מאגר סיפורי מורשת

ב"ה

הנכדה מושקי יעקובוביץ מתעדת את סיפור חייו של סביה הרב מרדכי-צבי אלפנביין ע"ה

סבי הרב מרדכי-צבי אלפנביין ע"ה, מצד אמי, נולד בפולין, ביום כ' אדר-ראשון ה'תש"ח. כשהיה כבן שנתיים עלה עם הוריו לארץ הקודש, שם התיישבו בתל אביב. את שנות נעוריו הראשונות עשה כתלמיד בישיבת 'קול תורה' בירושלים שם תפס מיד את מקומו ב"כותל המזרח" ונחשב לאחד התלמידים המצטיינים ביותר.

ראש הישיבה, הגאון הרב שלמה-זלמן אויערבאך זצ"ל, חיבב והעריך אותו עד מאוד. כפי שהתבטא בביטוי נדיר במינו, לאחר שסבי עבר ללמוד בכפר חב"ד, על החסר הגדול שנוצר עם עזיבתו.

בשנת תשכ"ו בערך הוא נמשך לשיעורי התניא שמסר הגאון החסיד הרב יוסף-צבי סגל לקבוצה מתלמידי הישיבה. עד מהרה נסחפה נפשו באופן עמוק לעולמה הפנימי של חסידות חב"ד, עד שהחליט לדבוק בדרך זו בחייו האישיים. באותה תקופה סבל קשות מדלקת פרקים, והרופא אסר עליו לקום ממיטתו. אך כשהגיע י"ט כסלו הוא החליט, שהוא חייב לנסוע להתוועדות בכפר חב"ד. ולא זו בלבד אלא שבמשך ההתוועדות רקד שעה ארוכה. וראה זה פלא: כשסבי חזר מכפר חב"ד התברר שהמחלה חלפה והיתה כלא הייתה…

אך בטרם החליט סופית לעבור ללמוד ב'תומכי תמימים', הרי שבתור בחור מבוגר שנחשב לאחד ה'עילויים' של הישיבה, משך אחריו כמה וכמה מהצעירים שיבואו לשיעורי התניא של הרב סגל וכמה מהם נמשכו בעקבותיו לדרך החסידות.

"לא עם-הארץ חסיד"

לימוד התורה תפס את כל עולמו. הוא הספיק לסיים את הש"ס מספר פעמים בחייו, הש"ס האישי שבביתו מלא בהערות שרשם לעצמו תוך כדי לימודו, עם בקצרה או בארוכה.

מתמיד גדול היה סבי בטבעו, ולא היה מסוגל לראות מצב של ביטול-תורה. כך, לדוגמה,  ניתן היה לראות בשעת לילה מאוחרת את הרב החסיד הרב אפרים וולף ע"ה, מתייצב ליד סבי ע"ה ומתנצח אתו שעה ארוכה בהבנת 'תוספות' קשה…

היה מדקדק מאד בקיום כל פרט בהלכה ובמנהג, וכל סעיף בשולחן-ערוך היה אצלו קודש-קודשים. אפרט כאן רק קצת מהדברים העולים בזיכרונו של דודי:

בראש-השנה הידר בצעירותו ללכת ל'תשליך' במקום של נהר, גם אם זה דרש ממנו הליכה למרחק רב. לחג הסוכות התייגע רבות על בחירת ד' מינים מהודרים, וגם בהדלקת נר חנוכה היה מהדר ומדקדק מאוד בזמן ההדלקה ומקומה.

בעת אפיית המצות לפסח הקפיד לזרז את האופה להכניס את המצות לתנור במהירות האפשרית, ולא להמתין שהצטברו מספר מצות על מקל לפני האפייה, שהרי כתוב בשולחן-ערוך שלאחר שמסיימים את הלישה ואין מתעסקים בבצק, עלול להחמיץ מיד.

"צדיק באמונתו יחיה"

קשה מאוד להקיף את דמותו רבת האנפין. אישיותו הורכבה משתי תכונות בולטות, אף כי מנוגדות:

מצד אחד, עמד כסלע איתן על משמר עקרונותיו, בלי להתפעל כלל מהסביבה ומ'מה יאמרו' הבריות. במידה שהיה מדובר בנושא הלכתי טהור, היה נאבק על קיום ההלכה עד הקצה האחרון ולא חת מפני איש. וגם כשהיה מדובר בעניין השקפתי בלבד, לא התפשר כהוא-זה.

מצד שני, טוב-ליבו היה מן המופלאות. עוד בילדותו סיפרו חבריו שחמל על דלים ואביונים. ופעם נסע עם כיתתו לטיול במקומות הקדושים, שם ניגש אליו עני וביקש ממנו צדקה. הילד הקטן לא חשב פעמיים ומסר לעני את שטר הכסף הנכבד שמסרו לו הוריו לפני הטיול בתור דמי-כיס… וכשהיה תלמיד בישיבה, היה לוקח בחדר האוכל את מנתו בין האחרונים, לאחר שווידא שלא יחסר לאחרים.

וכמעשהו בחסד גשמי, כך מעשהו בחסד רוחני.

חלם על ר' שלמה-חיים

אך מעל הכול, הזדקר הפן החסידי בכל הליכותיו. אמרותיו החסידיות של ה"משפיע" הדגול ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה, הפכו לנכסי צאן-ברזל של חייו החסידיים. בשבתות היה משכים בבוקר ללימוד חסידות שעה ארוכה, עוד בטרם התחיל 'סדר חסידות' הרשמי בישיבה, ואחר כך החל את הכנותיו לתפילה באריכות.

בשנת תשכ"ז פרצה מלחמת ששת הימים, וגם כאן המשיך סבי ע"ה לספוג מהדרכתו של המשפיע ר' שלמה-חיים ע"ה, שהיה מקשר כל מאורע גשמי לחיים הרוחניים. וכאשר נתבקשו הבחורים לחפור שוחות ערב המלחמה, הזכיר המשפיע את הפסוק "ובאו בנקיקי הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה' והדר גאונו", והיה אומר שכאשר יבוא המשיח, יצטרכו כולם להתחבא מרוב בושה על מעמדם הרוחני ולכן הם חופרים עתה שוחות, בשביל שיהיה להם מקום להתחבא בו… באותם ימים הכריז כ"ק רבינו נשיאנו על 'מבצע תפילין', וסבי נרתם במלוא מרצו לצאת ל'מבצעים' בימי שישי אחר הצהריים. היה נוסע לעמוד על משמרתו ברחוב אלנבי בתל-אביב, שלא כל הטיפוסים שהסתובבו בו בשנים ההן היו מקבלים באהדה ובחיבה את ההצעה להניח תפילין. ומהם שהיו מסוגלים לתקוף את החב"דניק אם בגערות או אף בהכאה. אך הוא לא חשש ולא פחד, והמשיך לצאת ל'מבצעים' בכל יום שישי.

עוד רבות בשנים המשיך לחיות בצל הזיכרונות הנעימים שנותרו חקוקים בו מתקופת הישיבה, ואף אירע מספר פעמים שקם בבוקר וסיפר בהתרגשות שחלם על המשפיע ר' שלמה-חיים…

גן-עדן עלי אדמות

תמיד היה מזכיר בחיבה ובגעגועים את שנת שהותו ב'קבוצה' בחצרות-קודשנו (מניסן תשכ"ח עד ניסן תשכ"ט), אותה הגדיר כשנה של "גן-עדן עלי אדמות". הוא זכה להיות מה'קנים' של  770, והעידו חבריו לספסל הלימודים ב'קבוצה' שבמשך אותה שנה היה משכים קום לפנות בוקר ולומד חסידות שעה ארוכה ואחר כך ניגש לעסוק בעבודת התפילה, ומסיים את תפילתו באופן שבקושי הספיק לטעום משהו במטבח הישיבה בסוף שעת ארוחת הבוקר…

היה מתאר בהתרגשות את 4 לילות הסדר שזכה לעשות בצילו של הרבי (בפסח תשכ"ח ובפסח תשכ"ט) והשתדל להדר בעצמו בכל ההידורים שראה אצל הרבי.

גם בשנים הבאות הוסיף לכתוב לרבי באופן סדיר, וזכה לקבל מהרבי מכתבים רבים, הן כאישורים  לקבלת פ"נים או כמענות לשאלותיו".

התנור המשיך לבעור

לאחר נישואיו בשלהי חורף תש"ל ם סבתי מרת חנה-שרה ע"ה, בת הגאון החסיד הרב שרגא-מלך קפלן ע"ה, היה בין  האברכים הראשונים שעברו להתגורר בנחלת-הר-חב"ד, שם ישב מספר שנים ולמד ב'כולל'. באותן שנים נדמה היה כי הוא ממשיך לחיות כמו בחור ישיבה בכל הליכותיו ובכל אורחות חייו. לימים סיפר מה ששמע מהמשפיע הר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה, שתקופת הלימודים בישיבה היא כמו שבעל-הבית קם בבוקר ומדליק את התנור באופן שיהיה חם מאוד, כדי שגם בסוף היום עוד יישאר משהו מהחום. אבל אצל סבי ע"ה ראינו איך נשאר בוער החום החסידי למשך כל ימיו.

בשנות הלמ"דים הראשונות החלו להיקלט בארץ-הקודש ה'שידורים' מהתוועדויות-הקודש של הרבי, אך עדיין לא נשמעו באיכות מושלמת. סבי ע"ה היה מקליט הרבה פעמים את השידורים, כדי שיוכל להאזין  להם לאחר מכן ביישוב הדעת ולהשלים את אשר החסיר. בביתו נותרו קלטות רבות שעל-גבי כל אחת מהן רשם בקצרה את תוכן הדברים בהתוועדות. כמו בתקופת לימודיו בישיבה, המשיך להקפיד על הנהגות חסידיות גם לאחר נישואיו.

בתפילות ימי החול בלטה הקפדתו על תפילה במתינות, ואין צריך לומר בשבתות.

דודי מספר, "זכור אזכור את סעודות ליל שבת בשנות ילדותי, כאשר החשמל לא דלק בבית (מחמת ההקפדה הידועה שלא להשתמש בחשמל בשבת), ואבא ז"ל יושב לאור הנרות הדולקים ומנגן ניגוני דבקות חסידיים ששמע מר' שלמה-חיים"…

חוסן נפשי פנימי

מסירותו לילדיו היתה באופן יוצא מן הכלל. במשך שנים ארוכות הסיע אותם מידי יום ביומו מהבית למקומות לימודיהם, גם כשהיו מרוחקים מאוד ועשה זאת במסירות וללא פשרות.

בג' ניסן תשד"מ נפטרה אשתו ע"ה, לאחר מחלה שנמשכה קרוב לשנה. ב- 27 השנים הבאות שימש לילדיו גם אבא וגם אימא, כשהוא דואג לכל צורכיהם הגשמיים, חרף סירובו התקיף להזדקק לידי מתנת בשר ודם. היה מוכן למסור ולהקריב את כל אשר לו למען שבעת ילדיו, בעוד שלעצמו אינו דואג כלל.

חריף הכאב העצום שאפף אותו מאז התאלמן הצליח למלא את ילדיו בחוסן נפשי פנימי, שאיפשר להם להתמודד עם אתגרי החיים גם אם המצבים הקשים ביותר. לעתים קרובות היה חוזר על פתגם ששמע מהחסיד ר' זושא וילימובסקי ע"ה (המכונה 'הפרטיזן'): "ישנם אנשים ששואלים 'מה יהיה הסוף?', אבל החסידים אומרים: 'אין-סוף'…"

גם כשהמצב הכלכלי בבית לא היה שפיר, מעולם לא אמר לילדיו 'אין לי כסף'. אלא הסביר להם מדוע הדבר אינו נחוץ כרגע. את עצמו היה מחזק בפסוק מהתהילים שנהג לשנן לעצמו בלחש: "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי"…

ועוד והוא העיקר: בסייעתא דשמיא, זכה לחתן את כל ילדיו, שהקימו כולם בתים חסידיים למופת. והמשיך לרוות נחת חסידית מעשרות נכדיו ואף להדריכם בנתיבי התורה והחסידות.

"על הרי בתר"

בט"ו השנים האחרונות לחייו בעלמא דין התגורר ביישוב הדר-בית"ר סמוך לביתר-עילית. כשנכנס לראשונה לבית-הכנסת של היישוב, הופתע לראות את הפסוק שהיה רקום על ארון-הקודש: "ברח לך דודי ודמה לך לצבי, או לעופר האיילים, על הרי בתר"… ומצא בזה רמז לכך שבמקום זה ימצא פורקן לנפשו, ושם איווה למושב לו.

בריא היה בגופו ואיש לא צפה את אשר יקרה. אך מסתבר כי 'לב יודע מרת נפשו'. בשבועות האחרונים לחייו התחיל להכין מחברת של "דרשות לפורים" וביקש מנכדיו שיקלידו את הדברים כדי להפיצם בקרב בני המשפחה, דבר שלא עשה מעולם. כשנשאל מדוע הוא מזדרז לעסוק בזה, השיב שרוצה שיהיה מוכן כדי שיוכלו להשתמש בזה בפורים… ניבא ולא ידע מה ניבא.

הניח אחריו את בניו ר' ישראל, ר' לוי-יצחק ור' אשר ובנותיו:  חיה,  רבקי-אמי, צפורה ואסתר.

תנצב"ה ויהי זכרו ברוך.

הזוית האישית

הנכדה מושקי: תודות לתכנית המיוחדת. בזכותה נחשפתי לקורות חייו של סבי המיוחד. אני גאה להיות נכדתו, ומתפללת להמשיך את שלשלת הזהב.