מאגר סיפורי מורשת

שמי עידו אליעזר, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי דוד בן אברהם המכונה גם בנג'ו. במפגשים שלנו סבא סיפר לי על ילדותו במרוקו, על משפחתו, העלייה לישראל, החיים במעברה ופרקים חשובים ומשמעותיים בסיפור.

סבא דוד מספר:

שמי דוד בנג'ו בן אברהם, סבא של עידו אליעזר. נולדתי בתאריך 19.2.1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיירה "ארסילה", שבמרוקו הספרדית, שהייתה תחת שלטון ספרד. העיירה "ארסילה" ממוקמת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, בסמוך לספרד ופורטוגל, עיר המחוז הקרובה ביותר לעיירה, הייתה טנג'יר, עיר בינלאומית ששלטו עליה, הספרדים, האמריקאים והצרפתים. היא סיפקה את כלל השירותים הנדרשים לקיום יומיומי.

רקע כלל על יהודי "ארסילה"

במהלך גירוש ספרד, היהודים הראשונים נשלחו אליה על ידי הרב יצחק אברבנאל שהיה אחד הרבנים הגדולים בספרד. היהודים הראשונים שהגיעו לעיירה עסקו בעיקר במסחר. ב-1641 כבשו את העיירה המוסלמים ושלטו בה עד 1012. בתחילת מלחמת העולם הראשונה ב1921 פורטוגל כבשה מחדש את העיירה מידי המוסלמים. בתקופת עליית הגרמנים/ נאצים בגרמניה העירה נכבשה ע"י ספרד שבראשה עמד הרודן "פרנקו" שהיה פשיסט ומקורב למפלגה הנאצית והיטלר סייע לרודן הספרדי לכבוש מחדש את "ארסילה" מהפורטוגזים והמוסלמים והפכה לחלק בלתי נפרד מספרד.

ההכנות לעלייה לארץ ישראל

בשנת 1950 החלו שליחי העלייה של הסוכנות היהודית שהגיעו ממדינת ישראל הצעירה לשכנע את הקהילה היהודית לעזוב את כל הפעילות המסחרית שעסקו בה ולעלות לארץ ישראל הצעירה. תהליך ההכנות לעליית יהודי ישראל נמשכו זמן רב מהמתוכנן בגלל בעיות טכניות של סידורי הסעה והובלה אשר גרמו להרבה משפחות יהודיות להישאר ללא אמצעי קיום. אחרי שמכרו את כל הבתים והעסקים שהיו ברשותם והיו מקור פרנסתם. רב הקהילה ב"ארסילה" פנה אל ראשי הקהילה היהודית בספרד וביקש מהם להעביר סיוע כספי וחומרי כדי שיהודים ימשיכו להתקיים עד למועד עזיבת העיירה לכיוון מדינת ישראל ומסירת האחריות לפרנסתם לפקידי הסוכנות היהודית.

המשפחה

המשפחה שלי כללה שמונה ילדים: שני בנים ושש בנות. אני בגיל שש נשלחתי ללמוד בכתה א' בבית הספר הספרדי ובערב לבית הספר היהודי שהתנהל בדרך כלל בבית הכנסת. בבית הספר הספרדי למדנו חשבון והיסטוריה של ספרד ובבית הספר העברי שבבית הכנסת למדנו לקרוא עברית כלומר חומש ופרקי תפילה. רוב הלימודים בבית הכנסת נלמדו בעל פה וכך בוצעו המבחנים.

בילדותי

ארוחות ומאכלים אהובים מעשה ידה של אימא

"סופריטו" – תבשיל העשוי מעוף, תפוחי אדמה ואפונה. תבשיל זה נעשה עם רוטב עגבניות. בנוסף הניחו במגש נפרד "פרדוס קון ארוס" (בספרדית fideos con aros) – אורז עם אטריות קטנות.

במגש נפרד הניחו "אגריסטדה"- עשוי מקמח, קמח ותפוחי אדמה עם מיץ לימון. קציצות פרסה שכלל כרישה, טוחנים עם בשר ותבלינים ומטגנים עם מעט שמן. מנות אחרונות כללו פירות ועוגיות "רוסקיטה" – אלה עוגיות עם ציפוי חלבון של ביצה מוקצף בציפוי סוכריות קטנות. כלומר נוצר מרקם לבן מעל העוגיות.

העלייה לארץ ישראל

לאחר המתנה של כשנתיים לעלייה לארץ ישראל, הגיעו שליחי הסוכנות היהודית ובהתרעה קצרה ביותר הודיעו לנו שתוך מספר ימים, עלינו לקחת את מעט החפצים שנשארו ולעלות לרכבות והמשאיות שהמתינו לנו שם. העברת כל אותם יהודים שנרשמו כשנתיים לפני כן והעברתם למחנות המעבר בצרפת ומשם באוניה לארץ. תהליך זה נמשך מעל לחודשיים עד להפלגה לארץ ישראל.

ההגעה לארץ ישראל

לאחר תלאות ההפלגה בים סוער כל הדרך לארץ ישראל שנמשכה כ-9 ימים, המשפחה הגיעה לנמל חיפה. מהנמל נלקחנו למחנה מעבר שנקרא "מחנה עולים שער עלייה בחיפה". שם נבדקנו מבחינה רפואית. כל המשפחה רוססה בחומרי הדברה שונים. ההמתנה במחנה המעבר  "שער עלייה" בחיפה נמשכה כשבועיים עד שנציגי הסוכנות היהודית הודיעו על העברה למקום הקבוע וזו הייתה העיר "צפת".

צפת – עיר שלפני מלחמת העצמאות ברובה גרו בה ערבים, והמיעוט יהודי שגרו בעיקר בעיר העתיקה. שכונה סגורה שיהודים השתכנו בה מאות בשנים עד מלחמת יום העצמאות.

מעברה/פחונים

המקום משנשלחו אליו על ידי משאיות לאחר תלאות של מעל ל3 חודשים בדרכים והפלגות, קיבלנו צריף קטן מפח. בשנת 1952 היה חורף קר במיוחד בצפת עם סופות גשמים ושלגים, ללא אמצעי חימום בסיסיים, וביגוד מתאים שם שוכנה משפחתינו מרובת הילדים. ההתארגנות הייתה קשה ביותר בהתחשב שהיה צורך להתארגן במקום חדש, ללא אמצעים כספיים לרכישת מזון ומצרכים בסיסיים לקיום משפחה של 8 נפשות יום יום וכמובן שללא תעסוקה. יאמר לשבחה של הסוכנות היהודית שבימים הראשונים של השהייה בצריפונים דאגו למחיתנו באמצעות תלושי מזון וציוד חם לחורף הקשה. כמו כן, לתעסוקה חלקית של אב הבית לשם יציאה לעצמות לפרנסת המשפחה.

התאקלמות כילד בצפת

בשכונת הצריפונים שגרנו נבנה בית ספר שהיה מורכב מפחונים ללא ריצפה קשיחה. הכניסו לתוכו ילדים משכבות גיל שונות ללמוד. הלימודים התנהלו בעברית ואף ילד לא הבין מה שנאמר בכתה. לא היו מחברות וספרים וכל אחד נעזר במה שהיה. להורים לא היו כספים לרכישת ציוד בסיסי לבית הספר. גם למי שהיו אמצעים כספיים לא היו חנויות שמכרו פריטים אלה. כיתת הלימוד הייתה צפוה מאוד. גג הצריף לא היה אטום, היו דליפות של מים מהגג אשר יצרו ביצת בוץ בתוך הכתה. בתנאים אלה לא ניתן היה ללמוד כלל.

החיים בצריפוני הפח היו בלתי נסבלים בעיקר למשפחה מרובת ילדים שרובם היו קטנים. במגעים שהיו עם נציגי הסוכנות היהודית הובטח לנו לעבור לצריף משופר ומרווח יותר. עם גמר בנייתם, כעבור מספר חודשים שודרגו המגורים מפחונים לצריף מעץ מרווח יותר . זה שיפר יחסית את ההרגשה של הורים והילדים.

ילד בגיל שבע

בשכונת הצריפים הדרומית של העיר צפת היו מטעים של עצי פרי מסוגים שונים ומוצרי חקלאות שונים שהושארו מהתקופה בה גרו הערבים לפני מלחמת העצמאות שברחו ועזבו את צפת. המרחבים הגדולים עשו לי טוב כילד בן 7 ושם התחלתי לפרוח ולהביא לידי ביטוי את כושר המנהיגות הטבעית שהייתה חבויה בתוכי ולא הייתה יבולה לבוא לידי ביטוי בעיירה בה נולדתי. במהלך הזמן התחלתי להכיר את ילדי השכונה בגיל שלי ואף גדולים ממני אשר במהלך הזמן הפכתי להיות מנהיג שלהם שבה לידי ביטוי בפשיטות לכפר ערבי שנותר בקרבת בעיר צפת ולא נטשו אותם. הילדים נבחנו בתרגילי/פעולות אומץ כתנאי קבלה לקבוצה כמו פשיטות לאותם כפרים ערביים. לקחנו מהם סוסים, חמורים וגידולי שדה שונים והבאנו אותם לשטחי המעברה והצגנו בפני הילדים. ההתלהבות הייתה רבה. התחרות להצטרפות לקבוצה שלי הייתה בהיקף שלא ניתן לתאר. במהלך הזמן הפכה הקבוצה לאיכותית בעלת יכולות כמעט בכל תחום.

בר מצווה

השתלבות בתנועת הנוער העובד והלומד

כעבור שנתיים לשהותנו במעברת צפת הקימו את המועדון הראשון מטעם הנוער העובד והלומד והחילו לעניין אותנו בפעילות חברתית ואידיאולוגית על ארץ ישראל ובעיקר על ההתיישבות העובדת שאז הייתה בשיא תפארתה ומשכה אליה הרבה בני נוער ומבוגרים. אנו כנוער שהפעילות זו הייתה חדשנית ולא הכרנו אותה לפני כן, המדריכים שחינכו אותנו ואשר פעלו בהתנדבות הגיעו בעיקר מההתיישבות העובדת מקיבוצי הסביבה. הפעילות החברתית במועדון בוצעה אחרי שעות הלימוד והם נמשכו עד שעות הערב המאוחרות.

המעבר מצפת לקיבוץ במסגרת עליית הנוער

הפעילות החברתית בהדרכת המדריכים מההתיישבות העובדת עשו את שלהם ושם החלה ההתלהבות להגשה עצמית באחד הקיבוצים שבהם היה אפשר לשלב עבודה ולימודים והגשת החלום. במועדון התגבשה קבוצת ילדים שהייתה מוכנה לצאת מייד לשליחות זו, לעזוב את הבית למקום שלא ידענו כלל איך נשתלב בו. הקבוצה שלנו נשלחה ל"קיבוץ עינת" שם התקבלנו בהתלהבות רבה והוצמדו אלינו אב ואם בית צעירים מבני הקיבוץ ששימשו כחונכים והדריכו אותנו בכל תחומי העיסוק. בבוקר עבדנו בעבודות שונות במשק על פי הצורך שסידר סדרן העבודה של הקיבוץ ואחר הצהרים למדנו את כלל המקצועות החופשיים.

ההשתלבות בקיבוץ הייתה טובה. למדנו עבודות שהצריכו עבודת כפיים. חלק למד להפעיל ולעבוד בציוד מכני/ טרקטורונים חקלאיים ועבודות מגוונות כמעט בכל תחום. במסגרת פעילות זו באנו במגע עם בני הקיבוץ שברובם שירתו בצבא ביחידות מובחרות והם היוו דוגמא ומופת עבורנו כנוער. חיבור זה הלהיב אותנו להתגייס ליחידות קרביות.

הגיוס לצבא בשנת 1962

ההתלהבות מבני הקיבוצים שברובם שירתו ביחידות קרביות מובחרות זה היה אך טבעי שאני וחבריי נתגייס ליחידות קרביות. כשנשאלנו בבסיס קליטה ומיון לאן אנו מעוניינים להתגייס, התשובה הייתה חד משמעית יחידה קרבית וכן רוב הקבוצה שהיו כשירים מבחינה רפואית התגייסו ליחידות קרביות.

מבסיס קליטה ומיון נשלחתי ליחידת הנדסה קרבית אשר עסקה בחבלה, מיקוש ומקצועות הנדסאים אחרים. אני כמובן השתלבתי מהר מאוד על אף שהאימונים היו מפרכים בדרגות קושי שונות ובסוף הטירונות נבחרתי כחניך מצטיין.

בגמר הטירונות נשלחתי לקורס מפקדי כיתות. בסיומו הוחזרתי לגדוד לפקד על חיילים בפלוגה מבצעית שעסקה בעיקר בפעילויות מבצעיות מגוונות לאורך קווי האויב.

קורס קצינים

לאחר תקופת פיקוד בגדוד נשלחתי למבדקי קצונה ונמצאתי מתאים לקצונה ומיד נשלחתי לקורס קצינים שנמשך למעלה מחצי שנה. בסיומו הוענקה לנו דרגת קצונה אישיות. הכבוד במסדר הסיום היה הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין אשר העניק את דרגות הקצונה למסיימי הקורס.

במהלך תהליך הצבת בוגרי הקורס ליחידות ביקשתי להחזיר אותי לגדוד האם שלי. שם העברתי את הטירונות, פיקדתי על חיילים וכעת הוצבתי כקצין ביחידה מבצעית בהנדסה קרבית.

מאלבום השירות הצבאי – קורס קצינים

קבלת דרגה

תמונת מחזור

מלחמת ששת הימים 1967

לאחר תקופה ארוכה של פעילויות קרביות וקידוד בתפקיד מפקד מחלקה, מוניתי כסגן מפקד פלוגה בפלוגה מבצעית. בתקופה ההיא היה מתח בגבול שבאו לידי ביטוי בתקריות ירי על חיילים ויישובי הספר לאורך הגבול הבין לאומי. גדוד הנדסה שהשתייכתי לו קיבל את ההתראה על אפשרות למלחמה. זה חייב אותנו לבצע הכנות נרחבות לחסימת הגבול במוקשים ומכשולים קרקעיים למלחמה. הגדוד שלנו הוצב על גבול מצריים והוכפף לאוגדה של אלוף אריאל שרון. במהלך ההמתנה שנמשכה למעלה משבועיים הגדוד ביצע פעילויות שונות של מגננה ותרגולי התקפה שונות.

לקראת יום פתיחת המלחמה הוצבתי עם חצי פלוגה בגדוד חי"ר שמשימתו העיקרית היה לכבוש את חלקו העיקרי של מוצב "אום אל כטף" וקידמתי את המוצב כדי לאפשר את לכוחות נוספים להשתלב בכיבוש המוצב שחלש על הציר המרכזי למצריים/ מדבר סיני. המלחמה התחילה ואנו עם כוח חי"ר כבשנו את מוצב "אום אל כטף" שחלש על דרכי הגישה למרכז סיני ואפשר לכלל הכוחות לנוע למרכז סיני. במהלך המלחמה התבצעו פעולות הנדסיות של חילוץ משדות מיקוש, פריצת דרכים וצירים שונים בחצי האי סיני עד שהגענו לתעלת סואץ והתחלנו לבצע מערך ביצורים אשר בעתיד זה הפך לבסיס לביצורי קוו "בר לב" לאורך תעלת סואץ.

בשירות הצבאי

בשירות הצבאי

מלחמת ההתשה  – סיני

בתקופה זאת שימשתי כמפקד פלוגה בדרגת סרן להכשרת מפקדי כיתות/ משקי הנדסת הפלוגה. נשלחה לתקופות קצרות במהלך הקורס לסייע בבניית הביצורים בקו בר לב. זה נמשך לסירוגין במהלך כל מחזורי קורסי המשקים/ המפקדים עד סוף מלחמת התשה.

לקראת מחצית השנייה של שנת 1971 מוניתי לתפקיד סגן מפקד גדוד הנדסה קרבית בדרגת רב סרן. את עיקר שירות בתפקיד זה ביצעתי בסיני בשיקום קו מוצבי "בר לב" והכנת תשתיות נרחבות למערך ההגנה המרחבית בקדמת סיני.

בתחילת שנת 1973 קבלתי מינוי לפקד על גדוד הנסה סדיר. הגדוד עסק בעיקר בתעסוקה מבצעית בסיני בהכנת מערך הביצורים וקווי ההגנה במרחב סיני. כשנה בתפקיד נשלחתי ללימודים בבית הספר לפיקוד ומטה לאחר חודש בקורס החלה מלחמת יום כיפור בהפתעה את קציני הקורס פזרו בין יחידות. אני הוצבתי בפיקוד צפון.

מלחמת יום כיפור

הוצבתי לסייע למפקדת קצין הנדסה פיקוד צפון ובבלימת הצבא הסורי שתכנן לכבוש את רמת הגולן. ברוב ימי המלחמה  השתלבתי בביצוע כל משימה שהוטלה עלי. יומיים לפני סיום המלחמה נשלחתי לפיקוד דרום להחליף קצין הנדסה של אוגדה מעבר לתעלת סואץ, בשטח אפריקה שם בוצעו כל פעולות המגננה הנדרשות לסיוע כוחות השריון וחי"ר במרחב עד לסיום המלחמה. בגמר המלחמה הוענקה לי דרגת סא"ל.

פעילות הנדסה בעקבות הסכם הפרדת הכוחות עם מצריים

כוחות ההנדסה באוגדה ביצעו בעיקר מערך הגנתי במרחב בגזרת האוגדה, שבאו לידי ביטוי בהנחת שדות מוקשים והכנת ביצורים לכוחות חי"ר והשריון.

הערכות והכנת תשתיות לאורך הקו הירוק עם גבול מצריים

בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצריים פיקוד דרום קיבל פקודה מהמטכ"ל להתחיל להיערך להכנת הגבול הבין לאומי. קריא, קוו הירוק (גבול בין לאומי שהיה לפני מלחמת ששת הימים) להגנה ופעילות שוטפת שבא לידי ביטוי בהכנת דרך/כביש אספלט לאורך הגבול, באורך של כ- 220 ק"מ, בניית ביצורים ותצפיות, מתקני מודיעין ומערכות רבות לשם הגנה על מדינת ישראל.

בתקופת שירותי הצבאי

בשנת 1981 – סיימתי את התפקיד בפיקוד דרום והוצבתי כמדריך בבית הספר לפיקוד ומטר של צה"ל למשך כשנתיים.

בשנת 1987 –  השתחררתי מהצבא בדרגת אל"מ ועברתי לחיים אזרחיים אחרי 26 שנות שירות.

בשנת 1988 – הוצע לי לנהל יחידת בינוי בחברת בת של הסוכנות היהודית במרחב ירושלים.

בשנת 1990- מוניתי לנהל את חטיבת הבינוי של הסוכנות היהודית האחראית לבניית מבנה ציבור במרחבי מדינת ישראל כולה.

בשנת 2010 – סיימתי את תפקידי כמנהל חטיבת הבניה של הסוכנות היהודית. בתקופתי בנינו למעלה מ- 1000 מבנה ציבור לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. בנוסף סיוע בשכונות שיקום בפריפריה בתחומים שונים כולל ציוד מחשוב לקידום הנוער.

למעשה בזה סיימתי פרק בחיים ויצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

עידו הנכד: העבודה יצרה ביני לבין סבא תקשורת מצוינת וקרבה. בזכות העבודה גיליתי פרטים שטרם ידעתי, שמחתי לעבוד עם סבא.

סבא דוד: אני מאוד אוהב את נכדי והיתה עבורי גאווה גדולה להגיע איתו למפגשים ולשתף עמו את קורות חיי.