מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי בנימין, נולדתי בשנת 1966 באתיופיה. גדלתי אורח חיים יהודי, חזק, אדוק ושמרן. תמיד למדו אותנו מה זה שבת, חגים, כיבוד הורים ולתת מעצמך את כל הטוב שאפשר.

זיכרון ילדות

מאוד זכור לי עד היום, מיום חמישי אחה"צ אחד אנחנו מרגישים את בוא השבת, היינו ממש סופרים לאחור מתי יגיע שבת. כמה שעות לפני השבת אמא הכינה לכל ילד חלה קטנה מיוחדת בשבילו בשם אינגוצ'ה. היינו מחכים לזה בקוצר רוח. כשהשבת הגיעה אמא חילקה לנו את האינגוצ'ה. היינו מחכים לאבא שיברך על האינגוצ'ה בלי הברכה שלו לא היינו אוכלים.

בנימין בצעירותו

כאשר הגענו לארץ היה לנו ממש שונה ממה שחשבנו, למדנו וסיפרו לנו על ירושלים של זהב. חשבנו שארץ הכל עשוי מזהב – הכבישים הבתים – ממש בתמימות.

כשראינו בשבת מכוניות נוסעות וריח של בישול – לא הבנו לאן הגענו. היה לנו ממש בלבול ואכזבה שככה קורה בארץ ישראל. זה היה שונה מאוד ממה שחשבנו וחלמו ובטח לא מה שלמדו אותנו. חשבנו שבארץ ישראל הכל דומם בשבת ומתנהלים בנועם, לאנשים המבוגרים בעיקר, זה היה מאוד מאכזב והיה לנו אוד קשה לקבל את העובדה הזו שזה כך בארץ.

באתיופיה מי שסיים 12 שנים היה מתגייס כמורה והיינו נשלחים לכפרים הנידחים, הייתי מורה כזה. בחבל גודג'אן (ליד הנילוס). הייתי שם יותר מחצי שנה, אנשים עם תרבות שונה, שפה שונה, הכפרים לא היו יהודים והייתי צריך להסתיר את היהדות שלי.

הזוית האישית

הבטם ואורלי: נהננו מאוד והשכלנו מאוד