מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה סגל – שוורץ, (SARAH SEGAL) נולדתי ב-1 בינואר 1950, במדינת ישראל הצעירה, להורים שורדי שואה – רבקה וישעיהו שוורץ. אחריי נולדה אחותי ניצה הצעירה ממני בשש שנים.

בילדותי ובמרבית שנות בגרותי התגוררתי בנתניה ולאחר שבעלי עמי נפטר, עברתי להתגורר בסמוך לשתיים מבנותיי ונכדיי בבית חשמונאי. בגיל 18 לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות, התגייסתי לצה"ל.

במהלך שירותי הצבאי ברמאללה (אז היה ממוקם שם בה"ד 4 לטירונים) הכרתי את בן זוגי עמי ובשנת 1969 נישאנו בחתונה מקסימה ושמחה, איך לא… בנתניה.

נולדו לנו שלוש בנות: סיגל (אימא של לירי), מיכל ותמר ובמהלך השנים, גם שבעה נכדים מדהימים וביניהם לירי המתוקה.

תמונה משפחתית

את הסיפור המשפחתי שלנו עוטפת ההיסטוריה של עם ישראל והקמת מדינת ישראל.

סיפורים מיוחדים מאד משולבים בשרשרת הדורות במשפחתו של בן זוגי, עמי שהיה דור תשיעי בארץ. בנותנו זכו להיות דור עשירי ולירי, נכדתי, בעצם דור אחד עשרה במשפחתנו, שנולדה בארץ ולכן החלטנו יחד לירי ואני לספר הפעם את סיפורה של משפחתנו מהצד של עמי יקירנו, על מנת שלירי תכיר את תרומתם המשמעותית של בני משפחתה להקמת מדינת ישראל והגנה על תושביה במהלך השנים.

את שיחזור ההיסטוריה התחלנו שישה דורות אחורה, עם אהרון סגל והמשכנו לבנו צבי, נכדו דב, נינו עמי ועד לסיגל בתי ולירי נכדתי. כולי תקווה, כי שזירת הסיפור המשפחתי בהיסטוריה של מדינת ישראל תגרום לללירי תחושת גאווה ושליחות להמשיך להרגיש ש"אין לנו ארץ אחרת".

משפט אחד שאימא שלי תמיד הייתה אומרת לי כשהייתי ילדה ואני העברתי הלאה לבנותיי וללירי הוא: "כמו שאת מציעה את המיטה שלך, ככה תישני עליה…" שזה אומר: כמו שתארגני את חייך, כמו שתתייחסי ותשקיעי במערכות היחסים בחייך (משפחה וחברים), ככה ייראו חייך… וכמו שאת לירי חיה את חייל, אני בטוחה שהם יהיו יפים, עשירים, מלאי נתינה, עשייה ומאד מאושרים!

פרק א': סבא אהרון סגל, סבא רבא של סבא שלי עמי. (אב קדמוני שישה דורות)

מסתבר שאפשר להיות שכנים טובים – ערבים ויהודים לפני הקמת המדינה….

אהרון נולד ברוסיה בעיר טורוב פלך מינסק בשנת 1869 (תרל"ג). אהרון עלה לארץ ישראל עם הוריו כשהיה בן 11 והמשפחה השתקעה בעיר טבריה. הוא נשלח ללמוד בישיבה בירושלים ואחרי שנתיים כבר החל לעבוד כפקיד בחנות למכירת אריגים.

לאחר שקצת התבגר, אירגן אהרון קבוצה של כ- 25 מתושבי טבריה והם הגישו בקשה להתיישבות יהודית על אדמת ארץ ישראל. הבקשה נשלחה לממשלת קושטא (היום נקראת תורכיה), היות והם שלטו באותה תקופה בארץ. קבוצת המתיישבים ביקשה לרכוש 3000 דונם מהאדמות אבל ממשלת קושטא נתנה תשובה שלילית לבקשתם וכך פג לו חלום ההתיישבות בארץ.

לאחר שאהרון הבין כי לא יוכל להיות חקלאי בנקודת זמן זו, החליט לפתוח בית מסחר למנופקטורה (ממכר אריגים) והמקום הפך עם הזמן לבית לאומי למתיישבים בגליל התחתון ולמשכילים המעטים של טבריה.

אהרון סגל היה מוכר במידת הכנסת האורחים שלו, בעיקר הודות לרעייתו פייגה שהייתה ביתו של רבי יצחק זקס מירושלים, ילידת הארץ ממשפחה ציונית ידועה. ביתם שימש מקום מפגש לתושבים מכל הדתות והתרבויות מכיוון שסבא צבי היה בקיא בשפה הערבית ולא בכוונה הפכה החנות לגורם מאחד ומלכד בין היהודים והערבים בסביבה.

סבא אהרון סגל

בשנת תרס"ב פרצה מגפת החולירע בטבריה ואהרון היה ממקימי ועד מקומי לסיוע והצלה של אנשים רבים בתקופה קשה זו. אהרון היה אדם פעיל ונהג להתנדב כחבר עיריית טבריה, בנוסף, היה בין מקימי בי"ס למלאכה לנערות מעוטות יכולת.

עם כניסת הבריטים לשלטון בארץ ישראל נוסד בית משפט השלום העברי ואהרון סגל כיהן כאחד השופטים בו.

אחד האירועים המפורסמים שנקשרו בשמו של אהרון הוא ביקורו הראשון של אוסישקין (היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון, פעל רבות בקונגרסים הציוניים, הקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש הקרן הקיימת לישראל) בארץ ישראל, בו ליווה אותו אהרון במהלך מסעו בגליל.

אהרון סגל נפטר בשנת 1954 בהיותו בן 85 והשאיר אחריו ארבע בנות ובן אחד הוא צבי סגל – סבא של סבא שלי עמי, עליו נספר בפרק הבא…

פרק ב' – צבי ורחל סגל, סבא וסבתא של סבא שלי עמי

איך זה להיות ציוני עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל….

צבי סגל ז"ל היה בנם של אהרון ופייגה סגל, הוא נולד בשנת 1904 בארץ ישראל – בעיר טבריה, כמובן שלפני הקמת מדינתנו הקטנה.

צבי היה הבן הצעיר במשפחה לפניו נולדו חמש אחיות.

את ילדותו עד בגרותו העביר צבי בעיר טבריה ולמד בבית ספר יסודי בעיר, לאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר התיכון הריאלי בחיפה. המשפחה כולה עברה אל מחוץ לעיר רק לאחר מאורעות 1929 כאשר ערבים מהאזור התנכלו למשפחות היהודיות.

במהלך השנים העתיקה המשפחה כולה את מגוריה לתל אביב ומשם לנתניה, שם חיו יחד וגידלו את ילדיהם, נכדיהם וניניהם עד יומם האחרון.

בשנות העשרה המאוחרות שלו הכיר צבי את מי שעתידה להיות אשתו ואהבתו הגדולה – רחל. רחל סגל לבית פרנקל נולדה ברוסיה בשנת 1906. אימה של רחל נפטרה בלידתה ואביה לא יכול היה לגדל אותה לבד והעביר אותה לטיפולם של סבא וסבתא שלה שהיו אמידים מאד.

בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיעו יום אחד ילדים גויים והציתו באש את בתי הרובע היהודי בעיר בו גרה רחל. רחל אמנם ניצלה, אך נותרה ללא רכוש וללא משפחה. הרשויות העבירו אותה לאוקראינה ושם שהתה במשך כל המלחמה.

בשנת 1923 עלתה רחל לארץ והתחילה לבנות את חייה כחלוצה ציונית. באותה תקופה הכירה סבתא רחל את מי שעתיד להיות בעלה ואהובה הניצחי – צבי סגל ואחרי תקופה לא ארוכה הם התחתנו ובשנת 1925 נולד בנם הבכור דב ובשנת 1928 בתם הצעירה רות.

בשנת 1929 אחרי ששמעה על כל פעילותם של חברי ארגון "ההגנה", הצטרפה סבתא רחל לבעלה צבי והפכה גם היא לחברה בארגון המחתרתי.

במהלך מלחמת העולם השנייה מצבם של התושבים היהודים בארץ היה קשה ורבים רעבו ללחם. רחל עסקה רבות בגיוס כספים על מנת לעזור, ולו במעט בקניית ציוד בסיסי ואוכל למי שהיה חסר לו.

צבי ורחל היו זוג שאהבת הארץ זרמה בעורקיהם והם התנדבו ועזרו בכל דרך אפשרית. שניהם התנדבו בארגון מגן דוד אדום ובתקופה מסוימת רחל מונתה כמפקדת מגן דוד אדום בנתניה. צבי ורחל היו שותפים פעילים בסיוע להעלאת מעפילים לארץ ישראל, זאת היות ובתקופה הזו המנדט הבריטי לא אישר את כניסתם של יהודים שברחו מאירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. יחד הם היו מחביאים את המעפילים שהצליחו להגיע לחוף, נותנים להם בגדים, אוכל ועזרה ראשונה ועוזרים להם להיקלט בארץ החדשה.

לאחר שנישאו צבי ורחל, נולדו להם שני ילדים: דב (אבא של סבא שלי עמי) ורות אחותו הקטנה. במהלך כל שנות נישואיהם היו רחל וצבי זוג מאוהב, טיילו יחד יד ביד ואהבו מאד האחד את השנייה.

סבא צבי נפטר בשנת 1973 ממחלת הסרטן לצערה הרב של המשפחה ושל סבתא רחל שעד יום מותה בגיל 92 אהבה אותו בכל ליבה.

בערוב שנותיה זכתה סבתא רחל לתואר "יקירת נתניה" שהוענק לה בטקס חגיגי במעמד ראש העיר, על תפקידיה הרבים, אותם מילאה במהלך השנים בהם התנדבה ותרמה רבות לבניית העיר וסיוע לתושביה בארגוני המחתרות וההצלה השונים.

ביתם של רחל וצבי היה בית שמח והנכדים והנינות אהבו לבוא ולהתארח!

פרק ג' – סבא דובי (דב) סגל  – סבא רבא שלי

ילדות בצל השלטון הבריטי, המחתרות, מקימים מדינה וגם שומרים עליה.

דב סגל ז"ל היה בנם של צבי ורחל סגל, הוא נולד ב-6 בדצמבר 1925 בישראל – בעיר טבריה. דב היה הבן הבכור במשפחה אחריו נולדה רות אחותו הצעירה.

כשהיה דב בן ארבע, פרצו מאורעות הדמים בארץ ומשפחת סגל עברה להתגורר בישוב גבעת שמואל הנמצא על ההר מול טבריה. סבא דובי (כך קראו לו כולם) סיפר לאמי כי הוא זוכר שבילדותו שיחק עם בני הדוד שלו בשדות ובחורשה שהקיפה את הישוב, הם טיפסו על עצי החרובים ושיחקו מחבואים, פעם אפילו פגעו בכוורת דבורים ו"חטפו" עקיצות מרובות!!

כשהיה בן חמש קיבל את המכונית הראשונה שלו והתאהב בנהיגה כבר אז… כשהיה סבא דובי בן שש עברה המשפחה להתגורר בתל אביב והוא החל ללמוד שם בכיתה א'. שנה לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בנתניה.

בגיל 13, כיאה לבן משפחה ציונית, התגייס סבא דובי לגדנ"ע (גדודי הנוער), שם למד הנוער להשתמש ברובה, למד הגנה עצמית והכין עצמו לחיי מחתרת. היות ומדינת ישראל עדיין לא קמה והיה צורך להגן על האוכלוסייה היהודית. בגיל 15 יצא סבא לקורס מדריכי גדנ"ע וסיים אותו בהצטיינות ונבחר להדריך את הנוער הבא במשך שנתיים במקביל ללימודי התיכון כמובן.

לפלמ"ח התגייס סבא דובי בגיל 17, באותה תקופה הפלמ"ח היה למעשה הצבא הישראלי שהגן על התושבים, כל המתגייסים לפלמ"ח עברו לגור בקיבוצים. חצי מהחודש עבדו בקיבוץ ובחצי השני עברו אימונים צבאיים וסיורים רגליים כדי להכיר היטב את הארץ שלנו.

שלוש שנים שירת סבא דובי בפלמ"ח וגר בקיבוצים איילון, יגור ואשדות יעקב. לאחר שלוש שנים מפרכות חזר הביתה לנתניה והמשיך להדריך נוער ציוני וכן הדריך נוער ב"זבולון" שהיתה תנועת נוער ימי.

לאחר מלחמת העולם השנייה עסק סבא דובי בעיקר בהכנסת מעפילים לארץ והצלתם מידי השלטון הבריטי כדי שלא יגרשו אותם מהארץ ובמקביל עסק בספורט ושיחק ככדורגלן בקבוצת "מכבי נתניה".

בשנת 1947 התחתן סבא דובי עם הדסה, גם היא נתנייתית ובשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל נולד בנם הבכור יחיעם (עמי) שהוא הסבא הכי הכי שלי.

סבא דובי מיד התנדב להתגייס לצה"ל שהוקם עם הקמת המדינה ושירת בגדוד קומנדו מיוחד (גדוד הפשיטה 89) שהיה אחראי להתגנב לעורף האויב ו"לחבל" באמצעי הלחימה שלהם כדי שלא יוכלו לתקוף את המדינה שלנו וכך לצה"ל הייתה אפשרות להילחם ביתר חופשיות.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני וסבא דובי שירת הפעם בגדוד שיריון בסיני שבהמשך המלחמה לחם ושחרר את העיר אילת.

בשנת 1967 סבא עבד כנהג אוטובוס בחברת "דן", פרצה מלחמת ששת הימים וסבא שוב מתגייס למילואים והפעם הגדוד שלו פועל באיזור ירושלים ורמאללה.

בשנת 1973 פורצת מלחמת יום הכיפורים והבן הבכור עמי כבר משרת בצה"ל כקצין, באופן הזוי שניהם משרתים באיזור סיני ואף נפגשים במהלך הלחימה בתעלת סואץ. סבא דובי סיפר כי היתה זו מלחמה בה איבד חברים רבים בלחימה, אבל בסופו של דבר ניצח צה"ל במלחמה וזו היתה עבורו המלחמה האחרונה בה השתתף במלחמות ישראל.

בשנת 1978 הוענק לסבא דובי התואר "נמר נוראי"  שהוא תואר כבוד על שסיכן את חייו למען הקמת מדינת ישראל.

במהלך השנים פתח סבא דובי חנות של ציוד דיג וצלילה באשדוד ובה עבד כמעט עד יום מותו.

בשנת 2001 נפטר סבא דובי בגיל 76 ממחלת הסרטן.

אימא שלי מספרת שהיה סבא מגניב, אוהב חיות וטיולים, צעיר ברוחו ונפשו והיא אהבה אותו מאד!

פרק ד' – סבא עמי (יחיעם) סגל  – סבא שלי

איך זה להיוולד יחד עם המדינה, לשמור עליה ולהקים משפחה לתפארת…

עמי סגל ז"ל היה בנם של דב והדסה סגל, הוא נולד ב-17 במאי 1948 עם הקמת מדינת ישראל – בעיר נתניה.

עמי היה הבן הבכור במשפחה אחריו נולדה יעל אחותו הצעירה.

את ילדותו בילה סבא עמי בנתניה ובשנת 1956 עבר להתגורר בגבעתיים לאור שינוי מקום עבודתו של אביו. כבר בילדותו שאף סבא עמי לשרת בצה"ל ולהיות חלק ממנו לתקופה ארוכה וניגש לבחינות כניסה לפנימייה הצבאית בחיפה. במהלך הבחינה שכללה מבחנים פיזיים, ארעה תאונה קשה בה נפל סבא עמי על הגב ושבר חוליה ורותק למיטה במשך חודשים ארוכים… כך התפוגג החלום של פנימיה צבאית…

בשנת 1967 התגייס סבא עמי לצה"ל ושרת בתחילה כמ"כ ומדריך אימון גופני בבה"ד 4 (בסיס טירונים) ברמאללה. בבסיס זה גם הכיר את סבתא שלי (שרהל'ה- כך נהג סבא לקרוא לה), בהמשך יצא סבא לקורס קצינים ובשנת 1969 הם התחתנו. סבא שרת 3 שנים בצבא קבע אבל ממש כשהשתחרר פרצה מלחמת יום הכיפורים וסבא התגייס מיד למילואים ושרת בגזרת סיני.

לאורך השנים התנדב סבא לשירות מילואים ושירת כמפקד מחנה ב"קציעות" עד לשיחרורו בכבוד משירות המילואים.

במהלך השנים סבא עסק בתחום הוראת נהיגה ואפילו היה מציל בים תקופה מסוימת… אך בשנת 1982 הגשים את חלומו האמיתי ופתח חנות למכירת ציוד ימי – צלילה, דייג, גלישה ואפילו סקייטבורדים. זה היה המקום הכי כייפי בנתניה וכל החבר'ה הצעירים אהבו לבוא ולבקר בחנות.

אימא שלי מספרת שאם הייתה יוצאת "לסיבוב בעיר", היו מצביעים עליה ואומרים: הנה הבת של עמי סגל….. סבא שלי היה בהחלט איש מפורסם בעיר.

כמובן שכמו כל המשפחה אהב להיות חלק מהקהילה בתחום עיסוקו ולכן באופן קבוע היה תורם חולצות וציוד עבור תנועת הנוער "צופי נתניה" שחיזקה את הנוער בנתניה ואת אהבתם לים לצידו שוכנת העיר. במקביל היה חלק מקבוצה שנקראה "ותיקי מכבי נתניה" בכדורגל בתפקיד השוער האגדי. 😊

סבא היה אדם צעיר ברוחו ובנפשו ותמיד נראה צעיר לגילו, הוא היה משתולל עם כל הנכדים, מארגן טיולים משפחתיים, מעמיס, עוזר וסוחב, מצחיק וכותב לכולם חמשירים, פותר תשבצים וחובב סרטים ומוזיקה טובה ובעיקר אוהב עד כלות את המשפחה שלו!!

אבל מחלת הסרטן לא התחשבה בכך ותקפה את גופו בגיל צעיר יחסית, לכן אני לא הצלחתי להנות ממנו יותר משנתיים וחצי… ובכל זאת יש לי קצת מזכרות.

סבא נפטר בתאריך 9 בספטמבר 2012 והשאיר אחריו חלל גדול, ולקח איתו חתיכה מהלב שלי…. לכן, כל שנה במקום לבקר אותו בבית העלמין בחרנו להנציח אותו במקום שכל כך אהב – בים! מדי שנה אנחנו נוסעים כל המשפחה יחד עם חברים קרובים ועושים צלילת זיכרון. כך כיף לנו לזכור אותו, צעיר לנצח!

צוללים עם עמי

פרק ה' – סיגל גב (סגל) – אימא שלי

להיות בת למשפחה ציונית גאה, אישה פורצת דרך, קצינה בכירה ו….אימא.

אימא שלי סיגל נולדה בתאריך 2 בדצמבר 1970 וכיום היא בת 51, היא בתם הבכורה של הוריה עמי ושרה סגל, אחריה נולדו מיכל (1973) ותמר (1981) שהן הדודות שלי אבל בעצם גם מחליפות אימא כשצריך….

אימא נולדה בבית החולים הלל יפה בחדרה והתגוררה כל חייה הצעירים עד גיוסה לצבא בנתניה.

כילדה שגדלה בעיר חוף כמו נתניה, הייתה אימא מחוברת לריח מי הים התיכון, לגלישה, לשיט ולכל בילוי המשלב חול בין אצבעות הרגליים…. את חופשות הקיץ בילתה המשפחה בנואיבה שבסיני והחיים בנתניה התנהלו על מי מנוחות.

בחודש מרץ 1989 התגייסה אמא לצה"ל ושם התחיל "הרומן" שלה עם הצבא (וגם עם אבא שלי…). בתום הטירונות שובצה לקורס צפ"טיות בחיל הקשר ושובצה ליחידה מסווגת, שם הכירה את אבא שלי גדעון. אחרי שנתיים וחצי של חברות, החליטו הוריי להתחתן ואז נולדו: זאבי (היום בן 29), איתי (היום בן 22) ואני לירי בת הזקונים (היום בת 12).

לאחר שנה בשירות יצאה אימא לקורס קצינות קשר (נחשב אז לקורס הקצינות הקשה והארוך ביותר לבנות) והתחילה את הקריירה הצבאית שלה שנמשכה 25 שנים!! במהלך שירותה אימא הצליחה להגיע לתפקידים נכספים אותם ביצעה כאשה ראשונה בתפקיד.

אימא מספרת כי השירות הצבאי תרם לה המון והיא הרגישה כל יום כי היא ממצה את הפוטנציאל שלה, פועלת למען בטחון ישראל ובמקביל למען החברה הישראלית. עד היום אימא בקשר עם חיילים שלה שבינתיים גדלו והם הורים בעצמם.

סא"ל סיגל גב לבית סגל

בגלל שאימא הייתה בצבא הרבה שנים יש לה גם חיילת וחברים שנהרגו במהלך שירותם ולכן ביום הזיכרון אני יודעת שהיא עצובה במיוחד ופחות קשובה אליי, יותר מתכנסת בעצמה.

במהלך שירותה למדה אימא לתואר ראשון ושני והשתחררה מצה"ל בשנת 2013 בדרגת סגן אלוף (סא"ל). אחרי השחרור אימא יצאה ללמוד הוראת המתמטיקה והפכה להיות מורה למתמטיקה בבית הספר אצלנו ביישוב.

לאחר כמה שנים החליטה אימא לפתוח מרכז למידה לתחום המתמטיקה, אצלנו בחצר ולעזור לילדים שקשה להם ללמוד בכיתה עמוסה וגדולה. זה למעשה מה שהיא עושה עד היום.

כמובן שבמקביל אימא היא גם סגנית יו"ר הנהגת הורים בבית הספר שלי והורה מתנדב בשבט הצופים שלנו: "שבט להב".

הזוית האישית

סבתא רחל: היה לי העונג לספר לנכדתי סיפור הדורות במשפחתי.

לירי: למדתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי ולא חלמתי שהם חלק ממשפחתי