מאגר סיפורי מורשת

סיפורי מוקדש לליאורי בשנת בת המצווה שלה, גלי ועומר – נכדיי האהובים.

ילדותי, הוריי

שמי רבקה איטח, נולדתי בת"א בשנת 1953, בת בכורה ליצחק מישור ורחל קוקי, שתי אחיותיי – אורלי ומיכל המלוות אותי עד היום.

אבי-יצחק, יליד פולין, בן בכור למשפחה דתית/מסורתית בת שמונה נפשות עלתה ארצה בשנת 1930 בהיותו בן 7. סבי-מרדכי חש את האנטישמיות הגואה ולקח החלטה לסגור את מחסן הפחם שהיה לו ובהיותו ציוני להעלות את משפחתו לארץ ישראל. באופן זה ניצלה המשפחה מאימת השואה.

המשפחה הגיעה לתל אביב – עיר של חולות וים, ומתחת לדירתם שברחוב סוקולוב פתחו וניהלו חנות מכולת בה עבדו מבוקר עד לילה. אני זוכרת אותם מסכמים את עלות המוצרים ברשימה ארוכה ארוכה (לא היו אז מכונות חישוב), לקוחות שלקחו "בהקפה" וקושי פיזי ונפשי לא קל.

אבי – איש מסורת ואיש ספר- סיים שמונה שנות לימוד ועזר לפרנסת המשפחה. לאחר שירות צבאי התגייס לבריגדה היהודית – חטיבה שהתנדבה לשרת תחת הצבא הבריטי כנגד האויב הנאצי והיה גאה על כך מאוד. לאחר נישואיו עבד שנים רבות בבית דפוס "הצופה".

אמי – ילידת הארץ ממוצא פרסי, בת לאב פרדסן בפתח תקווה, אם המושבות. אישה נעימה וחמה אשר בנעוריה למדה תפירה, (כפי שהסלילו נשים בדרך כלל לכיוון זה) וזכורה לי כאישה אלגנטית ויפה. היא זו ששלחה אותי ללימודי פסנתר, (נרכש לשם כך פסנתר "זיילר" אשר נמצא בביתי עד היום) והייתה גאה על נגינתי. בבת המצווה שלי, סמוך לפטירתה ממחלה כרונית, ניגנתי לאורחים שחגגו אתנו.

אני בעת נגינה בפסנתר

מסלול חיי

למדתי בבית ספר "הר נבו" ואני שמחה לציין שכל החבורה הנהדרת הזאת עדיין בקשר ומזכירה נשכחות על מהלך התקופה.

אמי היקרה נפטרה בהיותי בת 12.5, ואני לקחתי על עצמי הרבה מהאחריות כלפי אחיותיי. אבי עבד במשמרות ולכן הוחלט בהסכמה שאחותי ואני נלמד בפנימית "הדסים" שליד העיר נתניה. מיכל- בהיותה בת 3 עברה לבית אחותה של אמי – אסתר וטופלה במסירות עד גיל 18. אסתר הייתה אם שנייה עבורנו – מודל למסירות ואהבה.

ב"הדסים" הייתה לי חוויה של ארבע שנים יפות של חיים משותפים וחברות טובה. כאן למדתי את חשיבות ה"ביחד", אחריות לזמנים, תורנויות, עבודה ועזרה הדדית. סיפרתי לילדיי שיצאנו לחופשה אחת לחודש! וזאת בתקופה שהקשר הטלפוני במהלכו היה מועט בו. בבית אבי ובהרבה בתים לא היה טלפון, ולי היה טלפון ציבורי.

תקופת הדסים

עם סיום לימודי התיכון התגייסתי לצבא והשתלבתי בחיל האוויר בבסיס מכ"מ- מגלה כיוון ומרחק או רדאר, אשר מתפקידו לגלות ולעקוב אחר מטוסים שלנו ושל אויב הנכנס לתחומנו. נהניתי מאוד מהחוויה, עבודה במשמרות שדורשת ריכוז וזריזות מחשבה. לעיתים חשתי אשמה כלפי אחיותיי שאותן פגשתי פחות.

עם שחרורי, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום כיפור. הבנים, בני המחזור שלי ,ששירתו שלוש שנים (הבנות שירתו שנתיים) היו בחזית הלחימה ומספר מחברי נפלו במערכה הכבדה. נאמר עליהם "יפי הבלורית והתואר" ואכן כאלה היו. יהי זכרם ברוך.

בשנת 1976 נישאתי לניסים איטח – אז עולה חדש ממרוקו, אחרי סיום לימודיו בטכניון כעתודאי. התרשמתי ממשפחה מסורתית, מלוכדת, גדולה וחמה עם ערכי כיבוד אב ואם אשר אנחנו נמצאים איתם בקשר משפחתי חם. אנחנו הורים לשלושה ילדים אהובים, מוכשרים ומסורים: רוני, אייל ותומר. רוני בתי הבכורה ובעלה רון/י עו"ד במקצועם, הם הוריהם של שלושת נכדיי – ליאורי, גלי ועומר. אני מאחלת להם ולנו לראות נחת בחייהם שלהם ובחיי ילדיהם.

המשפחה

בחרתי בלימודי העבודה הסוציאלית (באוניברסיטת ירושלים) אשר נגעו בי כנראה בשל מה שעברתי עד אז בחיי. במהלך השנים עבדתי במסגרות בריאות הנפש, ביחידה של מרותקי בית במסגרת קופ"ח והייתי מרכזת תחום עבור משפחות ובעלי צרכים מיוחדים במסגרת אגף הרווחה.

מפגשים אלה עם אנשים במצוקות קשות – פיסיות ונפשיות, משברי חיים, אובדן ומפגש עם יכולות לשיקום, חוסן נפשי, השפיעו מאוד על תפיסת עולמי וגייסו אותי לטיפול, הכוונה, עזרה בתחומים רבים, קשר עם הרבה גורמים בקהילה.

בחרתי לעבוד עד תום גיל הפרישה – גיל 67 ומזה חצי שנה לומדת לשלב עבודת התנדבות עם הנאות ותחביבים: סדנת קרמיקה, אמנות לסוגיה, הרצאות, וקשר חם עם הילדים והנכדים.

עם הנכדים

הזוית האישית

ליאור: היה לי מעניין לעבוד יחד עם סבתא ולהקשיב לסיפוריה שסיקרנו אותי מאוד. בעיקר אהבתי לגלות במה עבד סבה במכולת ואיך הכל התנהל ועבד. גיליתי שהוא היה רושם את הרשימה של האנשים שקנו ממנו וחישב את הכל. היה לי חשוב לדעת על משפחתי ועל ההיסטוריה שלהם.

רבקה: ליאורי היא נכדתי הבכורה והבוגרת ותוכנית הקשר הרב דורי הייתה הזדמנות נהדרת לספר לה על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. ההשתתפות בתוכנית עזרה גם לי לחזור ולהיזכר דרך פתיחת אלבומי התמונות וסיפורים באירועים ואנשים משמעותיים בחיי. ביחד קראנו את מה שכתבתי וליאורי בעלת הידע בתפעול המחשב, עזרה להכניס את התמונות למקומן. שיתוף הפעולה הראה לי עד כמה ניתן לסמוך על כישוריה, עד כמה היא התרשמה מאירועים שקרו בעבר הלוא כל כך רחוק כשכל כך הרבה השתנה בעולמנו.