מאגר סיפורי מורשת

חיי בתור ילידת הארץ היו חיים רגילים, אימי שורדת מחנה ריכוז ואבי, פרטיזן. אחותי גדולה ממני בשבע שנים, חוויתי ילדות רגילה.

בשנות ילדותי רציתי חיית מחמד בבית והוריי סירבו בעקשנות במשך שנים. בסביבות גיל 12-13 קיבלתי לאחר תחנונים רבים זוג תוכים מקרובת משפחה שנסעה לחו"ל. טיפלתי בהם ונקשרתי אליהם. נולדו להם גוזלים ואחד מהם היה תוכי כחול. בהיותם גוזלים הוצאתי אותם מהכלוב ושיחקתי איתם, רק לא לקחתי בחשבון שהם גדלים ופשוט יום אחד התעופפו להם מהכלוב. ואז נמוג חלום חיית המחמד שלי.

מהשנים המאוחרות יותר

במלחמת לבנון הראשונה הייתי בהריון עם בתי אורטל. בזמנו נתנו את צווי הגיוס ביד, מדלת לדלת. לא היו שולחים הודעות בדרך אחרת. חששתי מאוד מהרגע בו ידפקו לנו בדלת. חשבתי שאם לא אפתח את הדלת לא יגייסו את בעלי, אך לצערי לא כך קרה והדפיקה הגיעה. בעלי גויס לחמישה שבועות. לא שמעתי ממנו כל התקופה כיוון שלא היו פלאפונים כמו היום. נשארתי לבד עם ילדה בת 5 ובשמירת הריון והדאגה הייתה רבה. כשבעלי חזר הייתה שמחה גדולה, למרות שבהמשך גויס שוב. השיר "שתי מאצבעות מצידון" מזכיר לי את התקופה הזו.

המעגל נסגר כשבני טלמור היה בכיתה ו', תלמיד בביה"ס "רוממה". נסענו לגדר הטובה במסגרת טיול של בית הספר, יומיים לפני סגירת השער בלבנון. במקרה כשהיינו שם יצא בני גנץ עם המרצדס הצבאי ומספר רישוי לבנוני, ראינו אותו כשהוא יצא מהאוטו. יומיים לאחר מכן יצא צה"ל מלבנון ואז הבנו את נוכחותו שם. זה היה רגע מרגש.

הזוית האישית

עמית: "אני חושבת שצריך להמשיך את התוכית הזו גם לדורות הבאים. אני רוצה לאחל לסבתא שלי שתמשיך להיות הסבתא הכי טובה בעולם ושתמיד נמשיך לשמור על קשר טוב."

סבתא אביבית: "אני חושבת הקשר הרב דורי מאוד חשוב ומאוד מחבר. מאוד מאוד נהניתי ואני חושבת שעמיתוש היא הכי הכי בעולם. מאחלת לנו שתמיד נהיה בריאים."