מאגר סיפורי מורשת

הגעתי לקיבוץ בשנת 1963 מחדרה ללא רקע מהו קיבוץ למרות שהיה לי רקע בתנועות נוער. בשנת 67' בארץ החלו לדבר על אפשרות למלחמה, יכולנו לשמוע ולהרגיש את המתח הביטחוני. המצרים נכנסו לסיני נאצר דרש לפנות את האו"ם מסיני ורצועת עזה. סגירת המייצרים והסלמה עם סוריה. ירושלים נכבשה ב – 60 שעות נפתחו מיצרי טיראן. חלק הגדה נכבש אז עלה הצבא לכבוש את הרמה ולהסיר את האיום הסורי ולתת סוף סוף שקט לישובים.

עבדתי במרפאת הקיבוץ, הייתי בסך הכול שלוש שנים אחרי סיום הלימודים כלומר: אחות ללא ניסיון רב.

בראשי חלפה מחשבה מה אני עושה עם מעט ניסיון ואיך אתפקד במקרה של אזעקה במקרה של הפצצות.

לקראת אפשרות של מלחמה נפגשנו (הצוות הרפואי) עם נציג מצה"ל ורב"ש של הקיבוץ. קיבלנו רשימה של המקלטים ומי מאוכלס בהם. בתי הילדים היו מטופלים כל אחד במקלט אחר. בזמן הפוגה קצרה הלכתי לבקר את בני הקטן עופר, יצאנו מהמקלט לטיול קצר, הגענו למקלט של העזרה הראשונה ואז התחילה אש. לא יכולתי לחזור למקלט ולהחזיר את עופר, במקביל התחילו להגיע פצועים ללא ידיעתנו. הפצועים הושכבו על אלונקות מכוסים עם זעקות של כאב. ידעתי שעליי לעזור לפצועים. חיפשתי מישהו שיחזיר את עופר למקלט שלו. ניגשתי לפצוע הראשון, הרמתי את השמיכה וראיתי שהוא פצוע מאוד קשה. נתתי לו תרופה נגד כאבים והמשכתי לחולה שני שגם סבל מכאבים גדולים ואז החלטנו לדווח לצבא.

תוך זמן קצר, הגיעו חובשים צבאים ורופאים נושאים איתם אלונקות על מנת לפנות את הפצועים שבעצם לא היו צריכים להגיע למקלט של הקיבוץ אלה לתאג"ד שהיה סמוך לקיבוץ. המקלט של הקיבוץ הפך לטפל בחברי הקיבוץ  לאחרי הפינוי של הפצועים הרגשתי הקלה רבה אבל המשכתי לחשוב עליהם מה עלה בגורלם.

הזוית האישית

סבתא חנה: היה לי מאוד מעניין להעביר לנכדי חוויה שעברתי.

רועי: היה לי כיף לשמוע את הסיפור של סבתא שלי.