מאגר סיפורי מורשת

סבא אליהו מספר על ילדותו

בילדות שלי היינו גרים בשכונה בה גרו הרבה ילדים. היינו משחקים במשחקים כמו מחבואים, קלאס, והיינו רוקדים ריקודי עם. היה בשכונה פנס רחוב והיינו כולנו מתכנסים סביבו ומשחקים ונהנים באור החמים מתחתיו, בתור ילדים חשבנו שזה מגניב. היינו משחקים משחק בשם חמור ארוך, במשחק הזה ילד אחד היה עומד בזווית מכופפת וכל אחד בתורו היה צריך לקפוץ מעליו, ומי שהיה נתקל בו היה צריך להיות החמור הבא שקופצים מעליו.

בנוסף, היו לי חברים מאד טובים, החברות בינינו היתה חזקה מאד. כל הזמן היינו באותה הקבוצה של ילדים. אחרי שעברתי לגור במקום אחר, נפרדנו והקשר התנתק. היינו ארבעה חברים שהיו הולכים ביחד לקטוף פטריות, מצאנו פעם פטריה גדולה בצבע נחושת עם פס ירוק באמצע, הלכנו איתה למורה לביולוגיה ושאלנו האם אפשר לאכול אותה ואם יש בה רעל. הוא אמר לנו "תשאלו את אשתי, היא יודעת". לא שאלנו כי היינו עצלנים מדי לבסוף הוא שאל אותה בעצמו, וכשחזר אמר שאשתו אמרה שהפטריה ארסית ושאסור לאכול אותה, ושנשאיר אותה אצלו, אחרי עשר דקות הוא חזר ואמר: "אני לא יכול לשקר לכם, זו פטריה מצוינת לאכילה, תלכו לבשל אותה בשמחה". בישלנו אותה עם ביצים והיא היתה ממש טעימה, בטעם של סטייק.

זכרון נוסף מילדותי הוא שיום אחד, כילדים השובבים שהיינו, שיחקנו משחק שבו זרקנו אבנים לשמיים, ואז מישהו זרק זכוכית במקום אבן, והרגשתי כאב פתאומי בעין. הלכתי משם ובכיתי בגלל שזה כאב, ירדו לי דמעות והעין היתה אדומה. מאוחר יותר בערב אימא שלי הגיעה הביתה ושאלה אותי "ילד, מה קרה לך?" וסיפרתי לה שמישהו זרק זכוכית שנכנסה לי לעין. היא לקחה אותי מייד לבית החולים ובכיתי כל הדרך לשם כי כאב לי. בבית החולים עשו לי ניתוח ולמזלי, הוציאו את הזכוכית, ממש במזל העין שלי לא ניזוקה. מי שניתח אותי היה פרופסור מפורסם, פרופסור אשכנזי שמו, ויצאתי מזה בשלום. אפשר להגיד שאחרי זה אף פעם לא שיחקתי במשחק הזה יותר.

אני בבית ספר יסודי

בבית היתומים

אני והאחים שלי גדלנו בבית בתל אביב, בשכונות הראשונות של תל אביב, כי סבא שלי היה מהראשונים בתל אביב. בגיל עשר אימא שלי נפטרה ממחלת הסרטן בראש, ואחרי חצי שנה אבא שלי גם נפטר. היו לי הרבה אחים ולכל אחד היתה משפחה, ולא היה להם בית גדול, אז אני הלכתי לבית יתומים, שם הייתי מגיל עשר עד כיתה ח'. בכל שבת הייתי הולך לבקר את האחים שלי, שהיו גרים בתל אביב ויפו. הייתי הולך מאחד לאחד ומבקר, זה היה מאד נחמד לבקר את המשפחה ולא להרגיש לבד. בבית היתומים הייתה יחד איתי גם אחותי מזל.

בימים הראשונים אחרי המעבר לבית היתומים היה מאד קשה עד שהתרגלתי והכרתי את כל הילדים, וראיתי שהם מאד נחמדים. הגיעו ילדים מכל העולם, שברחו מהשואה ולא היו להם הורים, וכל מיני ילדים עם בעיות במשפחה. הכרנו כמו שילדים מכירים, מתחילים לשחק ולדבר ומתחברים. באותה קבוצה היינו שייכים אחד לשני וזה היה בסדר.

בית היתומים זה לא כמו שמספרים, זה היה מקום מאד נחמד, היינו 60 ילדים, נהנינו מאוד והיינו משחקים והולכים לבית הספר. הייתי הולך המון ברגל לבית הספר. הכרתי 60 ילדים ולמדתי בבית ספר בצפון תל אביב, שם היה גם הסמינר למורים, והמורים היו באים אלינו ומשמשים כמדריכים. כמו כל הילדים, היינו משחקים כדורגל, אוכלים ארוחות, היתה חצר ענקית, היינו משתוללים שם. היינו עושים שיעורים, כמו כל הילדים הרגילים. אני תמיד הייתי תלמיד מצטיין, ידעתי את התשובות לכל השאלות, כשאף אחד לא ידע תמיד שאלו אותי.

למדנו מקצועות רגילים וגם מלאכה. היינו עושים מאפרות או כורכים ספרים, עושים עבודות יד. את זה היו עושים בכל בית ספר.

יום אחד הלכתי מבית הספר לכיוון המוסד, ופתאום באים אליי ילדים "בוא מהר, משחקים מחניים נגד בית ספר אחר, נשאר לנו רק אחד על המגרש ואנחנו רוצים שתציל אותנו". אמרתי להם "אבל אני בדרך", והם ענו לי: "אבל אנחנו נפסיד וזה לא טוב". לאחר מכן, הלכתי וראיתי שנשאר רק אחד שצריך להחליף, הכניסו אותי למשחק במקום זה שהיה, והמורה של הקבוצה מבית הספר השני שאל: "מה אתה עושה פה?" ואמרתי: "אני בכיתה ו', כמותם" והוא הסכים. התחלנו לשחק ואני ניצחתי כמעט את כל השחקנים, היו שם שישה. לבסוף, הייתי כל כך שקוע במשחק שלא שמתי לב וקיבלתי מכה ברגל מכדור ונפסלתי.

בשיעורים בתנ"ך היה נהוג שלומדים בע"פ, המורה היה אומר "תלמדו מפה עד פה בע"פ ואני מחר בוחן אתכם". אני תמיד ידעתי את זה, והוא אמר לי: "די, אותך אני יותר לא שואל". מה עושה ילד שלא שואלים אותו? מפסיק ללמוד.

יום אחד היה פסוק אחד שאף אחד לא ידע אותו בעל-פה, והמורה אמר לי: "טוב אלי, תציל אותנו, מה התשובה?" אז, פתחתי את הספר, וקראתי מהר, והוא שאל: "נו, אתה יודע או לא?" והתחלתי להגיד את כל הפסוקים, למדתי במקום. והוא אמר "כתם", אמרתי לו "מה כתם?", חשבתי שהוא הבין שרק עכשיו למדתי את זה. אז הוא אמר: "כט"מ – זה כמעט טוב מאד, זה הציון הכי גבוה לתלמיד". שאלתי למה, והוא אמר: "מצוין זה לאלוהים, טוב מאד זה למורה, כמעט טוב מאד זה לתלמיד".

אחרי שהגעתי לכיתה ח' צריך ללכת לתיכון, אז עברתי לבית ספר חקלאי בעין כרם.

השרות הצבאי – והמילואים במלחמות ישראל 

התגייסתי לצבא בשנת 1959, סיימתי את השירות הסדיר בשנת 1961. אחר כך הייתי במילואים לחודש כל שנה.

מלחמת ששת הימים היתה בשנת 1967, גייסו אותי למילואים והייתי בכרם שלום חודש עד שהמלחמה פרצה, וצה"ל ניצח תוך יום אחד את חיל האוויר של המצרים, הסורים והירדנים. מלחמה זה דבר איום ונורא, החברים שלך נהרגים ואתה צריך להרוג אנשים, ויש אנשים שסובלים מזה עם טראומה לכל החיים. היינו בעזה והמ"פ (מפקד הפלוגה) שלנו הסתכסך עם הקצינים שלו, אז בתור מתנה הוא לקח אותם לטייל בעזה עם הג'יפ. אני הייתי בחופש, וכשחזרתי הודיעו לי שאין פלוגה, כי כל הקצינים עלו על מוקש וכולם מתו. זה היה מאד עצוב.

שם הכרתי חבר טוב שלי, רוני, ושאלתי אותו איפה הוא גר, והוא ענה בדימונה. מסתבר שגרנו שני בתים אחד מהשני, ובכלל לא הכרנו קודם.

אחר כך היתה מלחמת יום כיפור, בשנת 1973. הייתי בבית כנסת ופתאום אני רואה מלא מכוניות נוסעות, וזה הרי יום שאף אחד לא נוסע, הייתי עם הסבא של אימא שלך בבית הכנסת ואמרו לי "בוא, יש מלחמה". הסורים והמצרים תקפו, ואחר כך גם הירדנים. נסענו לחיפה, שם היה הבסיס שלנו, לקחנו את הנשקים והזחל"מים ונסענו עד הגולן, ופתאום עוצרים אותנו ואומרים "מה, אתם משוגעים? תרדו מייד למטה, יש פה רק טנקים של הסורים".

היתה שם מלחמה איומה, מהשדה ראינו שהיו מאות טנקים מפוצצים, גם שלנו וגם שלהם. היה מאד מסוכן. שם לא נהרג לנו אף אחד. אחרי כמה ימים צה"ל התחיל לנצח והרס את כל הצבא הסורי והמצרי, ואז כבשו גם את ירושלים, כי המדינה שלחה מסר למלך ירדן "אם אתה לא מתערב במלחמה אנחנו לא נוגעים בך", אבל הוא התחיל להפציץ את ירושלים, ואז כבשו את ירושלים ואת הכותל המערבי, ואת כל השטחים שעכשיו אנחנו רבים למי הם שייכים, לפלשתינאים או ליהודים. אלו המלחמות שהשתתפתי, שתיים יותר מדי.

אחד מהזכרונות שלי, היה כשעבדתי במקום בו עבדתי בתור טכנאי אחזקה, ופתאום אני שומע ברדיו "דוד אלמני נהרג בהתפוצצות" ואני נפלתי, זה היה בן הדודה שלי. מה קרה? הם היו בגבול מצרים ומישהו נפצע שם, אז שאלו מי מתנדב ללכת להביא אותו, והוא התנדב. אז הוא נסע עם הזחל"מ ותוך כדי נסיעה חטף פגז של תותח ומת במקום.

אז ככה זה מלחמות. כשהייתי בגרמניה, המארחים שלי שאלו בהתלהבות איך זה מלחמה. אמרתי להם שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבנאדם, אתה לומד להרוג, אתה לומד לא להיות בנאדם. אנשים לא מבינים מה זה מלחמה, כשאנשים באים להרוג אחד את השני.

מקצוע

במשך השנים עבדתי בכמה עבודות. הייתי חבר קיבוץ אז עבדתי בחקלאות, הייתי טכנאי גרעין בכור האטומי, הייתי טכנאי אחזקה. עבדתי עם ילדים, חינכתי ילדים. הייתי גם מטפל של ילדים בגיל שלוש. העבודה האהובה עליי היתה בחקלאות, כי אתה לוקח צמח ומטפח אותו ודואג שיתן פירות ושלא יהיו לו מחלות, אז צריך לדאוג לו, להשקות אותו ולקטוף את הפרי. העבודה הראשונה שלי היתה בגיל 15, היינו לומדים חצי יום ועובדים חצי יום בחקלאות, ואני אהבתי לעבוד במטעים, עם העצים. עבדתי בבית הספר בפנימיה עם ילדים שהם מאד מוכשרים ומחוננים, והייתי אחראי על כיתה.

בהפסקות היינו יושבים ואוכלים ביחד, צוחקים ומדברים, מספרים סיפורים, ותמיד מישהו היה מביא אוכל טוב מהבית וחולק עם כולם.

הזוית האישית

הנכד אדם: היה מאד כיף לעבוד יחד עם סבא ולמדתי הרבה דברים חדשים על סבא ושסיפורו הוא סיפור מעניין שיש להעביר לדורות הבאים.

סבא אלי: היה כיף לעבוד עם הנכד שלי והיה לי כיף לצחוק ולהנות איתו במהלך העבודה.