מאגר סיפורי מורשת

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בשיעורי תרבות ישראל בשכבת ז', רצינו לקיים ראיון עם אדם שנוכל ללמוד ממנו. המחנכת שלנו סיפרה לנו על אבא של אחת המורות בבית הספר שהיה איש קהילה וחסד, אך נפטר בטרם עת לפני מספר חודשים ולכן הראיון התקיים מול חן מכלוף-סעדה, בתו של יעקב מכלוף ז"ל.

אלו הדברים שאמרה לנו חן בראיון: "אבא שלי, יעקב מכלוף, נולד בישראל בפרדסיה שבשרון שהיה אז יישוב קליטה – מעברה. הוריו נולדו בלוב. לאחר שהותם במעברה עברו לעיר נתניה. סבא וסבתא שלי, יצחק ומזל (מזלה) זכרם לברכה, גידלו את ילדיהם ובמקביל עבדו בקצביה המשפחתית. סבא שלי, יצחק מכלוף ז"ל נפטר בטרם עת. אבא שלי לקח על עצמו באותו הרגע את תפקיד אב המשפחה וסייע למשפחתו בכל מה שצריך, סייע להצלחת העסק המשפחתי ודאג לאחיו הקטנים.

לאורך חייו תמיד היה איש של נתינה, בצבא שירת כלוחם בחטיבת גולני. במהלך שירותו הצבאי באחד המבצעים כאשר הבחין בכדור המגיע לעבר חברו, הניף את ידו ומשך את חברו על מנת למנוע את הפגיעה ובמטרה להגן על חברו, בסופו של יום הכדור חדר דרך כף ידו של אבי ופגע בחברו, לאחר הפציעה נותר אבי ללא יכולת להזיז חלק מאצבעותיו. במשך שנים שאלתי אותו: "אבא, למה אתה לא יכול להזיז את כל האצבעות?" ותמיד השיב: "הכל בסדר" ולא שיתף אותי במעשה האצילי שעשה. לאחר שנים, כשגיליתי על סיבת הפציעה דרך אדם אחר, ניסיתי שוב לברר מול אבא שלי מה קרה שם ואבי היקר השיב בדמעות חונקות: "חבל שלא הצלחתי למנוע את המוות שלו, היד שלי זה שום דבר, הייתי מוותר על כל היד רק שיחיה", וזאת המהות שמגדירה את אבא שלי, הקרבה ונתינה ללא תנאי. לאחר החלמתו מהפציעה שב לשירות הצבאי והשתתף במלחמות ישראל, לאחר מכן התנדב ללוחמה בטרור, שירת במילואים ועבד כאזרח עובד צה"ל. בתור תחביב עסק בנגרות, אני זוכרת בילדותי שהוא בנה לאחים שלי ולי מיטות יפות מעץ מלא, שולחן ומנורת לילה מעץ בשילוב צדפים.

במשך שנים שימש בתור גבאי בית הכנסת דק"ר בעיר נתניה. אבא שלי מילא את התפקיד מתוך מסירות, שליחות אמיתית לבית הכנסת ולקהילת המתפללים. דרך ה' והנתינה היו תמיד נר לרגליו. אני זוכרת מאז שאני קטנה שבערבי שבת וחג אבא שלי תמיד היה נשאר לארגן ולסדר את בית הכנסת עד מאוחר, שלא יחסר שום דבר, סידורים ומחזורים לחגים, מתנות חג לילדים שמגיעים לבית הכנסת, כגון: מארזי חטיפים בחגים, דגלי שמחת תורה, משלוחי מנות, מארזים למשפחות בט"ו בשבט ועוד.

אבא שלי נהג תמיד להעניק עזרה לכל מי שצריך, בראש השנה ובפסח נהג להכין מארזי אוכל למשפחות הזקוקות לכך הנמצאות באזור בית הכנסת. מהבוקר ועד הערב מסר את המארזים למשפחות. משפחות שלא הגיעו לקחת מבית הכנסת מפאת הבושה שיראו אותם לוקחים מארז, אבי הלך אליהם הביתה, דפק בדלת, הניח בפתח ביתם והלך לדרכו. תמיד דאג למתן בסתר באהבה, בענווה ובסבר פנים יפות. אנשים תמיד הרגישו בנוח לפנות אליו לבקש ברגעי עצב ושמחה וידעו שהוא יעזור מתוך רצון אמיתי. ייאמר לזכות אימא שלי, שתבדל לחיים ארוכים, שהיא תמיד תמכה בו בעשייה ובנתינה האינסופית שלו לקהילה.

לפני כשנתיים נטל על עצמו הכנסת ספר תורה לבית הכנסת "דקר", להנצחת זכרם ולעילוי נשמתם של  אביו יצחק מכלוף ז"ל, אחיו דוד ז"ל ולרפואת אמו מזלה עוד בחייה וכן להצלחת בני משפחתו, במשך שנה עקב אחר כתיבת הספר ובחר עבורו כיסוי מהודר ומכובד ועשה זאת מכל הלב והנשמה. רבים הגיעו לשמוח באירוע זה. אבי היה מאושר ונרגש שאימו זכתה בחייה להכנסת ספר התורה. נותר לנו אלבום תמונות מלא מאירוע זה שמהווה זיכרון משמעותי ממנו.

הכנסת ספר התורה

אבא שלי יצא לפנסיה לפני כשלוש שנים, את הזמן ניצל לטובת עשייה קהילתית ומשפחתית. לאורך היום דאג לקהילת בית הכנסת ובזמנים אחרים דאג והעניק אהבה לילדיו ולאמו. כשנולדו הנכדים לא היה מאושר ממנו. בשנים המעטות שזכה להנות מהם היה סבא לתפארת, דואג, מפנק, סבא פעיל 24/7, הנכדים והמשפחה היו כל עולמו.

על מנת להמחיש איזה סבא מדהים היה אבא שלי אצטט חלק מדברי ההספד שכתבה גיסתי ליאל היקרה תבדל"א

"חמי היקר / אבא של בעלי/ הסבא הכי טוב בעולם לבנות שלי. קורונה ארורה! את הטוב ביותר לקחת לנו! הסבא שכל הגננות והסייעות בגן הכירו… מי יגיד לבנות בארוחת שישי "כפרה על החולצה שהתלכלכה סבא לא מכבס, סבא קונה חדש".. מי יגיד לבנות "סבא מסכים הכל, תפתחו פלסטלינה, גואש אין לא בבית של סבא, הכל מותר"…" תודה שזכיתי בך בשבע השנים האחרונות תודה על כל האהבה והנתינה האין סופית שלך לנו ולכולם. כל מי שרק ביקש תמיד עזרת – צדיק גדול! נגמרו לנו הדמעות ".. "אוהבים אותך אהבת עולמים".

לאחר פטירתו של אבא שלי, אמי מצאה דף הרשום בכתב ידו ובו כל מועדי פטירתם של יקיריו, חבר שנפל במלחמת יום כיפור, קרובי משפחה ודודים, על כולם הקפיד לקרוא קדיש ביום פטירתם. בנוסף תמיד דאג לשמור על קשר עם בני המשפחה, הקרובים והרחוקים, הגיע לשמח באירועים משמחים והגיע להשתתף בצער בזמנים עצובים, לא משנה מרחק הנסיעה, לא משנה אם הוא הולך לבד או שמישהו מצטרף אליו, תמיד היה חשוב לו להגיע ולכבד.

הדודים שלי, אחיותיו ואחיו של אבי (יבל"א) הגדירו את אבא שלי כדוד שכל האחיינים אהבו אהבת נפש, הוא היה סוג של קונצנזוס, הסכמה מוחלטת שהוא הדוד הכי אהוב ויקר לכולם, דוד שמתפלל על כולם. כל אחות שנמצאת בבעיה, כל אחיינית שעומדת ללדת, תמיד פותח את היכל הקודש בבית כנסת ונושא תפילה למענם, אחיותיו מציינות במיוחד את הקשר החם שהיה לו עם אמו, מזלה ז"ל, הן מספרות איזה בן מיוחד הוא היה, שכיבוד אב ואם היו נר לרגליו עוד משחר נעוריו, כשבמענק השחרור מצה"ל לא נסע לטיול אחרי צבא אלא רכש לה במתנה מכונת כביסה (עד אז לא היה לסבתי מכונת כביסה), כמו כן יש לציין את הדרך המיוחדת בה סעד אותה ולא מש ממיטתה עד יום מותה, גם כשהייתה על ערש דווי הקפיד להיות לצידה יום יום ולחגוג איתה בביתה את כל חגי ישראל, אני זוכרת כיצד היה מדליק את החנוכייה סמוך למיטת חוליה ולאחר מכן מעביר את החנוכייה לעדן החלון. אבא  תמיד אמר לנו: "את סבתא לא עוזבים, אנחנו נחגוג איתה עד 120 גם אם נצטרך לחגוג בתוך החדר שלה" וכך היה עד יום מותה. כיבוד אב ואם היה אצלו ערך עליון כפי שציין זאת כבוד הרב יונה גולן שיבל"א בהספדו את אבי.

 אבא עם אמו ז"ל

בשבוע שנלחם על חייו, כל בני המשפחה הקרובה והרחוקה, קהילת בית הכנסת דק"ר, חבריו משירותו הצבאי ומהעבודה וכל מי שהכיר אותו, כולם התעניינו ודאגו לשלומו, נשאו תפילות, תרמו תרומות לצדקה והתפללו לנס. לאורך השנים עבר ניתוח מעקפים והחלפת מסתם ואמי היקרה שתבל"א תמיד הייתה לצידו ודאגה לו בבית החולים ובשיקום בבית. לצערנו כשחלה בקורונה לא התאפשר לאמי, לאחים שלי, לאחיות שלו, לאחיו ולי להיות לצידו, לתמוך בו ולטפל בו. עצוב מאוד שלא יכולנו לשהות לצידו ולתמוך בו ברגעים האחרונים. ביום חמישי בערב 19.8.21 אמי ואחי שיבדל"א ביקרו אותו במסגרת המיוחדת שהוקצתה להם, אבי שוחח איתם והם הצטלמו יחד, בתמונה נראה אבי מחייך עם החיוך המקסים שלו ודבר לא בישר על הבאות ובאופן צובט את הלב אמר להם: "תודה על הכל" ואמי השיבה לו: "על מה תודה יעקב?" באופן מצמרר זה היה משפט הפרידה שלו והתמונה האחרונה בחייו. עוד באותו ערב התדרדר מצבו והוא הורדם והונשם ולאחר שבוע נפטר.

ברגע שאבא שלי חלה, המונים התפללו ועשו חסדים לרפואתו. לאחר שנפטר, רבים עשו פעילויות לעילוי נשמתו, ספרי קודש, שיעורי תורה, תרומות לבית הכנסת, ספרי תהילים, ברכוני ברכת המזון ועוד. אני אישית משתדלת לפרסם את זמני כניסת ויציאת השבת והלכות החגים לזכרו ולעילוי נשמתו בכל יום שישי ובכל חג. אני מאמינה שאם אבא שלי היה רואה את כמות ההערכה והאהבה שקיבל מהאנשים שבאו לנחם אותנו במהלך השבעה, ואת העשייה הענפה שנעשית כעת לעילוי נשמתו, את הכתבות השונות שכתבו עליו בעיתוני הקהילה והעיר לאחר פטירתו הוא היה מובך ומתרגש.

שמענו מן המנחמים סיפורים מרגשים על אבא שלי ועל הנתינה שלו ברגעי צער וברגעי שמחה. המשפט שחזר על עצמו בשבעה היה "את לא יודעת מה אבא שלך עשה בשבילי!". לכל אחד היה סיפור מרגש עד כמה היה אבא שלי שם בשביל כל אדם בעת עצב ובעת שמחה, ואנחנו תהינו כיצד הספיק לתת את כל כולו לזולת בחיוך תמידי ואהבת חינם.

החיסרון של אבא שלי והגעגוע אליו מורגש בכל מקום ובכל זמן, בבית הכנסת, בבית, במפגשים משפחתיים, בחגים, בשבתות ובכלל ביום יום. עצוב מאוד שהוא לא איתנו. יחד עם זאת, אני תמיד מנסה לזכור שאבא שלי תמיד היה אדם חיובי ואופטימי לא משנה מה הוא עבר בחיים, המוות של אבא שלו בגיל צעיר, עניינים רפואיים שהיו לו לאורך השנים, תמיד שמר על אופטימיות והמשיך בעשייה למען הסובבים אותו. הייתי רוצה שנמשיך ונשמר את המורשת הזו שלו, דרך של אהבת האדם, נתינה וחסד, אהבת המולדת ונתינה אין סופית לסובבים אותנו. אני גאה ושמחה שזכיתי באבא כזה.

את המצבה שלו חתמנו במשפט:

"בחייך נטעת בליבנו אהבה וחסד, נתינה, גמילות חסדים ויראת אלוקים.

בלכתך מאיתנו יהיו אלו נר לרגלנו לעד.

תהא מנוחתו בגן עדן"

אלו היו דבריה של חן מכלוף-סעדה, בתו של יעקב מכלוף ז"ל במהלך הראיון שקיימנו איתה.

הזוית האישית

עמית טפרה ונתנאל צ'קול: במהלך העבודה על הסיפור התרגשנו לשמוע על אדם שנותן מעצמו לאחרים ללא תמורה, שנתן מעצמו למען הקהילה וכל הזמן חשב כיצד לעשות טוב יותר. נשמח גם אנחנו שערכים אלו ילוו אותנו בחיים. בנוסף הצטערנו לשמוע שיעקב ז"ל נפטר בטרם עת והדבר גרם לנו להבין כמה חשוב להעריך את המשפחה שלנו. אנו שמחים שזכינו לשמוע על אדם מיוחד כזה ומצטערים שלא הייתה לנו הזדמנות לשמוע גם ממנו את הדברים ולהכיר אותו.

חן מכלוף-סעדה: מאוד התרגשתי במהלך המפגשים עם עמית ונתנאל. ניתן היה לראות שהם באמת מתעניינים באבא שלי, יעקב מכלוף ז"ל, בילדותו, בחייו הבוגרים ובעשייה הקהילתית שלו. שמחתי לשמוע שבסיום התהליך הם שיתפו אותי שהם רוצים להמשיך את המורשת שלו – דרך של נתינה, גמילות חסדים ועזרה לסובבים אותם.