מאגר סיפורי מורשת

שמי זיוה ונקראתי על שם סבתא רבה שלי, ששמה היה זלדה. נולדתי בשנת 1952, בתל אביב. התגוררנו ביפו בבית שהיו בו ארבעה חדרים ומרפסת גדולה, בשכונה אשר הייתה מעורבת עם אוכלוסייה ערבית. מול ביתנו היה בניין של הקונסול הצרפתי. בכל שנה בתאריך ה- 14 ביולי היו מתקיימות חגיגות יום העצמאות של צרפת. היו מגיעים לשם שגרירים מכל העולם לחגוג אתם. הוריי היו פאולינה ולייב, לאחותי הגדולה קוראים מלכה ולאחותי הקטנה לאה. אני הייתי הילדה האמצעית. הוריי נולדו ברומניה בזמן השואה. הם היו במחנות ובגטו בתנאים קשים. במשך היום היו סגורים במרתפים ולא אפשרו להם לצאת. בלילה אמי הייתה יוצאת החוצה כדי להביא ממאפייה שהייתה באזור לחמים שנאפו והייתה מחביאה אותם מתחת לבגדיה. אחת מאחיותיה נספתה באותה עת, לאחר שחלתה בדלקת קרום המוח.

לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי הכירה את אבי ולאחר זמן מה הם נישאו והחליטו שהם עולים לפלשתינה. היו 2 אניות מעפילים "פאן-יורק" ששמה העברי הוא "קיבוץ גלויות" ו"פאן-קרסנט" ששמה העברי הוא "אניית העצמאות". הוריי היו באניית "פאן-קרסנט" ששטה לכיוון קפריסין. שם אולצו כל הנוסעים לרדת לחוף. הם שוכנו במחנה אוהלים שהיה מוקף בגדרות תיל ושומרים. אף אחד לא הורשה לצאת מהמחנה.

אבי היה מדריך ילדים יתומים שאיבדו את משפחותיהם בזמן השואה. מצבם הכלכלי היה קשה. התנאים באוהלים היו קשים במיוחד בחורף כשקר וגשום. האוהלים היו עפים מהרוח והיו צריכים להקים אותם מחדש. לא היה להם אף אחד מהמשפחה חוץ מאחד את השני. הם שהו שם 3 שנים ועם פרוץ מלחמת השחרור עלו ארצה. אבי גויס לצבא להנדסה קרבית ונלחם על הר הצופים. אמי התגוררה בתל-אביב בשכונת כפר סלמה שנקרא כיום כפר שלם, לשעבר כפר ערבי. הייתה חצר גדולה ובתוכה התגוררו כמה משפחות והיו יחסי שכנות טובים, כולם דאגו לכולם והשתדלו לעזור אחד לשני.

למדתי בבית ספר ביפו שנקרא "דב-הוז" היו מלמדים שם מקצועות שכבר לא מלמדים היום כגון- חקלאות, נגרות, זמרה ומלאכה. בבית הספר הייתה משמעת קפדנית ע"י המורים  ובמיוחד ע"י מנהל בית הספר וסגנו. היה לנו חדר אוכל בבית הספר. עד היום אני מריחה את השוקו שהיו  מכינים שם. בשעות הפנאי נפגשנו חברות ושכנות והיינו משחקות בחצר משחקי קלאס, חבל, חמש אבנים, תופסת ומחבואים. היינו מקשיבים הרבה לרדיו וגם לסיפורי מתח.

למדתי בתיכון שנקרא "פיטמן" בתל-אביב במגמת הנהלת חשבונות. שם הכרתי חברות חדשות שאיתן ביליתי וחלקן בקשר איתי עד היום. היינו יוצאות לטיולים ולסרטים ובימי שישי היינו יוצאות למסיבות ביתיות. לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא ושרתתי בשלישות הראשית ברמת גן כפקידת שחרורים. הזיכרון המשמעותי משירותי הצבאי הייתה "צעדת ירושלים". בזמן שירותי הכרתי את בעלי ולאחר שלוש שנים של חברות נישאנו, ילדתי שלושה ילדים מקסימים וכשבתי הדס ילדה הפכה אותי לסבתא הכי מאושרת לנכדתי עדי היקרה והבכורה .

הזוית האישית

עדי: הסיפורים של סבתוש הכי מעניינים .כל פעם שהיא הייתה מדברת איתי ומספרת לי את סיפוריה הייתי מרותקת לכיסא, האוכל של סבתא טעים מאוד, מרוב שהאוכל כך טעים זה מרגיש כאילו היא שמה את כל הלב שלה באוכל.

סבתא: הקשר שלי איתה מאוד מיוחד ומקווה שימשיך כך שנים ארוכות, מאחלת לה שתגשים את עצמה הכי טוב ובדרך הנכונה.