מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה שניצר. השנה הייתה 1939. ב- 23 לחודש מרץ נולדתי במדינת יוגוסלביה בעיר סרייבו להוריי – ארנה ואיזידור דנון. באותה תקופה החלה מלחמת העולם השנייה. אבי, איזידור, גוייס בכפייה לצבא בשנת 1941 ולאחר שנתיים, כאשר ניסה לברוח ולחזור אלינו, אל משפחתו, נורה ונהרג במחנה יאסנובאץ. נשארתי יתומה ללא אב.

כשהייתי בת חצי שנה עברתי עם אמי לעיר מוסטר. כעבור שנה, כאשר נסעתי ברכבת ביחד עם אמי בחזרה לסרייבו (כדי להיפגש עם סבתי ודודתי), כשהגרמנים חקרו את אמי (שהייתה מחופשת למוסלמית כדי שלא יזהו אותה), היא התעלפה וכך ניצלנו. כשהגענו לסרייבו ברחנו לטופסקו יחד עם סבתי ודודתי.

בספטמבר 1943, לאחר שגרמניה השתלטה על איטליה ועל השטחים בשליטתה, ברחו יהודים רבים לאזור בדרום יוגוסלביה שהיה תחת שליטת הפרטיזנים. -חלק מהיהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים, בעוד הנשים והילדים שוכנו בכפרים, בעיקר בכפר טופוסקו שבדרום קרואטיה. רבים מתושבי הכפר היו קשורים ל"אוסטשה", מפלגת השלטון בקרואטיה, שהייתה אחראית על רצח רוב יהודי קרואטיה. תושבים אלה התעלמו ממצוקתם של היהודים, ואלה מבין התושבים שסייעו ליהודים, עשו זאת בשל הפחד מהפרטיזנים.

וכך, בשיא המלחמה באירופה ברחתי יחד עם אמי, ארנה, סבתי מזל, דודתי שריקה ועוד קבוצה של כ-20 איש ליערות יוגוסלביה. חיינו שם במשך שלוש שנים. באותה תקופה ברחנו מהנאצים ביערות. התקיימנו מהטבע ואכלנו אוכל שליקטנו ביער. לאחר שנתיים פגשנו בחור צעיר בן 18, בשם אייוון ורנטיץ' אשר לא היה יהודי ועל מעשיו ועל כך שהציל אותנו – קיבל חסיד אומות עולם.

איוואן ורנטיץ' סייע ליהודים בטופוסקו. הוא התיידד עם פליטים יהודים, נהג להזהירם מהתקרבות הקרבות, מצא להם מקומות מסתור חדשים, ליווה אותם למקומות אלו ודאג לצורכיהם במסתור תוך סיכון חייו. בין הפליטים שהגיעו לטופוסקו היינו אנחנו. איוון דאג לנו ומצא לנו מקום מסתור. בסוף שנת 1943, הגיעו יחידות צבא גרמני לאיזור והחלו קרבות בינן לבין הפרטיזנים היוגוסלביים. הפליטים היהודים נאלצו לברוח מהמקומות בהם התנהלו קרבות ולנדוד בין מקומות מסתור. באחד המקרים, כאשר התפשטה שמועה שהגרמנים קרבים, נמלטו מספר יהודים בטעות לכיוון כוחות האוסטשה. וראנטיץ' חש אחריהם ולאחר שעתיים השיגם וכיוון אותם לכיוון הנכון.

וכך היה, כאשר איוון פגש אותנו הוא סיפר לנו שהמקום אליו אנו הולכים מסוכן ושיש מקום בטוח יותר הרחק מן הגרמנים. בנוסף, הוא הבין שאין לנו כמעט מה לאכול אז הוא הביא לנו לחם ותירס מדי פעם וכך שרדנו. מכיוון שהתחבאנו ביער ואני רק בת 3, ובאירופה החורף מאד קר, נגנבו לי הנעליים ולא הייתה דרך שיהיו לי נעליים אחרות, קפאו לי כפות הרגליים. נאלצתי ללכת יחפה ולהתמודד עם הקור העז והשלג. בתור אלתור עטפו את רגליי בסמרטוטים ונייר עיתון, אך זה לא ממש הספיק ועזר ועד היום אני סובלת מכוויות הקור בכפות רגליי. החורף היה קשה וקר וברחנו ממקום למקום. במשך כל הדרך היה בכי וסבל מצד הילדים מכיוון שאימהות רבות חלו בשחפת ודיזנטריה וכאמור לא היה לנו מספיק אוכל. גם סבלנו מזיהומים, לכלוך וכינים. ובנוסף לכל סבלנו מפצעים הנקראים גרדת הנובעים מלכלוך ומחוסר בסבון.

האנשים גססו וככל שהשנים עברו הקבוצה קטנה לעשרה איש, מכיוון שאנשים נפטרו ממחלות ורעב. כשהייתי בת 5, לאחר שנתיים – שלוש שנים ביערות, הגענו למחנה עבודה בשם ראדו. שם אמי החלה לעבוד במטבח ועל מנת שיהיה לי ולקבוצה שלנו אוכל, היא הייתה גונבת אוכל מהמטבח ומחביאה בחזייה. כאשר אמי הייתה מגיעה עם המזון, אני ועוד כמה ילדים היינו משתוקקים לקבל חתיכה פעוטה של אוכל. שנה לאחר מכן, ואני בת 9, הגיעו האיטלקים ושיחררו אותנו מן המחנה.

הגענו לעיר ספליט. שם התחלתי מעט לראות אנשים החיים את השגרה היומית ולחזור לאט למציאות נורמלית. שם בפעם הראשונה בחיי אמי קנתה לי שוקולד, ומכיוון שלא ידעתי מה זה שוקולד – זרקתי את השוקולד ושיחקתי עם נייר הכסף מכיוון שהוא היה נוצץ ויפה לעין. לאחר כל הקושי הזה, אימא התחתנה עם גבר אחר ונולדו לי אחי ואחותי והתחלתי את החיים ולחיות חיי שגרה וחיים נורמטיביים עם אמי ומשפחתי.

לאחר שעלינו ארצה ואני ואחיי גדלנו קצת, בעלה השני של אמי נפטר. איוון ורנטיץ ואמי, ששמרו על קשר במהלך השנים, החליטו לחיות ביחד. איוון עשה עלייה והם חיו בארץ ביחד, ילדיי הכירו אותו כסבא.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: סבתא שלי הרגישה במלך העבודה המשותפת טוב. נהנינו לדבר, שמחתי לשמוע את הסיפור שלה וגם אכלנו אוכל שסבתא שלי הכינה.