מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה ליברייך, נולדתי בירושלים ב- 14.12.43 למשפחת כ"ץ.

עד גיל 4 דיברתי רק גרמנית, הוריי הגיעו מגרמניה, אמי עלתה לארץ בערך בשנת 1939 ואבי כשנתיים קודם לכן, בערך בשנת 1937. הם נפגשו בארץ בשנת 1940. אבא שלי היה שוטר במשטרה הבריטית ואמי גרה בקיבוץ דגניה, אבי שירת בצמח והם נפגשו בחדר האוכל של הקיבוץ.

הם עברו לחיפה, אחר כך לתל אביב ולבסוף השתקעו בירושלים, שם נולדתי.

אחי המקסים עלי, הקטן ממני בשנתיים נולד גם הוא ב"הר הצופים" הדסה. כשנולד, אמא שיתפה אותי באחריות, בטיפול ובדאגה כלפיו. כבר בדרך הביתה מבית החולים, כשהייתי רק בת שנתיים חצי, היא הניחה אותו על ברכיי ואני שמרתי עליו וחיבקתי אותו.

כשהייתי בת חמש פרצה מלחמת העצמאות, היה מאד קשה באזור מגוריי מכיוון שירושלים הייתה תחת מצור. היה מחסור באוכל ובשתייה במשך כמה חודשים. כשוטר לאבי היו כמה תפקידים במלחמה.

אח של אמא שלי דייויד, היה בפלמ"ח ולאחר מכן שירת בצה"ל, הוא היה עולה לירושלים בהפוגות המצור ומביא לנו מזון, בגדים חמים ושמיכות.

המלחמה לא זכורה לי כאירוע טראומתי, בעיקר בזכות אמא שלי, היא הצליחה להאיר את המלחמה באור טוב.

אפילו הישיבות במקלט זכורות לי כחוויה מיוחדת, שיחקתי ודיברתי עם שכניי ועם הבובות שאמי תפרה לי. בובה אחת זכורה לי, עם שיער שחור, ראש מגולף מעץ וגוף מבד וצמר גפן. קראתי לה "פריץ", שם יקי.

דייויד גר בראשון לציון ובעוד אחת מההפוגות אפשרו לנו לרדת לשם. נסענו במכונית משטרה משוריינת אל ביתו של דייויד ושם הסביבה השתנתה באופן משמעותי, מהריח באוויר, הנוף הירוק והשכונה המרווחת וכלה באוכל בשפע אווירה טובה וחברים חדשים שהכרתי. אבא שלי חזר לירושלים ואנחנו נשארנו בראשון עד סוף המלחמה.

בגיל שש עליתי לכיתה א' בבית הספר "הגימנסיה העברית" בירושלים שהיה בית ספר יוקרתי מאד. בכיתה היו לי חברים רבים והייתי תלמידה טובה אך כמובן שהיו עליות ומורדות. למדתי בבית הספר עד כיתה י"ב. בכיתה ב' למדתי לנגן בחלילית, לא הייתי מוכשרת במיוחד אבל חיבבתי מאד את אחד הבנים שניגן יחד איתי, הוא התעלם ממני.

הייתי מאד מוכשרת במשחק 5 אבנים, אהבתי לשחק קלאס, קפיצה בחבל, משחקי כדור ועוד… בעקרון הייתי מאד טובה במשחקי ספורט.

הבית הראשון שאותו אני זוכרת בבירור הוא בית קרוליק ברחוב בצלאל,ג רנו בקומה שלישית בדירת שני חדרים עם מרפסת גדולה שהייתה מקום נרחב למשחקים בשעות הפנאי שלי ושל עלי.

כשאמא שלנו הייתה תולה במרפסת כביסה היינו משחקים מחבואים בין הסדינים.

בשכונה היו לנו הרבה חברים ושיחקנו המון בחוץ, הייתה הרבה התעסקות בחבורות ובמעמד ילדי השכונה באותה התקופה. תמיד שמרתי על עלי מפני בריונים כאלו ואחרים, ומבחינה חברתית התקופה הזו הייתה תקופה מאד טובה ופורייה בשביל שנינו.

בכיתה ד' הצטרפנו לצופים (אירוע שהיה מאד משמעותי בעיניי מכיוון שבצופים רכשנו חברים חדשים רבים) הייתי בשבט "מצדה" בגדוד היער, השבט היה משוייך לגימנסיה. אהבתי את הצופים בעיקר בגלל החברות החדשות שהכרתי וההזדמנויות להיפגש אתן (עד כיתה ח' היינו מופרדים מבחינת בנים-בנות). בצופים הכרתי פעילויות ומשחקים שונים משהכרתי בעבר. למשל קומזיץ, שירים והמנונים שונים, פעילויות אתגריות כמו יציאה לשדות, טיפוס והליכה בשיווי משקל. במסגרת זו היו המון טיולים מאתגרים, היינו צריכים לסחוב בעצמנו את כל הציוד לחמשת ימי הטיול שלנו והייתה משמעת מים מאד קשה מכיוון שלא היו מקורות למילוי מים בדרך. בכל יום שישי אחר הצהריים הייתה לנו קבלת שבת בשבט. היינו רוקדים יחד ושרים שירים של שבת.

במקביל לתנועת הצופים הייתה התנועה הסלונית, חבורה של ילדים שלא הלכו לצופים כי העדיפו לרקוד. אנחנו היינו לובשים מדי חאקי והם לבשו מכנסיים שחורים, חצאיות, נעלי עקב ועוד אביזרים אחרים.

מכיתה ט' עד יב' היה לנו מורה שהיה בעיני מורה דגול, הוא "אימץ" כמה ילדים בכיתה ל"חברים" שלו, אני הייתי אחת מהם. היינו באים אליו אחר הצהריים והוא היה משמיע לנו מוזיקה קלאסית, מדבר איתנו על ספרים, על אמנות ועל פילוסופיה. הרגשנו שאפשר לתת בו אמון מלא, הוא ליווה אותנו במשברי גיל הטיפש-עשרה ודאג לנו. נשארתי איתו בקשר שנים רבות לאחר סיום בית הספר.

בכיתה י' או יא' היה לי חבר ראשון, שסבל מבעיה בלב, בעקבות המחלה הוא היה מוגבל בטיולים שנתיים ובפעילויות ספורט למיניהן. הוא היה מאד קנאי וגרם לי להתרחק מחברותיי הטובות ומידידיי הטובים. לבסוף נפרדנו.

סיימתי את בית הספר התיכון עם בגרות מעולה, חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה.

בכיתה יב' ניסיתי להיכנס לתנועה הסלונית, השתתפתי בשיעורי ריקוד בעידודה של אמי, קניתי לעצמי את הלבוש המקובל, סלסלתי את שערותיי והתרגשתי מאד.

החלטתי שאני לא ממשיכה בתנועת הצופים מכיוון שלא רציתי לשרת בנח"ל. ציפיתי לתפקיד משמעותי בצבא וההצטרפות לקיבוץ נראתה לי מיותרת, מכיוון שבאוניברסיטה רציתי ללמוד מתמטיקה וידעתי שהקיבוץ לא יאפשר לי את זה. סיבה נוספת שבגללה וויתרתי על המגורים בקיבוץ היא "בית הילדים" – רציתי לגדל את ילדיי בעצמי.

לצבא התגייסתי שבועיים לאחר סיום בית הספר, בהתחלה חטפתי "שוק", פתאום ישנה מפקדת, מ"מכפית שגדולה ממני בסך הכל בחצי שנה ויכולה לתת לי פקודות… הייתי רגילה להיות בן אדם חופשי במסגרת נורמלית ופתאום כבר לא מתייחסים אליי כאל בן אדם אלא כאל חיילת שאמורה לבצע פקודות ומטלות.

כל זה קרה בזמן הטירונות, בצבא הכרתי המון חיילות מעדות שונות ומערים אחרות בארץ. בסיום השירות לאחר שישה שבועות חילקו אותנו לתפקידים, אני לא רציתי להיות פקידה ושלחו אותי לחיל האוויר לקורס מ"כמיות, שירתי כמכמ"ית (מכ"ם=מגלה מיקום ומרחק). השירות התבצע במשמרות 24/7, הייתה לנו שעה של עבודה ו- 5-6 שעות של הפסקה, לא הייתי חיילת מצטיינת, תפסו אותי כמה וכמה פעמים ללא כובע…

סיימתי את הצבא בגיל 20 והתחלתי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה, בהתחלה היו לי ציונים יחסית לא טובים, לא ממש הבנתי את החומר אך עברתי את זה וסיימתי את התואר בהצלחה.

בשנה השנייה או השלישית באוניברסיטה היה לי חבר, שמו עמוס, שהיה מצטיין בלימודיו, היו לו שאיפות מרחיקות לכת, הוא האמין שצריך להיות צעיר כדי לקבל "פרס נובל" והוא רצה ללמוד בארה"ב באחת האוניברסיטאות הכי נחשבות שם.

נהיינו זוג והחלטנו לטוס ללוס אנג'לס. עמוס התקבל לאותה אוניברסיטה שאיני זוכרת את שמה ואני התקבלתי ל-USLA לתואר שני בפיזיקה. לבסוף הבנתי שפיזיקה זה לא ממש מה שאני רוצה לעשות בחיים.

בתקופה ששהינו בארה"ב פרצה מלחמת ששת הימים, שבה אח של עמוס נהרג בקרב על ירושלים. את המשפחה שלו זה הרס והאירוע מאד ערער את הזוגיות שלנו, החלטנו להיפרד. לאחר שנפרדנו נשארתי לבדי בארה"ב למשך שנה והכרתי שם את ריצ'ארד, בחור אמריקאי נוצרי, הוא היה מאד נחמד אך לא רצה ילדים.

בשנה הזאת נחשפתי לראשונה לתחום המחשבים, לאחר שהפסקתי עם הפיזיקה חיפשתי נושא אחר שיעניין אותי באוניברסיטה, לקחתי כמה קורסים במחשבים וה-ת-א-ה-ב-ת-י בזה.

בגיל 27 חזרתי לארץ.

התקבלתי למכון "ויצמן" לתואר שני במדעי המחשב. במשך שתי שנותיי הראשונות במכון התיידדתי עם כולם, ביליתי, נהניתי מהקורסים והבנתי הכל – זו הייתה תקופה מקסימה.

יום אחד מיכל חברתי ושותפתי לדירה, הציעה לי לצאת לארוחה משותפת איתה, עם ידידה יעקב ושותפו יצחק. יצאנו למסעדה סינית בתל אביב, בזמן ההליכה ברגל למסעדה מיכל ויעקב הלכו מלפנים ואני ויצחק הלכנו יחד מאחור. הוא סיפר לי על תכניותיו לעתיד: לשים תרמיל על הגב ולטייל בעולם וכל שחשבתי עליו באותו הרגע הוא שאני רוצה לעשות את זה ביחד איתו. לאחר שנפרדנו לשלום הבטחנו שנפגש בשנית.

ביום למחרת דפקתי על דלת דירתו של יצחק, יעקב היה בבית ויצחק לא, הוא פתח לי את הדלת והזמין אותי להיכנס. לפתע פתאום נשמעה קפיצה אל תוך הבית, יצחק קפץ מהחלון אל תוך הבית מהקומה הראשונה בדירה.

לאחר כמה שבועות של היכרות, הגיע נפתלי אביו של יצחק לביקור ברחובות, הוא ניגש אל איציק ולחש לו באוזן "נערה מקסימה"… והציע לו לבוא לבקר איתו בחברת החשמל באשדוד. הוא לא היסס ושאל מיד גם אותי אם אני מעוניינת להצטרף, קפצתי על ההזדמנות ונסענו שלושתנו לביקור בתחנת הכוח באשדוד.

באחד הימים נסענו לירושלים לבקר את הורי ובדרך חזרה שאל אותי איציק "התנשאי לי לאשה?" עצרנו, נתתי לאיציק נשיקה חמה וקיבלתי את הצעתו בשמחה. לאחר חמישה חודשים במרץ 1973 לאחר שנה של היכרות התחתנו, ב"אינטרקוניננטל" בהר הזיתים.

מיהלה הייתה הבת הבכורה שלנו, הייתי חסרת ניסיון בגידול ילדים אבל קיבלתי עזרה מחברות ומאמא שלי.

בעלי איציק חיפש את דרכו, לפעילות עצמאית. כשמיה הייתה בערך בת שנה, הדירה נהייתה ממש צפופה והחלטנו לקנות דירה ברחוב סיטקוב ברחובות. שם נולדה שירה, אמך. הלידה של שירה הייתה קלה ופשוטה וכבר מההתחלה היא הייתה תינוקת חייכנית ועליזה. מיה מאד אהבה אותה. כשמיה הייתה בת חמש ושירה בת שלוש, נולד רז, הבן הצעיר שלנו.

כשמיה הגיעה לכיתה א', החלטנו איציק ואני לשלוח אותה לבית הספר הפתוח שברחובות, היא פרחה שם ומאד אהבנו את הרעיון. שלושת ילדינו למדו שם עד שעזבנו להולנד.

היינו מאד מאושרים בסיטקוב, גרנו שם במשך תשע שנים, הייתה לנו כלבה ושמה היה ביסלי – כלבת קוקר ספנייל. סבא מצא את ייעודו והקים חברה ששמה "סולי" המתמחה בחקלאות, פרויקטים חקלאיים, תערובות קרקע ועוד…

כשמיה היתה בת 12, שירה בת 10 ורז בן 7 טסנו להולנד לנסיעת עסקים שארכה כשנה. השהות הייתה חוויה מדהימה ומגבשת. מאד נהנינו, טיילנו הרבה, פגשנו אנשים מעניינים ובילינו יחד. מיה שירה ורז למדו בביה"ס בין לאומי ברוטרדאם שדיברו בו באנגלית, זה היה מאד מאתגר והם עמדו בכך בכבוד.

למרות כל השמחה וההנאה מאד התגעגענו לארץ, לחברים לאוכל ישראלי וביתי ולמשפחה.

במקביל לשהותנו בהולנד בנינו את בית חלומותינו בגדרה. בשנת 89 חזרנו לארץ, היו לנו חודשיים לחכות עד שהבית יהיה מוכן ונדדנו מבית לבית אצל חברים ומשפחה. מיה שירה ורז השתלבו יפה בבית הספר החדש בגדרה, היו להם חברים חדשים הם הצטרפו למכבי (תנועת נוער) ואהבו את הבית החדש. במקביל אני הצטרפתי לעבוד בחברת "סולי" יחד עם איציק. החברה התפתחה וגדלה.

היו לנו שני חתולים, סנופי וסנופה וכלב בשם שוקו. החיים התנהלו כרגיל, היו עליות וירידות אבל בסה"כ השתלבנו מעולה בבית החדש.

בשנת 1992 מיה התגייסה לצבא ועבדה במשרד הביטחון במשרה סודית. שירה התגייסה שנתיים אחריה ורז לאחר שלוש שנים.

הבית התרוקן, ובלומלה (סבא יצחק) ואני למדנו לחיות לבד (בקטע טוב) ונהנינו מכל רגע. לאחר ההתגייסות של רז התחלתי לצייר ומאז התאהבתי בציור.

לאחר 7 שנים, כל ילדיי הכירו את בחירי ליבם, שירה הכירה את עמית בים המלח, רז את מיכל בתיכון ומיה את רמי בפקולטה – שלושתם למדו באוניברסיטה והחלו את חייהם כבוגרים.

כיום אני ובלום (סבא יצחק) גרים יחד באותו הבית בגדרה לאחר שעבר שיפוץ יסודי, יש לנו שבעה נכדים מקסימים: שלושה משירה, שניים ממיה ועוד שניים מרז: שני, איתמר, ליהי, עלמה, דורי, נועה ורונה הקטנה. אנחנו נפגשים לפחות פעמיים בשבוע לארוחות וזמן בילוי משותף.

חברת "סולי" מעסיקה כיום כ-30 עובדים והיא משגשגת ביותר. אני עובדת ב"סולי" יחד עם יצחק במשרה חלקית ונהנית מכל רגע, עדיין מציירת וגם אוהבת לצלם, מתעמלת בפילאטיס ומטפלת בשוקו הכלבלב ובמזל החתולה. ובעיקר נהנית מהחיים.

הזוית האישית

מאד נהניתי לעבוד עם סבתא בתכנית הקשר הרב דורי. נהניתי איתה מאד ולמדתי המון.