מאגר סיפורי מורשת

סבא מיכאל מספר

רקע חיי בקצרה

"שמי מיכאל דחיה, נולדתי בשנת 1946 בלודמיר שבאוקראינה לאבי, אברהם, שנולד בהרדוק שבבלארוס, ולאמי, ידביגא שנולדה בז'יטומיר שבאוקאינה. אברהם, אבא שלי, היה איש צבא אשר שירת בצבא האדום של רוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. תחילה שירת ביחידת הצנחנים, ולאחר פגיעה קשה עבר ליחידת חיל הרגלים. אמנם נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה, אך אבא שלי לא פסק לשרת בצבא.

גרתי עם הורי בלודמיר. גרנו שם חצי שנה, ואז עברנו ללובומל (עיירה באוקראינה), איפה שהיה אזור הגטו, בגלל השירות הצבאי של אבי. שם גם נולדה אחותי, לודה. לאחר המלחמה, אזור הגטו נותר ריק ומיקמו שם קצינים צבאיים, ואבא שלי היה ביניהם. אלה ששירתו בצבא לא שירתו במקום אחד, אלא כל הזמן שלחו אותם לשרת באזורים שונים. בנוסף אבי עבד בתור ראש הקיבוץ ומקום עבודתו השתנה בכל פעם, בהתאם למקום שירותו הצבאי, לכן כאשר אבא שלי שינה את מיקום שירותו, כל המשפחה עברה לגור איתו באותו אזור.

בגלל זה, עברתי בכל פעם ללמוד בבית ספר אחר, כך שלמדתי במספר בתי ספר. רק לאחר שאבי התפטר מתפקידו בצבא, זה קרה כשהייתי בכיתה ג׳, הוא יצא לפנסיה, ואז חזרנו לגור בהרדוק, עיר מולדתו של אבי. שם סיימתי את לימודיי בבית הספר. כשעברנו לעיר הרדוק נולדה שם אחותי השנייה, גלה.

בסיום לימודיי בבית הספר, בגיל 17, התחלתי ללמוד באקדמיה צבאית במינסק שבבלארוס. היה קשה להתקבל למערכת הצבאית. רק שמינית מתוך כל תלמידי האוניברסיטה סיימו את לימודיהם. סיימתי את לימודי באקדמיה לאחר חמש שנים, והייתי מקצועי ב- S200. במהלך חמש השנים האלה שירתי בליטא במקום בו שאימא שלך נולדה, אנג׳לה, וטניה אחותה, הדודה שלך. בליטא גם הכרתי את סבתא, אישתי לשעבר, רגינה. סיימתי לשרת בצבא בתור סגן אלוף בגיל 45".

סבא מספר על רגעים בלתי נשכחים

"כשהייתי בן 17, בערב אחרי שעבדנו (נערי המושב) באדמה וחפרנו תפוחי אדמה, הלכנו למועדון לנוח. למועדון הגיע גם הבריון שכולם פחדו ממנו במושב. חבר טוב שלי מהכיתה שהוא גם היה מהמושב. הוא אמר לי שאם אני אלחם איתו בקרב מגע אני אנצח. יצאנו החוצה יחד עם כל המועדון… כולם עמדו במעגל כאשר אני והבריון נלחמנו במרכזו…ובאמת ניצחתי.

פעם בשירות הצבאי שלי בצפון, מעבר למעגל הקוטבי, היה יום קוטב*… נשכבתי לישון… כשהתעוררתי והסתכלתי על השעה, ראיתי שהשעה מאוחרת בבוקר והבנתי שאני מאחר לבסיס. רצתי מהמיטה והלכתי במהירות לבסיס. בחוץ ראיתי את אנג׳לה וטניה משחקות (הן היו קטנות אז), וצעקתי עליהן: ״למה לא הערתן אותי!״ והן ענו לי ״מאיפה אנחנו אמורות לדעת מתי אתה צריך ללכת לבסיס״. הלכתי שבעה קילומטרים עד הבסיס…וכשהגעתי אמרו לי שעוד ערב".

אהבה ראשונה

סבא מספר על חברות ראשונה: "זה היה בכיתה א׳. הייתי חבר של איזו ילדה בכתה. תמיד הייתי ילד שובב, ותמיד רצתי בשטחי בית הספר. פעם אחת כשרצתי חשבתי שהשטח פנוי, ופתאום ראיתי מולי גדר קוצים. הספקתי להסתובב, אבל שרטתי את הלחי שלי. כבר לא הייתי כל כך יפה ובזאת החברות שלי עם אותה ילדה הסתיימה".

עבודה לאחר עלייה

סבא מספר: "כשעליתי לישראל בגיל 52, הייתי צריך למצוא עבודה. למרות גילי ידעתי והייתי בכושר לעבוד גם בעבודה פיזית קשה ולכן קיבלו אותי לעבוד בחברת גז, שבה עבדתי עד שנה זו. השנה, בגיל 76, הפסקתי לעבוד ויצאתי לפנסיה".

חלום של סבא שלי – "לזכות לנינים" – בנתיים חלום זה עוד לא התגשם ונקווה שיתגשם בעתיד!

הזוית האישית

ולריה: נהנתי לשמוע על הילדות של סבא שלי כי הוא לא נוטה לדבר עליה. זאת גם הסיבה שרציתי לכתוב את הסיפור שלו ולא של סבים וסבתות אחרים. לפני שהתחלתי לכתוב את סיפורו חשבתי שהוא לא מדבר על עברו כי הוא מעדיף להתחמק ממנו או להסתיר משהו בו. אך במהלך השיחות איתו, הבנתי שהוא לא מדבר על העבר שלו משום שהוא חושב שחייו היו משעממים (כלומר, לא מיוחדים, כמו אצל כולם), בלי להבין שהדור שלנו לא חיי בקיבוץ ולא עבר קרבות קשים. רק לשמוע על חייו שהיו שונים משל רובנו זה כבר לא שגרתי. אני אישית מאוד אוהבת לשמוע על חיי התקופות ההיסטוריות (שנות ה-70,80,90 וכו׳) ושמחה שהוא שיתף פעולה ברוב תהליך התיעוד (ציטוט שלו: ״לא חשוב״ וכך אמר על הרבה דברים).

אני רוצה לאחל לעוד ילדים, להתעניין בהיסטוריה של המשפחה שלהם, כי היא יכולה להיות מרתקת יותר ממה שהם חושבים.