מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי הפרטי הוא מסודי מלכה, שמי לפני הנישואים – מסודי שוקרון. נולדתי במרוקו בעיר טז'ה. להוריי קוראים נינט ומימון שוקרון, ולהם היו תשעה ילדים (שלוש בנות ושישה בנים). נשארו חמישה אחים: שתי בנות ושלושה בנים. אחותי מרים נפטרה לפני תשע שנים, אחות קטנה נפטרה במרוקו. אח נוסף -נפטר בחודש תשיעי בבטן, בזמן ההריון ואח נוסף  נפטר בגיל 3 במרוקו ממחלה שלא היה לה מרפא. עוד אח בשם עמרם נפטר גם הוא במרוקו. אני זוכרת את הקושי והאבל של המשפחה באותם ימים.

הילדות במרוקו היתה טובה מאוד, חיינו עם הערבים והם היו כמו  משפחה, היו לנו שלוש עובדות ערביות שחיו אתנו ועזרו לנו. אבי, מימון ,היה רפד, הייתה לו חנות מזרנים, היו לו שני עובדים. איא שלי, נינט, לא עבדה במרוקו. היה שפע בבית והחיים היו ממש טובים.

עלינו לארץ כשהייתי בת 11, החלטנו לעלות לארץ ישראל כי כולם סביבנו עלו. היינו בין האחרונים שנשארו. היינו באונייה במשך שבעה ימים, שטנו באונייה גדולה, היו בה שתי קומות, חדר אוכל, וחדר שינה גדול. נהנינו מאוד לעלות לארץ, התרגשנו מאוד ובכינו. במהלך המסע של שבעת הימים עשינו עצירה בצרפת לכמה ימים, שם ביקרנו את דוד שלי (אח של אימא) ועלינו חזרה לאונייה לארץ.

המשפחה של אמא שלי עלתה בשנת 1953, עשר שנים לפנינו, הם גרו בבאר שבע ונפגשנו איתם. כשהגענו לארץ הביאו אותנו למעלות. כשבגרתי והתחתנתי עברתי לשלומי. במרוקו למדתי צרפתית, וכשעליתי למדתי בבית הספר "יהלום" במעלות. לא אהבתי ללמוד, ברחתי מהבית ספר, לא הייתה לי סבלנות, סיימתי את הלימודים בבית ספר יסודי, לא עשיתי תיכון. כל היום שיחקנו בחוץ חמש אבנים וחמור חדש עם האחים והחברות הטובות, היו לי הרבה חברים.

ההסתגלות בארץ הייתה נוחה, ההורים היו מבוססים ולא היה חסר כלום. אבא שלי מכר את החנות במרוקו ובאנו עם כסף לארץ. היה טוב ונוח. אבא שלי קנה מסרטה והראה סרטים במעלות. התושבים שילמו לו כסף עבור הסרט. הייתה לנו טלוויזיה צבעונית הראשונה וכולם הסתכלו עלינו ודברו על זה.

האווירה היתה נפלאה, כל הזמן השכנים הסתובבו בבתים של כולם, דלתות הבית היו פתוחות לכל אדם. הרבינו באירוח אנשים. בשנים הראשונות לאחר נישואיי, בהיותי בת 27 (בשנת 1980), עבדתי בחברת טלרד- זהו מפעל של אלקטרוניקה שנמצא במעלות. המפעל מכין טלפונים עם מחוגים והתפקיד שלי היה להרכיב כרטיס פנימי של הטלפון. עבדתי שם כעשר שנים. לאחר מכן עברתי למפעל נוסף בשם יואסאר – מפעל לאלקטרוניקה, שם עבדתי תשע שנים. לאחר מכן עברתי לעבוד בישיבת הסדר כאחראית מטבח, עבדתי שם כשש שנים, לקראת סוף שנת 2006 עזבתי.

בשנת 2013 עברנו דירה ממעלות לבאר שבע והתחלתי לעבוד במפעל "דולב" בקיבוץ דביר כמנקה משרדים. כבר עברו עשר שנים ואני עובדת שם עד היום.

נישואיי לשלום ובניית המשפחה

הכרתי את שלום כשהייתי בת 17.5, במפעל מילוז' שהיה מפעל של תפוזים. שלום היה איש אחזקה, ואני עבדתי במכונה של התפוזים. נתקע לי התפוז במכונה, והוא עזר לי להוציא את התפוז (סיפור מצחיק). מאז שהכרנו היינו ביחד, ולאחר חצי שנה, בדיוק שהגעתי לגיל 18, התחתנו. החתונה הייתה באולם ספורט של בית ספר בשלומי, הייתה לנו חתונה שמחה מאוד עם כ-200 מוזמנים.

כשהייתי בת 19 נולדה לי הבת הראשונה אוסנת, ולאחר שנה הגיע רמי (כשהייתי בת 20). כשהייתי בת 23 אתי נולדה, בגיל 27 נולדה האחרונה, עינב. הלידות וההריונות היו בסדר.

בר המצווה של רמי היה אירוע כל כך שמח, שהשאיר רושם חזק. עברנו לדירה חדשה במעלות וחגגנו בר מצווה באולם עדן בנהריה. אחרי שבע שנים עברנו לבית פרטי במעלות בשנת 1993 ולצערי הרב, שלום בעלי נפטר מדום לב.

כיום נכדתי היקרה אופק עומדת להינשא לבחיר ליבה, רן. וההתרגשות בשיאה. יש לי 11 נכדים שאני אוהבת וגאה בהם!

מסודי בעבודתה

הזוית האישית

מיטל הסטודנטית המתעדת: העבודה מול מסודי הייתה מאוד מרגשת, למדתי דברים חדשים ומעניינים, אני מאחלת לה שתמשיך לעבוד ולהנות מהמשפחה והנכדים.