מאגר סיפורי מורשת

שמי אלכס ניצני. נולדתי בתל אביב בבית חולים הקריה בתאריך 11.3.1947.

סבא אלכס כתינוק

אמי, ילידת אוסטריה, הגיעה לארץ בשנת 1934 יחד עם אימא שלה, אחותה כבר הייתה כאן. אבי, גם הוא יליד אוסטריה, הגיע לארץ ב- 1938, ממש זמן קצר לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית והשלטון באוסטריה התחלף למשטר נאצי. הוא הגיע לארץ על ספינת מעפילים שהפליגה מחוף הים השחור והגיעה אל מול חופי נתניה, שם ירדו המעפילים והסתלקו אל בין תושבי הארץ שחיכו להם.

ילדותי עברה ברחוב ביאליק בתל אביב. למדתי בבית הספר היסודי שנקרא בית חינוך א' על שם טשרניחובסקי. למדנו יום לימודים ארוך ונהנינו ממטבח וחדר אוכל של בית הספר.

סבא אלכס בן 12 בשיעור גאוגרפיה

בשעות הפנאי, שיחקנו בחצרות הבתים במשחקים שונים כמו: הדגל, שוטרים וגנבים, חמור ארוך, גוגואים ומשחקי כדור על הכביש ובין המדרכות. שתי חוויות מיוחדות מבית הספר הזה נשארו איתי עד היום: אחת הייתה המפגש עם מנהלת המטבח – יהודית מס, שהייתה אמו של דני מס שנפל עם ה- ל"ה בגוש עציון. החוויה השנייה הייתה בימי שישי כשכל בית הספר מתכנס בחדר האוכל והמנהל וסגן המנהל היו מספרים לנו את כל החדשות של הארץ ואת תכניות בית הספר לשבוע הקרוב. כל הטקס לווה בשירי ארץ ישראל.

עם סיום בית הספר היסודי עברתי ללמוד בבית ספר תיכון עירוני ה' שהיה אז בבניין די ותיק ברחוב מזא"ה. בחורף חדרו מי גשמים לתקרות הכיתות ואז למדנו בחדרים מאולתרים במגדל מים ליד בית הספר. את שנות התיכון אני לא זוכר לטובה.

מיד לאחר התיכון (שבועיים לאחר סיום הלימודים ומבחני הבגרות) התגייסתי ב- 5.8.1965 לחיל התותחנים.

שירות צבאי

שנות השירות היו מעניינות, מרתקות ומלאות פעילות.

העברנו קורסים למתגייסים חדשים, אימנו אנשי מילואים וגם השתתפנו בתקריות אש בצפון הארץ מול הסורים שישבו על רמת הגולן וירו על הקיבוצים ועל הדייגים בכנרת.

סבא בעת שירותו הצבאי, משמאל: סיור צוערים בשער הכנסת

לקראת סוף השירות, במסגרת ההכנות למלחמת ששת הימים, נפצעתי בשתי הידיים ומרגע זה מתחילה תקופה חדשה ומאתגרת.

עם צוות האחיות במסגרת הפציעה

החלטתי שכל דבר שיכולתי לעשות לפני הפציעה אוכל לעשות גם אחריה. ולכן, כל פעולה הפכה להיות אתגר ומטרה. התוצאה הייתה שלמעשה היום אני חופשי לעשות ולפעול באופן עצמאי לחלוטין (ותעיד על כך אלה נכדתי). לא הייתי במרכז שיקום כלשהו וכל העבודה נעשתה באופן עצמאי לגמרי.

לימודים ועבודה

זמן קצר לאחר מכן כבר התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ובתום הלימודים התקבלתי לעבודה במרכז למחקר גרעיני נחל שורק. העבודה הזו הייתה מופלאה והלקח הראשי שלמדתי שאין תחליף לעבודת שטח. משם המשכתי לשני מקומות עבודה אחרים, כולם עסקו בתחום חומרי הגלם הכימיים לתעשיות השונות בארץ. בכל שנות העבודה ביקרתי במפעלים בכל קצות הארץ – מרמת הגולן דרך גוש עציון ועד יטבתה בדרום. הביקורים האלה חשפו לפני את ארץ ישראל היפה, היוצרת והתורמת. ראיתי את כל התעשייה הקיבוצית ואת התעשייה הפרטית בהנאה והתפעלות. בשנת 2014 פרשתי לגמלאות.

השיקום מפציעה

הרבה מאוד שנים לא הקדישו תשומת לב ציבורית לנושא השיקום מפציעה, למרות שזהו הפרק החשוב ביותר בחיי הפצוע. מרגע שאדם משתחרר מבית החולים אחרי ניתוחים וטיפולים, הוא מתחיל בחיי היום יום, ובחיי היום יום הוא נתקל בקשיים שונים ומשונים. ישנם קשיים פיזיים הנובעים ממגבלות גוף וישנם הקשיים הנפשיים שאיתם לפעמים הרבה יותר קשה להתמודד.

חלק מההתמודדות הזו הוא אישי אבל יש הרבה מאד מצבים שפצועים נזקקים לעזרה מקצועית כמו במקרים של הלומי קרב. מה שלמדתי הוא,  שכשמחליטים שרוצים להשתלב בחיי היום יום באופן המיטבי ביותר – אין מכשול שלא ניתן להתגבר עליו. אתן דוגמא: כשלמדתי לנהוג, נהגתי על רכב עם תיבת הילוכים ידנית. ועל הרכב הזה גם נבחנתי ועברתי את מבחן הרישוי. אבל לפני שהזמנתי רכב, זומנתי למכון לבטיחות וגיהות כדי לקבוע את אופי המגבלה שתחול על הרכב. הם קבעו שאני צריך לנהוג רק על רכב עם תיבה אוטומטית. אני התנגדתי כי בשנים ההן (1972-3) רק רכבים אמריקאים גדולים נהנו מתיבת הילוכים אוטומטית, ולא רציתי להיות מוגבל בבחירת הרכב. הגשתי ערעור ובוועדת הבדיקה הוכחתי שאני יכול להחזיק ביציבות גם הגה וגם ידית הילוכים והמגבלה הוסרה.

גם היום אני מתמודד בהצלחה עם האתגרים הטכנולוגיים החדשים (מחשבים/מקלדות, טלפונים ומסכים למיניהם).

הקמת משפחה

נישאתי לליאורה ב- 31 לאוגוסט 1969. ביולי 1972 נולד בנינו הבכור עמיר. באוקטובר 1974 נולדו תאומים: ורד (אימא של אלה) ואחיה התאום ניר. בחודש מרץ 1983 נולד הבנימין שבחבורה – יריב.

ביום נישואינו

הדירה הראשונה הייתה דירה שכורה קטנה ברמת אביב הישנה וממנה עברנו לדירה בשיכון של זוגות צעירים בנאות אפקה ומשם כבר הגענו להרצליה. אנחנו גרים בהרצליה משנת 1977.

כמובן, עברו השנים והילדים הפכו להורים בעצמם וכך הקמנו משפחה מלוכדת.

המשפחה בראפטינג בירדן

שמנו לעצמנו למטרה לדאוג ללכידות המשפחה, לדאגה ההדדית בין הילדים ולהיות הדבק המאחד את כולם. אנחנו גם דואגים לשמר מסורות של חגים ומנהגים יהודיים שכן זה המסד עליו אנחנו עומדים.

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

סבא אלכס: שמחתי להשלים לאלה חלקים לא מוכרים בפאזל של חיי ולחזק את הקשר בינינו (עוד יותר ממה שכבר היה). הראיתי לה שאכן יש אמת באמירה שאין דבר העומד בפני הרצון.

אלה הנכדה המתעדת: למדתי דברים שלא ידעתי על המשפחה, ראיתי תמונות של המשפחה שאף פעם לא ראיתי והיה כיף לראות אותן, למדתי מילים חדשות ולמדתי עוד על סבא.