של פרויקטים רבים לרשות מקרקעי ישראל, יחד עם אדרכלית חגית לוסטיג ברחבי ישראל, בנגב, בגולן, בתל-אביב, בירושלים ועוד. המשרד פעיל עד היום אף כי בשל הקורונה החלטנו לסגור את המשרד בתל-אביב ולעבוד, בעיקר בזום ובפגישות אישיות, כל אחד מביתו.

בשנות עבודתי בממשלה מוניתי להיות דירקטורית במועצת המנהלים של חברת החשמל, בפרויקט ההתפלה הראשון של ישראל ובחברת מל"מ הממשלתית שהופרטה לאחר מכן. בשנים שעבדתי במוסד מוניתי גם לדירקטורית בחברת רפא"ל וליוויתי את תהליך הפרטתה. תקופה ארוכה הייתי האישה היחידה בדירקטוריונים הללו, מה שהיה יוצא דופן באותה תקופה.

בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים התחתנתי עם בעלי אורי שעלה לארץ בגיל שנתיים. טייס לשעבר שאיבד רגל באחת מהטיסות, ורופא-פסיכואנאליטיקאי. אורי הוא ממוצא יקי, בן יחיד לאמו האלמנה שלא ידעה מילה בעברית וכך – אני הצברית למדתי לדבר גרמנית. אפילו נסעתי לגרמניה לכנס בנושא פיתוח הקשרים בין שתי המדינות. גם בנותיי תמר ואיילת הצליחו לקלוט מעט מהגרמנית  של אומה (סבתא בגרמנית), מה שעזר להן בעת שטיילו בעולם. בשנת 1974 עברנו לגור ברמת אשכול בדירה גדולה של חמישה חדרים שבה אנו מתגוררים עד היום.

היום אני סבתא גאה לשישה נכדים בגיל 23 עד 11. אחד בטיול הגדול ואחד בצבא. כל האחרים עסוקים בלימודים, בנגינה, בציור וכיור, בצופים ובחוגים. בימי הביקור שלהם אני זורחת. תקופת הקורונה היתה קשה במיוחד, שכן בגלל הסגרים יכולנו להיפגש רק בזום. אפילו את ליל הסדר עשינו בזום. עכשיו חזרנו להיפגש בכל ליל שישי, לארוחות שבת ובערבי חגים וכמובן בימי הולדת ובטיולים משותפים. עכשיו, בזקנתנו, כשיותר קשה לנו, אנחנו פחות מבקרים אותם. הם מגיעים אלינו.

נשאלנו מספר פעמים מה יישאר אחרינו. ובכן, מלבד זכרונות נעימים, אהבה ופירגון, נשאיר אחרינו גם חפצים שונים שקיבלנו בירושה מהורינו: שעון מטולטלת בן למעלה מ-220 שנים מגרמניה, סט של כלי כסף לקפה ולתה עם מגש מיוחד, כנראה מאוסטריה, גם הוא בן מעל ל-150 שנה, העובר בירושה של אורי מדורות קודמים, ותמונות שקיבלנו בירושה, כולל תמונת שמן מוזיאונית שירשנו מאמו של ידיד נפש של אורי שנהרג בצעירותו בתאונה בכינרת, כשסירה דרסה אותו בעת גלישה על המים, מתנות תמונות משכן צייר, רקמות של אימא ושל דודה מלכה והרבה ספרים וכמובן – המון חפצים אחרים שחלקם ייזרקו.

החפצים שעוברים במשפחה מדור לדור

היום, בזקנתי והרבה בעקבות הקורונה, התמעטה העבודה במשרד הייעוץ ופיניתי מקום וזמן לצייר, לפתור סודוקו ולטפל בבריאותי. גם קריאת ספרים גברה לאחרונה. אני ממתינה באופטימיות ובסבלנות לחגיגות שיבואו עם הזמן – ימי הולדת, בר מצוות, חתונות ונינים. אני גם פעילה בכמה עמותות חברתיות כמו "אותות" "בית לכל ילד", "גיל"ת", ועדת ההשקעות של ויצ"ו ועוד. מפעם לפעם מזמינים אותי להשתתף בוועדות ממשלתיות או במכרזים למשרות גבוהות במשרדי הממשלה ואני נענית ברצון.

ממרחק שנותי – 83 שנים של ניסיון אישי והסתכלות על הסובבים אותי, אוכל לומר בבטחה שאם יש רצון ולא מוותרים על חלומות –מגיעים. צריך רק לעבוד קשה ולרצות. אבל באמת לרצות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר אורט מינקוף, ירושלים, תשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה ירדן סגל.

רותי תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת. לקריאתם לחצו על הקישורים:

המלחמה הפרטית שלנו במנדט הבריטי

גניאולוגיה של משפחת קיבוץ גלויות

דורון פינקו, הנכד המתעד