מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר סיון. נולדתי בעיר סטאט במרוקו בשנת 1952.

הוריי רצו כל חייהם לעלות לארץ ישראל. כדי לקבל דרכונים הם היו צריכים לשלם לכל מיני מתווכים, והרבה פעמים המתווכים ברחו עם הכסף בלי לספק דרכונים. בשנת 1968 הציעו לי להצטרף לתנועת הנוער "הדרור". כשנודע להם שאני עומדת לעלות ארצה הם לא קיבלו אותי.

לאחר שעלינו ארצה הציעו לנו ללמוד באולפן וההורים שלחו אותנו לבית הספר "אור החיים" בבני ברק. המשמעת שם הייתה מאוד נוקשה וחרדית ובהזדמנות הראשונה ברחתי משם.

סיפור שם המשפחה סיון

השם המקורי של בעלי מוריס היה סויסה. כשהתחתנו, התייחסו מאוד לא יפה למרוקאים. התייחסו אליהם כפרימיטיביים, חסרי תרבות, זלזלו בהם ובמנהגים שלהם והרבה אנשים התביישו לומר שהם מרוקאים. לכן החלטנו לשנות את השם לסיון, כדי שלא ישפטו את הילדים שלנו לפי שם המשפחה אלא לפי האופי. מקור השם סויסה לפי חיפוש ב "גוגל" הוא מהעיר סואסה שבצפון ספרד.

קידום בעבודה

התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית בתור שולייה כשהייתי בת 17. הייתי אמורה לעבוד שלושה חודשים ואחרי זה ללכת ללמוד באוניברסיטה. מצאה חן בעיני העובדה שאני מרוויחה כסף ולכן המשכתי לעבוד שם. גם לאחר  מכן כשלמדתי באוניברסיטה המשכתי לעבוד שם. אחרי מספר שנים קודמתי להיות ראש מחלקה. קודמתי למרות כל ה"חסרונות" שלי:

• אישה (במפעל היו כ 2000 עובדים, מתוכם 100-150 בנות. רובן מזכירות או פקידות)
• צעירה (הייתי בת 26 ועבדו איתי בעלי משפחות ומבוגרים).
• עולה חדשה
• מעדות המזרח (כמעט כל המנהלים היו אשכנזים)
• חדשה יחסית בעבודה
• אימא לשני ילדים (ואי אפשר לסמוך עליה ועלולה להיעדר מהעבודה)

הבקור במרוקו

מאז שעזבתי את מרוקו לפני יותר מ-50 שנה, לא חזרתי לשם. ילדי מאד רצו להכיר את ההסטוריה של המשפחה ולכן נסענו כולנו יחד למרוקו. מאד נהנינו לבקר בבית הספר, בבית הקולנוע, בבית הכנסת, במכולת… המקומיים שמחו לקבל אותנו. בית הספר היסודי שבו למדתי, משמש כבית ספר לאמנות לחימה. חיפשנו את הבית שבו גרנו בקזבלנקה. מתברר שהרסו אותו ובנו במקומו בנק.

אחי אלי

כשגרנו בעיר סטאט במרוקו, חלה אחי אלי בן השבע חלה במחלה קשה והמליצו לקחת אותו לבית חולים SOFI בקזבלנקה. אמי לקחה אותו ואת אחי הגדול, שלום, שהיה בן 13 ונסעה עם שניהם לקזבלנקה. בבית החולים לא הצליחו להציל את אלי, והוא נפטר ונקבר שם.

אמא לא דברה אף פעם על אלי, אולי כדי לא להעציב אותנו או אולי מפני שזו הייתה טראומה בשבילה. מאז שנפטר אלי, אף אחד לא בקר בקבר שלו ולא קרא עליו קדיש או אשכבה. לפני מספר שנים, שלום, אחי, החליט שהוא חייב לחפש את הקבר שלו. הוא ממש הרגיש צורך עמוק וחלם על כך שימצא את קברו. הוא חיפש באינטרנט, ברישומים של בתי הקברות בקזבלנקה, פנה לפורומים שונים של יוצאי מרוקו ולא מצא דבר. בדיעבד התברר שהעלו לאינטרנט רק את שמות המבוגרים שנפטרו ולא העלו את שמות הילדים.

לפני כארבע שנים פניתי למשפחה של חברה שלי שעדיין גרה במרוקו ובקשתי עזרה. הם פנו לפדרציה היהודית בקזבלנקה, ניסו לקבל אינפורמציה מבית החולים, לגבי התאריך המדויק שבו הוא נפטר (ההערכה שלנו הייתה שנפטר בשנת 1956), אך לא מצאו דבר. לפני כמה שנים, אחי שלום נפטר ולאחריו גם אימא נפטרה. כמה חודשים לפני ששלום נפטר, דברנו על כך שחייבים לנסוע יחד לקזבלנקה ולחפש את הקבר. הרגשתי שזה היה חלום שלא הצליח להגשים בחייו ושזאת הייתה הבקשה האחרונה שלו.

החלטנו לממש את בקשתו. במאי השנה, נסענו למרוקו בעלי, אני והילדים. הגענו לבית הקברות היהודי החדש. בני, שגיא, זכר שראה בפייסבוק שמישהו בשם Jacques Bitton עוסק בבניית מצבות בבית הקברות היהודי. קבענו איתו בבית הקברות. הוא הראה לנו יומנים של ילדים שנפטרו בשנת 1956. עברנו על כולם ולא מצאנו דבר. התחלנו לצלם את דפי היומן, ואז הוא הציע שנבדוק גם ביומנים של שנת 1957. עברנו גם שם על כל השמות ואז להפתעתנו ושמחתנו מצאנו את השם אסולין שמעון אלי (שמעון הוא שם אבי ז"ל), שבא מהעיר סטאט!! ההתרגשות הייתה גדולה!

הוא הוביל אותנו אל חלקת הילדים בבית הקברות. היו שם הרבה קברים, ללא שום סימון עליהם, לא שם ולא תאריך פטירה.

אך הוא זיהה את הקבר לפי הרישומים, לפי מספר השורה ומספר הקבר. זה היה מאוד מרגש. התקשרנו לאחים שלי בארץ, בשיחת וועידה בוידאו, וגם הם היו המומים.

מתברר שאלי נפטר כשאמא הייתה רק חודש אחרי לידת אחי הצעיר, והבנו כמה שהיה לה קשה. היא נסעה עם אלי ז"ל לבית החולים והשאירה את אבא עם ארבעה ילדים קטנים ותינוק בן חודש.

כל כך מצער ששלום ואמא נפטרו, לפני שגילינו את מקום קבורתו של אלי. אבל הרגשתי שסגרנו מעגל.

הזוית האישית

סבתא תמי: זאת הפעם הראשונה שאני משתתפת בתוכנית כזו. מאוד נהניתי לבלות זמן איכות עם קמה וחברותיה. קמה ילדה מקסימה, חכמה ורגישה. אני מאחלת לה דרך צליחה בכל מעשי ידיה ואני משוכנעת שהשמים הם הגבול בשבילה.

קמה: היה לי מאוד כיף עם סבתוש. נהניתי לכתוב את סיפור חייה ואת הסיפור המרגש שלה על אח שלה אלי. אני מאחלת לה המון כיף, שמחה, אושר, כושר, אהבה, עושר והרבה הצלחה.