מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אישה קטנה מתימן

סבתא וחן כיום
סבתא בצעירותה
על סבתא נחמה אסבת מתימן שהגיעה ארצה להקים בית בישראל

שמי נחמה אסבת, נולדתי בתימן. בגיל בערך 5 הייתה עלייה גדולה לישראל, קיבוץ גלויות ואני עליתי לארץ במסגרת העולים.

הגעתי לעין שמר, בתקופה הזו לא היה לאנשים החלטה איפה לחיות ולגור, המדינה הייתה מעבירה אותנו מעיר לעיר. לאחר מכן העבירו אותנו לראש העין. המגורים בראש העין בתור ילדה היו יפים, גרנו שם בערך חצי שנה, רוב האנשים שגרו שם באותה תקופה היו עולים. לאחר מכן הועברנו לרמת אליהו, החיים שם היו קשים: גרנו באוהל, הגשם היכה בראשנו בחורף הגדול, הרגליים שלנו תמיד היו רטובות. לאחר מכן הועברנו לגדעונה, שם גדלתי, למדתי, והתחתנתי.

אב בעלי זכרו לברכה, היה איתנו כל השנים האלה, בתור ילדים גרנו ביחד ועברנו את כל מסע ההעברות ביחד. אב בעלי לא נתן להוריי להשאר בתנאים שהיו ברמת אליהו וסחב אותם לגדעונה. ומאז 70 שנה לערך אני ומשפחתי גרים בגדעונה.

הוריי

תמונה 1

בהתחלה היינו בעין חרוד, היינו עם ילדים משם, היינו הולכים למעיין (מקור מים בתוך המושב). היה גם חדר אוכל של הקיבוצניקים, היינו הולכים לאכול שם. לאחר מכן למדנו בגן במושב כשהייתי בערך בת 5, בגן היינו עם ילדים מעין חרוד. הייתה לי גננת מכפר יחזקאל. לאחר הגן, היה בית ספר בצריפים בתוך גדעונה, שם למדנו עד כיתה ו', הייתה במקום מכולת, מרפאה, היה הכל. אבל בגלל שהיינו תימנים, עשו מאיתנו צחוק, קיבלנו יחס משפיל, היינו לומדים עד הצהרים ובצהרים היו לוקחים אותנו לעבוד בקטיף בכותנה. בתור ילדים היה קשה לעבוד עבודה כל כך  פיזית, אנשי הקיבוץ היו מתנהגים אלינו בזלזול. יום אחד באו עם החמורים, קשרו אדם בחבל והיכו אותו ברגלים, היה גם מקרה שאחד מדודיי נעלם בגלבוע. עד היום לא יודעים מה איתו, לפי דעתי רצחו אותו. הם היו מתנכלים אלינו מאוד בגלל עורנו ומוצאנו.

במהלך גיל הבגרות למדנו בעפולה. מיד לאחר סיום היום בבית הספר, הייתי הולכת לעבוד בחקלאות במשק בית ועבודות מזדמנות, כשהיינו חוזרים הביתה עזרנו בבית להורים. להורים לא היו חיים קלים, סדר היום שלי היה לקום בבוקר בשעה 4, לרעות את העיזים, חוזרים ב-6 בבוקר, יוצאים לבית ספר ומיד לעבודה. לאחר מכן בצהרים עוזרים להורים להביא מים בדליים, ולעזור לגדל את שאר האחים.

בעלי זכרו לברכה גר עם הוריי, ההורים שלי היו מטפלים בו, בעלי דוד תמיד אהב לאכול את האוכל של אמי. אמי הייתה מכינה סיר קטן, מאה איש היו מגיעים לאכול וזה היה מספיק – זה היה כמו נס. האוכל שלה תמיד הספיק לכולם, לכל מי שבא.

דוד למד ביסודי איתי, את התיכון אני כבר לא למדתי, כי הייתי חייבת לטפל באחים הקטנים שלי. אני הייתי הגדולה מבין הבנות, ותמיד הייתי לצד אימא שלי ועזרתי לה. לא התגייסתי משום שאמי לא הסכימה, אמי אמרה שהיא חייבת אותי בעזרה עם האחים.

מה שתמיד השאיר אותנו שמחים זה השמחה של התימנים, שגם כשהיו חיים קשים – תמיד היו יודעים לעשות שמח. בעלי דוד למד בעין חרוד והיה תלמיד מצטיין, עורכי דין לימים שהיו איתו בכיתה ביקשו ממנו לעבוד איתם מרוב שהיה חכם. בתאריך 4.11.1965 נישאנו, החתונה הייתה בחוץ עם כיבוד כיאה לפעם, זו הייתה אכסניית נוער, עשינו את האירוע שם. באו אלפים, כל החברים שהכירו אותי ואת בעלי זכרו לברכה.

ביום נישואינו

תמונה 2

לאחר החתונה גרנו בגדעונה, הקמנו בית והתחתנו, לאחר שבעה חודשי נישואין נכנסתי להריון. לאחר תשעה חודשים ילדתי תאומים, תכננתי לקרוא להם פרץ וזרח. אחד נולד במשקל 1.600 והשני 1.750. לא אשכח את זה לעולם. הייתה פעם תקופה שהיו משאירים את הילדים בבית החולים וחוזרים הביתה, הילדים היו בפגייה. אני הייתי בבית חולים כמה ימים, רצו שאניק את התינוקות, כמה יפים הם היו: שיער עד לצוואר, לא אשכח אותם. באותה תקופה בעלי היה בעבודה, אני חזרתי הביתה אחרי שבוע. שאלתי לפני שאני עוזבת את בית החולים איפה הילדים, שאני רוצה לקחת אותם הביתה. אמרו: "הם עוד קטנים, לא יכולים לצאת", ולא הסכימו להראות לי אותם. אמרו לי שהם מרגישים לא טוב, לא נתנו לי לראות, אני ובעלי כבר הבנו שחטפו אותם למכירה, ושאין ילדים. זה היה כאב גדול, לאחר מכן במשך שנתיים לא הצלחתי להכנס להריון. לימים הבאתי חמישה ילדים, שיהיו בריאים.

החיים שלי לא היו קלים, אבל אני מודה לאלוקים על כל החסד שעשה עימדי, על הילדים ועל הבית.

אני מוסרת לדור הצעיר: תשמרו על עצמכם, הבריאות היא חשובה, תנהגו בזהירות ותכבדו כל אדם, ואל תשכחו את ההורים שלכם כשתגדלו, הם אלה שגידלו אותכם וצריך לכבד אותם ולהיות איתם כשהם מזדקנים.

ציור של נחמה, 1995

תמונה 3

הזוית האישית

חן הסטודנטית המתעדת: בראיון עם סבתי קיבלתי ממנה הרבה מידע על סיפורים ועל ילדותה, למדתי והחכמתי, היה לי כיף להיות איתה גם להיות עם סבתא ולארח לה חברה, וגם ללמוד ממנה ומהחוכמה שלה.

חן וסבתה במהלך התיעוד

תמונה 4

מילון

גִּדְעוֹנָה
גִּדְעוֹנָה הוא יישוב קהילתי בעמק חרוד למרגלות הר הגלבוע, השייך למועצה אזורית הגלבוע. גדעונה הוקם בשנת 1949 ככפר עבודה על ידי עולים מתימן. היישוב הוקם במחנה מעבר ששימש את עין חרוד, בית השיטה ודברת לפני מעברם לנקודות הקבע שלהם. עבור המתיישבים נבנו בתים קטנים. פרנסתם הייתה עבודה שכירה בייעור וחקלאות ובנוסף לכל בית היה משק עזר של 2.5 דונם. בספטמבר 1952 נחנך בית הכנסת ביישוב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גם כשאין - אף פעם לא להגיד שאין. מחשבה יוצרת מציאות, כשלא היה תמיד אמרתי - יש הכל, ברוך השם“

הקשר הרב דורי