מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1940 בקראקוב פולין, שנה לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 אספו את כל היהודים ברובע היהודי, לא רק מקראקוב, ורוכזו בגטו. גטו קראקוב התפרסם בסרט "רשימת שינדלר", הגטו הקשה והאכזרי ביותר.

באותה שנה הייתה האקציה הגדולה, הפשיטה הגדולה, כשאני על הידיים של אמי. הייתה דודה אחת מתוך 64 בני משפחה, שהייתה במקום, שמעה את הצרחה של אמא תשמרי לי על הילדים. הדודה חטפה אותי מהידיים של אמי שהייתה כבר בזרועותיהם של הנאצים, וגררה אותי ואת אחי רישו, אל תוך בונקר שהיה מוכן מראש ובו היו הרבה יהודים שהסתתרו מתחת לאדמה. כך נעלמנו מתחת לאדמה, כפי שאמי נעלמה מחיינו. אבא אמא סבים וסבתות, דודים ודודות, משפחה ענפה של 64 נפשות כולם הועלו לרכבת, ומשם למחנה השמדה בלזץ.

ירדנו לבונקר שמתחת לאדמה, ומשם לכיוון החוות והיערות של פולין, ובמשך 600 יום היינו בבריחה כל הזמן. למעשה מגיל שנתיים ועד גיל ארבע גדלתי ביערות, עם המשתמע מכך, איך להשיג מזון ולאכול את כל מה שניתן ומזדמן בדרך. פטריות, תולעים וכל מה שאפשר. עברנו תקופה מאוד קשה של חוסר ודאות, לא הבנו למה רוצים להרוג אותנו. היינו קטנים ולא הבנו מה הסיפור, רק הבנו שאנחנו בבריחה. ובכל זאת, כילדים, חפשנו את רגעי ההומור והמשחק. והבריחה הזו נראתה לנו כמו משחק מחבואים. עם הזמן שעבר הבנו שיש סיכון, ראינו גופות לצדי הדרך, ולא ידענו מה באמת קורה. עם הזמן הדחקנו את ההורים, את אמא ואבא, שלא ממש הספקנו להכיר.

לאחר שנתיים הכניסו אותנו לשקי ירקות, במטרה לעבור את הגבול לעבר צ'כוסלובקיה. זה היה מאוד קשה ומסוכן. השומרים היו לוקחים כידונים ותוקעים בשקים, למנוע הברחות של אנשים. צלחנו את המעבר לצ'כוסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. חודשיים אחרי שהותנו בהונגריה, הנאצים פלשו להונגריה ב-19.3.1944 וכל חברי הקבוצה הבינו שסיכויינו לשרוד מאוד נמוכים.

המבוגרים רצו להציל אותנו הילדים, ואז שמעו על רכבת שמגיעה. הגענו לתחנת הרכבת עם דודתי, הייתה מהומה גדולה, כשהרכבת התחילה לנוע הדודה שלי זרקה אותי לאחד הקרונות. ואת אחי לקרון אחר. הרכבת יצאה לדרך. נסענו כיומיים בדרך, היינו בפחד איום, לא הבנו את השפה, אנחנו פולנים, וכל שאר אנשי הרכבת הונגרים. הרכבת הגיעה לאזור ברגן בלזן, ושם נעצרה, למלא פחם ומים לקטר. הם פתחו את הדלתות עם צנורות כיבוי אש, התיזו עלינו מים כדי להתרענן. הנאצים חיכו לגבות את הכסף והשלל מההובלה של הרכבת, הם חיכו וחיכו, וכשהבינו שלא יקבלו את הכסף, הם הורידו את כולם מהקרונות. התחלנו במסע רגלי, לכיוון מחנה הריכוז ברגן בלזן.

כשהגענו למחנה, נעמדנו על הרמפה, והנאצים מקריאים שמות, וממיינים את הגברים לצריפי הגברים ואת הנשים לצריפי הנשים. היה כאוס צעקות ובכי, כל החלום שלנו שאולי נגיע למדינה ניטרלית או לארץ ישראל התפוגג. הקצין שם לב שאנחנו לא מופיעים ברשימות, הוא הוציא את האקדח מהנדן והניח לי על המצח. באותה שנייה בחורה צעירה רצה לעברנו וצעקה אלו הילדים שלי. הקצין ההמום לא הגיב, היא לקחה אותנו ורצה כמטורפת, לצריף מס' 11, לצריף הנשים והנערות. הצריף היה עם שלושה דרגשים, אנחנו עלינו לקומה השלישית, בתקווה שכשתהיה ביקורת של החיילים הנאצים נצמד אל הקיר ולא נתפס. לאחר שנתיים של נסיון הסתתרות ביערת הצלחנו לא להחשף, ולא להתפס. כשנה במחנה שרדנו, ולא הצליחו לגלות אותנו בצריף הנשים. כל התקופה הזו לא הייתה ודאות מה קורה אתנו, מה קורה בחוץ, ידענו שיש מלחמה, שמענו את רעש המטוסים, ורעש היריות, אבל לא הבנו מי נלחם נגד מי.

בצריף, לראשונה התחברנו לנערה בשם נעמי, היא נתנו לנו תחושה אמהית מהרגע הראשון. חיפשנו דמות של אמא, הייתה מימי, נעמי, אני ואחי. בכל הכאוס של מחנה ריכוז, הנשים החליטו לפתוח כיתת לימוד. התחילו ללמד אותנו הונגרית, ספרי ילדים, הכל היה בעל פה כיוון שלא היה שום ציוד לימודי. כך למדנו הונגרית, בין היתר שירי יהדות. לא גדלנו במשפחה דתית, ואחי הגדול ממני בשנה וחצי שאל כל הזמן, אז איפה אלהים? איפה אלוהים? אם הוא כל כך טוב ואנחנו יהודים, למה הוא לא שומר עלינו?

במחנה חלקו לנו אוכל, מידי פעם מרק של סלק בהמות, ואלה שהיו סוחבים את סיר המרק היו מקבלים כצ'ופר  את שארית הסלק בתחתית הסיר. ככה נשארנו בחיים. אחת הטראומות שלי עד היום זה לחם. גם היום אני אוכל לחם. כי לחם היה מצרך קשה להשגה.

יום אחד הרחתי לחם יצאתי מהצריף, היה זה בשעת לילה, זחלתי בשלג לעבר צריף בגובה החלון, זיהיתי ערימה של לחם. התחלתי למלא את הבגדים שלי בלחם בכל מקום אפשרי. לפתע פנס נדלק לעברי, הייתי בטוח שזה סוף העולם מבחינתי. פתאום ראיתי חייל גרמני שמן, הוא לקח אותי וחיבק אותי כמעט עד כדי חניקה, הוציא אותי החוצה מהצריף זרק אותי לרצפה ונעלם. לך תסביר שבין החיות האלה יש גם אנשים אנושיים.

בסרטון, אבנר, קורא מתוך הספר של חוויות המטפלות מימי ונעמי במחנה ברגן בלזן שטיפלו באלק (אבנר) ורישו. נעמי האמא השלישית לדבריו של אבנר, חלתה היא לא הספיקה לעלות ארצה. היא נקברה בשוויץ.

לקראת סוף השנה במחנה ברגן בלזן, אני כבר בן חמש, הבריטים פרצו למחנה ושחררו אותנו, מסתבר שהיו עוד ילדים במחנה, ולא ידענו על קיומם. אספו את כולנו ולקחו אותנו לשוויץ, שם הסוכנות טיפלה בנו. קיבלנו דייסה, אוכל שמיכות, מקלחת. שם גילינו חיים אחרים, עד עכשיו החיים היו שחור לבן, ובשוויץ ראינו צבעים נוספים, את הצבעוניות של הפרחים, הירוק והסגול, הצהוב של השמש.

לקחו אתנו משם, הורידו אותנו בבריס שבאיטליה, משם באניית מעפילים הגענו לחיפה, ומשם למחנה המעצר בעתלית. משם עברנו למוסדות של השומר הצעיר. אותי ואת אחי, גלחו את ראשנו, השאירו לנו פאות ושלחו אותנו לעיר העתיקה לישיבה חרדית "סנהדריה" בירושלים. שם דברו אתנו אידיש. אחי סרב להשאר והחלטנו לברוח שוב. מישהו סייע לנו והעביר אותנו לבית יתומים בפתח תקווה, משם עברנו לכפר הנוער החקלאי דתי "כפר בתיה" שהוקם לילדים שורדי שואה.

לחמתי בכל מלחמות ישראל, התחתנתי, יש לי שתי בנות, ונכדים. עבדתי במלונאות שנים רבות, וגם היום אני פעיל. היום אני יו"ר מועדון המנש"ב (מועדון שורדי השואה) של אילת. היום אני בן 83, מתנדב הרבה שנים ומרצה בפני תלמידים וחיילים, וכל יום שעובר אני חי !

במסגרת זיכרון מבעד לעדשה תיעדו תלמידי כיתה י' את אבנר כרם. המנחים: אלה פרץ מחנכת הכיתה ומורה להיסטוריה, יהורם ביטון מורה לקולנוע.

להלן קישור לסרט שיצרו התלמידים: "איפה אלוהים" סיפורו של אבנר כרם 

הזוית האישית

התלמידה שירה: כששמענו על הפרויקט התלהבנו וציפינו לחוויה שנעבור, ומרגע לרגע בכל שלב התרגשנו אבל כשהגענו לשלב האמיתי להיפגש עם שורד השואה, כלום לא הכין אותנו לכמה משמעותי ומיוחד זה יהיה לשמוע את הסיפור. זה חיבר בינינו. אבנר גרם לנו להשראה גדולה. ריתק אותנו לשמוע על הגבורה שלו, ולגלות איזה בן אדם מדהים וגיבור הוא.. זו זכות לנו ולכל בני הנוער לשמוע על סיפור כזה מדהים מרגש ומרתק.

התלמידה ליהי: כשאלה העלתה את הרעיון של הפרויקט חששנו בהתחלה, כי לא הבנו איך נצליח להעמיד בסופו סרטים שאנחנו יצרנו. לא חשבנו ששורדי השואה יפתחו אלינו יספרו לנו את הסיפור שלהם. כשהקבוצה שלנו שמעה לראשונה את הסיפור של אבנר, התרגשתי והבנתי עד כמה הם אמיצים ועד כמה היה קשה להם. הסיפור שלו ושל שאר השורדים ילוו אותי תמיד. הבנתי כמה הפרויקט חשוב וכמה צריך לשמר אותו ושזאת דרך מיוחדת שנותנת אפשרות לשורדים להשמיע את קולם.