מאגר סיפורי מורשת

אירית מיוחס נולדה בתאריך 21.8.1938, היא נולדה בטריפולי שבלוב, בצפון אפריקה. לאימא שלה קוראים ג'וליה ולאביה קוראים יצחק. אירית היא הבת השנייה במשפחה, בה שמונה אחים ואחיות. אני בקשר טוב עם כולם ועם שתי אחיותיה אני נפגשת יותר: וונדה – (1936) ולידיה גברא (1949).

שלוש האחיות לבית מיוחס

 ילדות בטריפולי שבלוב בצל מלחמת העולם השנייה

הוריה עלו מהעיר טריפולי שבלוב, לוב הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה. טריפולי הייתה קולוניה איטלקית והגרמנים לחמו לצד בנות הברית,  עיר הבירה הייתה מופגזת כל ערב על ידי בנות הברית. בטריפולי הייתה קהילה יהודית גדולה בעקבות אירועי האלימות הקשים כלפי היהודים, מצד תושבי המקון, עזבו היהודים את העיר. אירית סיפרה לנו על זיכרונותיה כילדה, היא זוכרת את ההפגזות הקשות שהיו שם יום יום ללא הרף. היא זוכרת שהאחים של אביה, הדודים שלה נלקחו למחנות עבודה, למזלם את אביה לא לקחו כי הוא היה מבוגר יותר ועם ילדים.

אירית ומשפחתה היו צריכים לעזוב את עיר הבירה, הם ברחו לחוות חקלאיות, שם גרו בצריפונים בתנאים סניטריים ירודים מאד ותנאי מחיה קשים. לא היו מסגרות חינוכיות ללא בית ספר וללא גני ילדים. משנת 1942, המצב רק הלך והחמיר ותושבים רבים מטריפלי הוגלו למחנות ריכוז כמו ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. מצב קשה זה נמשך תקופה לא קצרה עד לשנת 1946.

עם סיום המלחמה משפחתה של אירית חזרה לעיר, הם ניסו לשקם את חייהם, אולם אחרי המלחמה המצב הכלכלי היה קשה מאד, האנשים היו ללא מקומות עבודה ופרנסה, למרות כל זאת, הם שרדו וניסו להמשיך במסלול חיים, נפתחו בתי הספר, הם למדו בבית ספר יהודי איטלקי בשם 'רומא'. בבית הספר אירית למדה חמש שנים בהצטיינות יתירה. הלימודים שם היו בשפה האיטלקית את השפה העברית היא לא למדה ולא הכירה. – היא לא ידעה אף מילה.

אירית בצעירותה

סיפור העלייה לארץ ישראל

אירית סיפרה לנו שאביה היה תמיד ציוני נלהב שחלם לעלות לארץ ישראל. גדלנו בבית על ברכי הציונות. לאבי היה אישור עלייה לארץ – סרטיפיקט עוד משנת 1936, אולם אמי לא הסכימה לעלות אז, כי היא לא רצתה להפרד מאחיה ואבי נתן את הסרטיפיקט שלו לאחד מ הדודים וכך נדחה אז רעיון העלייה ובנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה.

מסגרת החינוך היסודי בבית הספר, שבו אירית למדה, היה עד כיתה ה'. עם סיום הלימודים, באותה עת,  נפתחו שערי העלייה לישראל, אירית ומשפחתה התכוננו לעלייה לארץ.

בתאריך 4.8.1950, כאשר אירית הייתה בת 12, הם הפליגו לכיוון ארץ ישראל באונייה שהסוכנות היהודית והגו'יינט ארגנו להעלאת היהודים. הם הגיעו לארץ בתאריך 8.8.1950. הגעתם לוותה בשמחה וצהלה של "הנה הגענו לארץ האבות". הם עוד לא ידעו מה מחכה להם, הם עוד לא הבינו את כל  קשיי הקליטה.  אירית מוספה ומספרת: "בתחילה נקלטנו בשער העלייה שליד העיר חיפה, שם היינו תקופה קצרה. גרנו כולנו יחד באוהל אחד בגודל של ארבעה מטרים מרובעים, שיכנו את כל בני המשפחה שלנו בעלת 10 נפשות באוהל אחד."

אחרי מספר שבועות פינו אותם לבית עולים, למעברה בבית-ליד, שנקראה גם מעברת שבות עם, היא הוקמה תחילה כמחנה עולים ליד צומת בית ליד, והפכה למעברה משנת 1951, מעברה זו פעלה שנים רבות כמעברה עד לשנת 1967. במעברה זו שוב המשיכו החיים עם תנאים סניטריים מאד קשים: מים הם היו מביאים בדליים, השירותים היו מרוחקים הם חיו ללא חשמל. אירית מספרת שהיו אלה ימים לא פשוטים, כילדים היה להם מאד קשה, ולהורים עוד יותר. אירית  מספרת על הוריה בהערצה רבה ואומרת שלהוריה מגיע פרס, איך למרות המצב הקשה, הם לא נתנו לילדים להרגיש שהם מסכנים, תמיד  דאגו שיהיה להם משהו לאכול".

אירית סיפרה לנו שהיה משפט קבוע שאימא שלה הייתה אומרת, כמו המוטו שלהם בבית: ארץ ישראל תצחק לה – היא תצחק בחזרה!"

הקליטה בארץ ישראל

בבית העולים, אירית חזרה ללימודים, היא למדה את החינוך היסודי כמבוגרת והצליחה להשלים את הפער – הכל בשנה אחת מהר מהר, כי היא ידעה הרבה חומר. בשנה אחת היא הספיקה חומר של שלוש שנים. היא סיימה את לימודיה בכתת החינוך היסודי עד כיתה ח' בבית הספר במעברת בית-ליד. את לימודי התיכון היא  היא המשיכה ולמדה בעיר נתניה, אבל לצערה, היא למדה בקושי שנתיים, מפאת התנאים הכלכלים הקשים במשפחה, המצב היה קשה, לא היה להם כסף אפילו לנסיעות ולבית ספר.

החלופה הייתה להיות במרכז נוער, שם אירית למדה את מקצוע התפירה. עוד כשהייתה תלמידה בבית הספר היסודי היא למדה בכוחות עצמה להדפיס על מכונת כתיבה. מנהל  המרכז, קנה לה מכונת כתיבה והיא שימשה כמזכירה בבית הספר. מאז היא המשיכה להתמקצע במקצוע הפקידות. אירית השתתפה בהרבה קורסים מקצועיים בתחומים שונים הקשורים למקצועה, היא למדה הנהלת חשבונות, קצרנות, מזכירות – כך הלכה והרחיבה את מומחיות, זה נמשך עד שנת 1956.

המעבר לגני תקווה – 1956

שנת 1956 הייתה שנת מפנה בחיי המשפחה. אבא של אירית עבד בעיר פתח תקווה,  ומאוד רצה לגור קרוב חותר למקום עבודתו. הוא הצליח לקנות חצי צריף שוודי בגני תקווה, שהייתה קרובה לפתח תקווה. פה היה להם שיפור ניכר ברמת החיים, כי היה סוף סוף חשמל, מים וריצוף בתוך הצריף על הרצפה, – כל אלה היו שינוי משמעותי. כשהם עברו לגני תקווה, אירית כבר הייתה בת 18, והיא התחילה לעבוד כמזכירה במילוי מקום בבית ספר באור יהודה.

אירית בונה משפחה עם רפאל בגני תקווה

אירית מספרת שאת בעלה, רפאל מיוחס, הכירה בגני תקווה, גם הוא ילד המקום. בתקופה ההיא הם נהגו לערוך מסיבות באחד מהצריפים: "הכנו בצריף פטיפון והיו לנו תקליטים וכך עשינו מסיבה בצריף, שם רקדנו הכרנו חברים. באחת מהמסיבות האלה הכרתי את רפאל. אני הייתי כבת 18 והוא היה בן 19 וחצי, עדיין חייל, בשירות סדיר. היינו חברים כשנתיים ואז התחתנו."

אירית מספרת על הבית בגני תקווה: " לפני שהתחתנו, רפאל בעלי פנה לחברת עמידר, סיפר שהוא מתחתן והוא מבקש לקנות "רבע צריף". הם הסכימו אולם אמרו לו בתנאי שקודם תרכוש את הדונם שעליו הצריף של ההורים שלך. המטרה של חברת עמידר הייתה להתפטר מכל הבתים שהם מימנו את אחזקתם.רפאל אמר להם שאין לו כסף לקנות "רבע צריף" איך יקנה את הדונם של הורי? והם הציעו שהם יעזרו לו במשכנתא נוחה. כך קנינו את הדונם של בית הוריו בסכום של 300 לירות, שהיה אז סכום ענק. עבדנו כולנו קשה לשלם את המשכנתא. עברו השנים וכשהוריו של רפאל, זיכרונם לברכה הלכו לעולמם, הדונם נחלק לחצי וחצי, ושאר ילדי המשפחה, הנכדים זכו  להמשיך ולגור בנחלת המשפחה. – זה סיפור מיוחד – כי בזכות העובדה שחברת "עמידר" הכריחה אותנו לרכוש את הדונם – בסופו של דבר אנחנו זכינו!!"

כיום

כיום אירית גרה בגני תקווה כבר מעל 50 שנים עם בעלה רפאל,  ברחוב ים המלח. היא גרה ליד משפחתה המדהימה, כמו שהיא מספרת: "מעל הבית שלי גר הבן הקטן ומאחורי הבית שלנו גר הבן הבכור, הנכדים מסתובבים ומתרוצצים פה בכל יום….". אירית מספרת שהיא מאוד אוהבת את גני תקווה.

אירית בקשר טוב מאוד עם כל אחיה ואחיותיה. עם שתי אחיותיה וונדה ולידיה, היא נפגשת יותר.  שלושתן מגיעות יחד מידי שבוע למועדון "ביתנו" החדש בגני תקווה, אותו מרכזת מירה אהרון, שם הן משתתפות בפעילויות השונות ובהרצאות מידי שבוע.

 שלושת האחיות במועדון ביתנו החדש בגני תקווה

 היא מאחלת לגני תקווה שתמשיך להתפתח, שכולם יהיו פה חברים טובים ושתהיה שכנות טובה.

הזוית האישית

איריס מיוחס: אני מאוד שמחה שהצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי וששולשת הבנות המקסימות תיעדו את סיפורי. זה יפה וחשוב להנציח את הסיפורים של הותיקים, שילדינו ונכדינו ידעו מה עברנו. והיום שמצבנו הכלכלי טוב אנו עוזרים לאנשים אחרים בקהילה ועוזרים.

התלמידות עמית, יובל ושיר – מקסימות, היה לי כייף להכיר אותן. הן מאוד התעניינו ושאלו שאלות. חשוב לי לציין שאנו צופים בטלווזיה ורואים היום ושומעים על מקרי אלימות רבים של בני נוער. בפעילות הזאת של התלמידים בתכנית, יש לנו הזדמנות לפגו בני נוער נפלאים, מחונכים ומנומסים – תענוג!

התלמידה עמית דנון: נהנתי מאוד מחווית השתתפותי בתוכנית הקשר הרב דורי. הכרתי עוד אזרחים ותיקים, ממועדון ביתנו שבגני תקווה ואת אירית מיוחס במיוחד. נהנתי מאוד לעבוד עם אירית, לשמוע ולהקשיב לסיפורים שלה. תוכנית הקשר הרב דורי תרמה לי בכך שפגשתי את תושבי גני תקווה, במועדון "ביתנו" אזרחים ותיקים שלא הכרתי קודם.

התלמידה יובל ינקוביץ': תוכנית הקשר הרב דורי תרמה לי מאוד, בהכרות עם אנשים שלא הכרתי בעבר. נהנית מאוד. נתרמתי מהסיפורים למדתי לדעת מה הם חוו בילדותם, והכי חשוב שהכרתי את אירית מיוחס המקסימה.

התלמידה שיר רחמים: נהנתי מאוד להיפגש עם אירית !! היא סיפרה לי לעמית וליובל על החיים שלה ועל מה שהיא עברה בילדותה בלוב ובעלייה לישראל, היא סיפרה לנו על דברים הכי פשוטים בחיי היומיום שלהם אז, שלנו לא מובנים כלל, כמו העובדה שהם היו צריכים לקחת מים בדליים, כי לא היו ברזים ומים זורמים או  על הצורך שלהם שתהיה להם מיטה ומקום לגור עם קורת גג. אחרי הביקורים בביתה של אירית והסיפורים ששמענו, אני מעריכה הרבה דברים שיש לנו היום הרבה יותר.