מאגר סיפורי מורשת

שמי חמדה גרינשטיין, אני נקראת על שם אשתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. היה נהוג במשפחתי לקרוא לילדות בשם הסבתא, שנקראה מזל, אך הוריי החליטו לקרוא לי חמדה ולא מזל, מפני שרצו לחדש והיו במשפחתם הרבה בנות בשם מזל. שם משפחתי המקורי הוא ענתבי, מהעיר ענתב שבסוריה.

אמי נולדה באלכסנדריה שבמצרים ועלתה לארץ לאחר גירוש היהודים משם בשנת 1949. אבי נולד בחלב שבסוריה ועלה לארץ עם עליית הנוער ללא הוריו בשנת 1942. הם נפגשו בארץ במהלך עבודתם ונישאו בבית הכנסת.

אני והוריי במרפסת הבית

נולדתי בתאריך 13.11.1956 בתקופת מלחמת סיני בבית יולדות הקריה שבתל אביב. אחרי לידתי אמי לא יכלה יותר ללדת ילדים, ואני, שמאוד רציתי אחים, נשארתי בת יחידה. למזלי, היו לי הרבה בני דודים שהיו בשבילי כמו אחים.

אני עם אימא שלי במסיבת חנוכה

את ילדותי העברתי בתל אביב ברחוב מאז"ה. הייתי בגן פרטי דתי יחד עם בת דודתי. הייתי בגן חובה – גן נעמי, יחד עם בת דודתי ועם חברתי הטובה שאיתי בקשר עד היום.

למדתי בבית הספר היסודי יהודה הלוי שם השתתפתי בתחרויות ספורט, הנחיתי טקסים והייתי במקהלה. בבית הספר היסודי הרביצו לי ומשכו לי בצמות מתוך קנאה. התעלמתי מהם ומצאתי הרבה חברים חדשים ולבסוף התלמידים המציקים הפסיקו להציק ואף הפכו לחבריי. בשעות הפנאי שיחקנו שוטרים וגנבים, חבל, גומי, תופסת, חמור ארוך, שלושה מקלות, גוגואים ועוד הרבה משחקים שהיו מקובלים בתקופתי. בנוסף, היה לי אוסף בולים ואוסף איגרות ברכה.

כשהייתי בת 9, דודי אלי כהן המרגל נתפס ונתלה בסוריה. האירוע השפיע עלי מאוד כיוון שהייתי קשורה אליו.

סיפור גבורה של אלי כהן בסוריה – גיבור ישראל

במשפחתי סיפור גבורה עצוב. אלי כהן, המרגל שלא חזר מדמשק, הוא דודי, אח של אמי, שרה.

אלי כהן נולד באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1924. אלי היה תלמיד מצטיין, ידע שפות רבות והיה אהוב על מוריו וחבריו. לאחר קום המדינה גורשו  רוב היהודים ממצרים ומשפחתו עלתה לארץ בשנת 1949. אלי נשאר במצרים בתואנה שעליו לסיים את לימודיו באוניברסיטה, אולם הוא עסק גם שם בפעילות ציונית ואף נעצר ושוחרר מחוסר הוכחות.

בשנת 1957 גורשו שארית היהודים ממצרים וכך הגיע אלי לארץ. בארץ אלי עבד במשביר המרכזי ונישא לנדיה. אך בשנת 1960 גויס ל"מוסד", שירות הביון החשאי של ישראל. אלי עבר אימונים ולמד את השפה הערבית והקוראן. הוא ניחן באינטליגנציה גבוהה, זיכרון מזהיר ויכולת גבוהה ליצירת קשר עם אנשים. אלי קיבל זהות דימיונית חדשה של סוחר סורי בשם כאמל אמין טעבט ונשלח לבואנוס איירס בארגנטינה להתערות בקהילה הסורית ששם, כדי לאפשר את כניסתו לסוריה.

ב- 1962 נכנס אלי לראשונה לסוריה דרך לבנון. בדמשק שכר דירה והחל להכיר אנשים רבים מהמשטר ומהצבא הסורי. כך הצליח אלי לאסוף מידע מודיעיני על המשטר ועל פעילות הצבא הסורי ושידר את המידע במכשיר מורס למודיעין הישראלי. הידיעות שמסר היו חשובות מאד לבטחונה של מדינת ישראל והיו חלק חשוב בנצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים וחסכו קורבנות רבים.

במהלך שירותו היה מגיע כל חצי שנה לביקור בארץ למשפחתו (שלא ידעה על מעשיו). לאלי שלושה ילדים: סופי, עירית ושי. ב- 1965, במהלך חופשתו האחרונה, היה אלי מאד עצבני, וגם אחיו מוריס שעבד במודיעין חשד שככל הנראה אלי עוסק בריגול. אלי ידע כי יש חשש גדול שיתפס אם יחזור, אך מפעילו במוסד שיכנעו אותו כי הכל בסדר ושיסע.

כאשר חזר לדמשק ב- 11.1.1965 פרץ השירות החשאי הסורי לדירתו, בחיפוש נמצא מכשיר הקשר והוא נעצר. עד היום לא ברור מה הסיבה לחשיפתו. אלי עונה קשות במשך חודשיים וערכו לו משפט ללא עורך דין. הוא הואשם שצילם באזורים צבאיים האסורים בצילום ולא בריגול, מכיוון שהשופטים שלו היו חבריו, העבירו לו מידע ופחדו להפליל את עצמם. למרות כל המאמצים של מדינת ישראל והעולם, הוא הוצא להורג בתלייה בכיכר מרגה בדמשק בתאריך 18.5.1965. אלי נקבר בדמשק, הסורים מסרבים להביאו לקבורה בישראל עד היום ומקום קבורתו אינו נודע.

אלי ואימא שלי היו מאד קרובים. אלי ביקר רבות בביתנו ולימד אותי הרבה דברים. היינו נוסעים יחד לטיולים ומבלים עם משפחתו. אני זוכרת שלפני הנסיעה האחרונה ביקש מאימא שלי שתשמור על נדיה והילדים. זו הייתה צוואה שלו עבורה וכעת גם עבורי. מותו של אלי היה שבר גדול למשפחה וזעזוע בארץ ובעולם. מקום קבורתו לא נודע אך סיפור גבורתו חי וחרוט על ליבו של כל אחד ממשפחתנו. אנו עושים כל מאמץ לשמר את מורשתו בקרב הנוער ולהביא את עצמותיו לקבורה בארץ. ברמת הגולן יש מסלול על שם אלי כהן, ולאחרונה הוקם מוזיאון על שם אלי כהן בעיר הרצליה.

מימין: אלי כהן, דודי משמאל: הילדה השנייה משמאל זו אני במסיבת יום ההולדת של בתו של אלי כהן – סופי

בצעירותי הייתי שחקנית כדורסל טובה ושיחקתי בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב. השתתפתי בתחרויות אתלטיקה שונות, ניגנתי בחללית ובפסנתר, ניסיתי בלט אך לא המשכתי בכך. להוריי הייתה מסעדה מזרחית בכיכר דיזינגוף בתל אביב, ועזרתי להם בעבודתם אחרי שעות הלימודים. פעמים רבות ראיתי במסעדה מפורסמים אשר אכלו שם, כמו אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלומית אהרון ועוד. בעקבות עבודת הוריי בלילות, כדי לא להישאר לבד כילדה, מגיל 8 הייתי נוסעת באוטובוס לבת ים אל סבתא שלי וחוזרת בבוקר לבית הספר. כשהגעתי לגיל 11 החלטתי שאני לא רוצה לנסוע לבת ים ונשארתי לבד בבית.

אהבתי מאד שירים רבים בעברית ביניהם "היו לילות" של אסתר עופרים, שירים בצרפתית שאימא שלי שמעה, כמו למשל של אדית פיאף. שירים נוספים שאני זוכרת מילדותי וששמעתי בבית הם: גן השקמים של אסתר עופרים, כלניות של שושנה דמארי, הי סימונה מדימונה, שיר השכונה של להקת התרנגולים, אריק איינשטיין, יהורם גאון, הדודאים, שלישיית גשר הירקון, שירים בצרפתית ובאיטלקית שהוריי אהבו. בגיל העשרה אהבתי לשמוע קליף ריצארד ואלביס פרסלי, פול אנקה , להקת הביטלס (החיפושיות), האבנים המתגלגלות, הצלליות, סיימון וגרפונקל בשיר גשר על מים סוערים, אקווריוס מהמחזמר שיער, והייתי מעריצה שרופה של הזמר הישראלי מייק בראנט.

בחופשים של פסח וחגי תשרי היינו נוסעים לנופש של לינה באוהלים כמו בשארם אל שייח, אילת, חורשת טל, מעיין חרוד, הסחנה ועוד. כשפגשנו אנשים שאכלו במסעדה של הוריי, הם היו שואלים אותם למה הם לא במסעדה. השתתפתי בתנועת הנוער הצופים, בשבט גוש צופים קשישים ויצאתי איתם לטיולים והייתי מדריכה. בנוסף השתתפתי בתנועת הנוער ביתר בבת ים. במלחמת ששת הימים, בהיותי בת 11, מכרנו מיצים ועוגות כדי לאסוף כסף לתרומה לחיילים. לא היו לנו מקלטים, ובעת אזעקה היינו יורדים לחדר המדרגות למטה. למדתי בתיכון עירוני א' ושם הייתי במגמה פיזיקלית ריאלית. כשהייתי בכיתה י"א פרצה מלחמת יום כיפור, ואז התנדבנו למלא שקי חול להגנה על בתים ללא מקלט.

בצבא שירתי במודיעין, האזנתי ושידרתי קוד מורס. רציתי ללכת לקצונה אך כיוון שהחלום שלי היה לעסוק בעבודה של דודי אלי כהן נשארתי במקצוע ולא הלכתי לקצונה.

חברה משותפת הכירה לי את בעלי ובגיל 20 התחתנתי (בתאריך 23.8.1977). אני זוכרת שיום לפני החתונה הייתי במקווה ושזו הייתה חוויה מרגיעה ומשחררת. החתונה הייתה באולמי גיל בתל אביב. אבי נסע ברכב של בעלי לאולם כדי להביא ארגז משקאות לחתונה והרכב נתקע בדרך מכיוון שאבי לא זכר לנהוג ברכב על הילוכים כי היה לו רכב אוטומטי.

יום נישואינו

מכיוון שלי לא היו אחים, כשנישאתי רציתי הרבה ילדים. בתי הראשונה ליאת נולדה כשהייתי בת 22, בתי השנייה מורן נולדה כשהייתי בת 26 ובני האחרון אור נולד כשהייתי בת 35. בגיל שלוש, חלה אור בנפרוטיק סינדרום אשר בה מערכת החיסון תוקפת את הכליות והיה חולה עד גיל 8. המחלה לוותה בטיפולים בסטרואידים המדכאים את המערכת החיסונית עם תופעות לוואי ואישפוזים רבים. למזלנו הטיפול עזר והוא החלים.

כשסיימתי צבא רציתי ללמוד עריכת דין או רפואה. בסופו של דבר עשיתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולמדתי לתעודת הוראה, אני יכולה לומר שהלימודים נתנו לי מודעות שאנחנו יודעים מעט מאוד וכל החיים אנחנו ממשיכים ללמוד כדי לנסות להשלים את הפער עם התקדמות המדע והטכנולוגיה.

במהלך חיי עבדתי במקומות שונים: עבודתי הראשונה הייתה בבנק דיסקונט בתל-אביב, עברתי כמה קורסים בבנק, וסיימתי את התואר. הייתי מורה למדעים בבית ספר סביון בכיתות ז', ח' כממלאת מקום. לאחר מכן עברתי לחטיבת בן צבי בפתח תקווה במשך חמש שנים ולבסוף, כשעברתי להרצליה, לימדתי בחטיבת בן גוריון 35 שנים, פיזיקה וביולוגיה. בחלק מהזמן לימדתי גם בתיכון ראשונים בהרצליה, ביולוגיה וכימיה.

בחרתי בהוראת המדעים כי אהבתי את המקצוע ונהניתי ללמד את התלמידים. הגישה שלי לתלמידים היא לימוד רלוונטי, תוך הבנת הקשיים שיש בחומר לתלמיד והנגשתו בצורה המתאימה לילד. שילבתי בהוראה יצירתיות, תעוזה, כבוד והערכה לכל אחד מתלמידיי. אהבתי לראות את הברק בעיניים של התלמידים כשהבינו ונהנו מהשיעורים שהעברתי.

אהבתי לעשות גם פרויקטים של מצוינות וזכיתי בפרס ארצי כמורה מצטיינת למדעים.

הרבה מתלמידיי המשיכו את לימודי המדעים בתיכון ואף באוניברסיטה ואני פוגשת בהם כרופאים ומדענים ואף במקצועות שונים, שזוכרים את תקופת הלימודים איתי כחוויה מעצימה ומכוננת. זה נותן לי סיפוק רב. מקצוע ההוראה מלווה אותי עד היום, אני עוזרת לנכדים ונותנת שיעורים פרטיים בפיזיקה. אני גם מתנדבת להעביר שיעורים בבית הספר ובגנים של הנכדים.

יש לי שישה נכדים ואני מאוד אוהבת אותם. נכדיי באים לבקר אותי כמעט כל יום, אני מכינה להם ארוחת צהרים, נהנית לעזור להם בלימודים, לאתגר אותם בחידות שונות, לטייל עם המשפחה, לשחק איתם כשהם באים לישון אצלי, ולהיות חלק פעיל מהחיים שלהם. אני לוקחת אותם להצגות, מוזיאונים, תערוכות וטיולים. כולנו נהנים מהחוויות המדהימות.

ילדיי ונכדיי

תחביביי הם להכין תכשיטים, לבשל ולאפות, לצלם ולטייל בארץ ובעולם. אני אוהבת לתכנן את הטיולים שלי בעצמי ואף עוזרת לאחרים לתכנן את טיוליהם. בנוסף, במשפחתי יש מנהג להכין את התחפושות לפורים בעצמנו. במהלך השנים הכנתי תחפושות מהממות. למשל, תחפושת של סושי ותחפושת של מיחזורית.

אני מחופשת לסושי

עד תקופת הקורונה רקדתי ריקודי עם שלוש פעמים בשבוע. אני יודעת לרקוד את תפקיד הבת והבן בריקודי זוגות, ומהווה דוגמא לשאר הרוקדים בזכירת הצעדים.

יצאנו לנופש בחו"ל למדינות אירופה השונות ויצאתי לטרק עם בתי בנפאל. המפגש הראשון עם העוני במזרח זעזע אותי, היה קשה לראות כמה קשה לרובם לחיות כשלעשירים במדינה יש בתים מפוארים והרבה כסף. הבנתי כמה אנחנו ברי מזל שיש לנו אפשרות לחיות טוב ולטייל ועלינו לדאוג שבמדינה שלנו לא יהיה מצב שיהיו אנשים חסרי כל ולא יטפלו במצב.

במהלך אחד הטיולים, חוויתי אירוע טראומטי. עליתי להר ברומניה ובעלי חיכה לי למטה. רגלי החליקה על אבן ונפלתי מהר מגובה גבוה מאוד. למזלי לפני התהום נעצרתי לפני סלעים גדולים ושברתי במזל רק עשר צלעות, את הבוהן ואת הקרסול. מטפסים שעברו במקום אמרו לי לא לזוז אך זזתי ובדקתי את עצמי. המטפסים חשבו להזמין מסוק ולחלץ אותי אך האמנתי שאני אוכל לטפס לבד. בעזרתם, טיפסתי וחזרתי לבעלי למטה. מאז בעלי דואג לי וחושש כשאני מטפסת לבד על הרים.

עמוד השדרה שלי לא נפגע ואני חושבת שזה בזכות הסווטשרט של אמי אשר היה בתוך התיק עם הטלפון ועגבניות שרי שלא נפגעו בכלל. הרגשתי שאמי שמרה עלי מלמעלה. בנוסף, הופתעתי ממש כשראיתי משהו שתמך במחשבתי. בתמונות שצילמתי רגע לפני הנפילה. בתמונה הראשונה רואים יד מושטת מתוך העננים בפסגת ההר. ובתמונה השנייה רואים את מסלול ההליכה במיקום בו נפלתי.

כיום פרשתי לגמלאות אני עוסקת בשיפוץ הבית, למדתי את כל הנושא בעצמי ואני מפקחת על השיפוץ בבית. קשה לי לראות אנשים שעושים עבודה לא מקצועית. אני עדיין מתעסקת בספורט ומבשלת לילדים ולנכדים ומכינה עוגות, ואף עוגות מעוצבות לימי ההולדת שלהם. אני עושה בייביסיטר, מקשיבה להרצאות ומלמדת שיעורים פרטיים בזום. לאחרונה הגשמתי חלום כשטיילתי חודש בדרום אמריקה ועשיתי טרק לטורס דל פיינה והפיץ רוי.

בטיול לדרום אמריקה

הזוית האישית

סבתא חמדה: נהניתי מאוד מהמפגשים מהחוויה ומהבילוי המשותף עם נכדתי נהניתי לשתף את גילי בסיפורים על חיי. שמחתי לראות עד כמה זה מעניין אותה.

גילי הנכדה המתעדת: החוויה עם סבתא הייתה מעולה, למדתי המון דברים חדשים על סבתא, על משפחתה ועל החיים שלה.