מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד ג'רבי, נולדתי בשנת 1949 בישראל במעברת באר יעקב.

הורי לידיה ומרדכי, עלו לישראל מלוב עם קום המדינה, יחד עם יהודים רבים, שעלו באותה התקופה מצפון אפריקה.

בתחילה  גרנו באוהלים, במעברת באר יעקב, ושם נולדתי. בהמשך עברנו  לגור בפחונים (מעין בתים מפח) במעברת גלילות.

הורי לא דיברו עברית (הם דיברו רק ערבית לובית) ולא היה להם מקצוע לעבוד בו, והם בקושי קיבלו תמיכה מהמדינה, מכיוון שהמדינה רק הוקמה. הם חוו חמש עשרה שנים קשות מאוד, בהם גידלו שישה ילדים. באותה תקופה אימי לידיה הייתה עקרת בית, ואבי מרדכי הרוויח שכר זעום. כמעט ולא קנו בגדים אלא היו מעבירים מאח לאח. אפילו אוכל לא היה הרבה, וארוחת צהרים הייתה יכולה להיות רק לחם עם ריבה (אם הייתה ריבה), באותה תקופה לא היה חשמל ולא היו טלפונים, וכדי להאיר את הצריף הם הדליקו מנורת נפט, זאת הייתה המציאות והסתפקנו במה שיש.

כשהייתי בן חמש עשרה גמלה בליבי ההחלטה, שאני וילדי בעתיד לא נגדל באורח חיים דל כמו של הורי, ואני אעשה הכל, כדי לאפשר לילדי לקבל את כל מה שלא היה לי כילד. כבר בגיל ארבע עשרה קמתי בארבע לפנות בוקר, ועבדתי בחלוקת לחם לחנויות. לעיתים עבדתי גם בחקלאות, אבל אף פעם לא ויתרתי על הלימודים בבית הספר, רכשתי השכלה וראיתי  בכך חשיבות עליונה.

בצבא שירתתי כלוחם בחטיבת הצנחנים.

לאחר הצבא למדתי את מקצוע הטקסטיל (בדים) והתחלתי לעבוד במקצוע זה, אך במהרה הבנתי שלהיות עובד פשוט, זה לא מספיק . שאפתי תמיד להתקדם, ושמתי לעצמי מטרה להגיע להישגים. לשם כך עבדתי קשה, הראיתי רצינות, ואופי חזק, ועמדתי על דעותיי. האמנתי בדרכי, ובשל כך, התקדמתי לתפקידי ניהול. בהתחלה, ניהלתי מחלקה, לאחר מכן ניהלתי אגף, בהמשך ניהלתי מפעל, וחטיבה, עד שמוניתי למנכ"ל של חברות בארץ ובחו"ל.

המסר שתמיד העברתי לעצמי ולאחרים היה: זה בכלל לא משנה מאיפה אתה בא, ואף על פי שהגעתי וגדלתי במשפחה דלת אמצעים, משפחה שלא היה לה מה להציע, אני מאמין שכשאתה שם לעצמך מטרה להגיע להישגים (כי אתה לא רוצה להיות במקום בו אין אמצעים) רוצה שואף ונלחם להתקדם, אז אין דבר העומד בפני הרצון!

הבית במעברה היה בית שבדי, מעין בית מעץ דק. היה רק חדר שינה אחד קטן להורים, ועוד אחד לכל ששת הילדים, את המזרונים היו פורסים בלילה, ומקפלים בבוקר והשירותים היו בחוץ. לאחר תשע שנים עברנו להתגורר בנוף ים, שם גרנו בבית בן שלושה חדרים. בחדר אחד גרו ההורים, חדר נוסף היה הסלון, שבו גם הילדים ישנו הפעם לא על מזרונים אלא במיטות מתקפלות. בחדר השלישי ההורים שלי פתחו מכולת, בשביל לשפר את רמת החיים.

אך לא רק המשפחה שלי גרה כך , אלא כל המשפחות שגרו מסביב, לאף אחד לא היו טלוויזיה, טלפון, או מכונית, והכל היה בסדר, כולם חיו באותה רמה.  לחיים בצורה זו  היו גם חוויות משותפות שזכורות לי ככייף בלתי רגיל, ולמדתי על עצמי שבחיים הכל יחסי.

הורי דאגו שאחי הבכור, ראובן ילמד, וראובן למד בבית ספר אורט מקצועי, מסגרות, שזה עבודת כפיים, לא כמו היום, שהלימודים יותר מכוונים להייטק, מחשבים, מדעי המדינה ועוד. אחותי, מרים, למדה בבית ספר יסודי, אך לא למדה  בתיכון. אחותי השנייה נילי, למדה שמונה שנים ולא המשיכה ללמוד בתיכון (יש לי שלוש אחיות ושני אחים) האחות השלישית, סילביה, כבר למדה בתיכון והמשיכה ללמוד בסמינר  למורות.

בהמשך גם אני למדתי לימודי הנדסאי תעשייה וניהול, ואחרי, רוני, האח השישי, הצעיר ביותר, למד ראיית חשבון. ככול שהשנים עברו רמת ההשכלה עלתה.

אני ראיתי חשיבות רבה במוטיבציה וחריצות, בכל מה שקשור בהתקדמות בלימודים ובעבודה, במהלך חיי. אני מקווה שילדי ונכדי האהובים ספגו זאת ממני.

הזווית האישית

סבא דוד: אני מאחל לך שלא תחווה את הקשיים שאני חוויתי בילדותי, אך מקווה שתספוג את אותם ערכים שאני ספגתי, מעצם החוויה שעברתי בחיי. החוויה הקנתה לי את המוטיבציה והמטרות, שהצבתי לעצמי. בנוסף, אני מקווה שתלמד לקבל את החיים בפרופורציות הנכונות, ושלכל דבר יש את העיתוי שלו. פעם אנחנו למטה ופעם למעלה. תוכנית הקשר הרב דורי גרמה  לי לחזור אחורה בזמן, ולהעלות סיפורים וזיכרונות נוסטלגיים, וזה בהחלט מקרב אותי לנכדיי.

דורון: התוכנית גרמה לי לחוש קרבה לסבא, מפני ששמעתי סיפורים שלא ידעתי שאכן התרחשו. זה גורם לי לדמיין את העבר, ואיך החיים השתנו מאז ועד היום. מקווה להמשיך להיפגש ולדבר אתך יותר, שתספר לי יותר על החיים שלך, ושנהנה להיות יחד.