מאגר סיפורי מורשת

‏יום שני 04 מרץ 2024

לכרמל נכדתי היקרה,

במסגרת תוכנית בית הספר רוממה – הקשר הרב דורי 2024 – התבקשנו לכתוב תיעוד/סיפור על רקע משפחתי. מאחר וסבא נסיבות בריאותיו אינו יכול להגיע ורק אני נמצאת בקבוצה הזאת, החלטתי לספר רק על זמנים שחוויתי בילדותי…

אז אתחיל: בשנת 1950, כנראה בינואר, הייתי בת 5, עליתי עם אמי ואבי ארצה מהונגריה (היום היא טרנסילבניה). אני זוכרת את עלייתנו על אונייה, הפלגנו במשך כשבוע עד בואנו לנמל חיפה. כאן הסיעו אותנו למקום שנקרא שער העלייה, ששכן בעין הים, קרוב למסילת הברזל. המקום היה סגור ולא נתנו לאף עולה לצאת או להיכנס למקום (דבר שהיה קשה מכיוון ששהיו לא מעט עולים שהגיעו ממחנות הריכוז וחשבו שזה שוב מחנה ריכוז!). כל עולה קבל מיטת ברזל ומעט מצעים. בשער העלייה מיינו את העולים וכיוונו אותם למקומות שונים בארץ.

במחנה הזה שהינו כחודש ימים, ומשם העבירו אותנו לפרדס חנה לבדונים, זה חדר קטן עשוי כולו מפח גלי. מאחר והגענו בחורף היה קר מאד. בבדונים שהינו גם כחודש.

משם העבירו אותנו למעברת אוהלים לטירה (היום טירת הכרמל). כל משפחה קיבלה אוהל וחילקו תלושים לקבלת מזון. לי כילדה קטנה נתנו מעט חלב. ושוב העבירו אותנו בטירה לצריף, דמוי בית, אבל מברזנט. היה חורף קר מאד, ירדו גשמים שהציפו את המעברה.

אני זוכרת שהתעוררתי באמצע הלילה בגלל הרוחות ורעש הרעמים וראיתי את ההורים שלי מחזיקים חבלים שהצמידו לצריף כדי שהרוח לא תעיף את גג הברזנט מעל ראשנו.

בספטמבר רשמו אותי לגן הילדים ולקראת השנה החדשה הגיע אלינו אורח חשוב ומיוחד – ראש הממשלה דוד בן גוריון. נתנו לי זר פרחים שהגשתי לו וקיבלתי אפילו נשיקה על הלחי. לצערי לא צילמו את הטקס.

ממעברת טירה שוב העבירו אותנו ועברנו לגור במעברת קריית אליהו. המקום הזה היה מחנה בריטי נטוש. כאן החדש היחיד היה גדול יותר. להוריי התנאים היו קשים, אבל הוריי דאגו שאני לא אסבול, וכן גם היה.

בכל המעברות בהם גרנו לא היו מקלחות ושירותים ראויים. עלי לציין וחשוב לזכור, אלו היו ימים של עליות גדולות מכל מקום, לא היו די מקומות לקלוט את כולם בצורה מסודרת, כך שכולם היו חייבים להסתפק במעט (נקרא צנע) ובאי נוחיות. המקלחות והשירותים נמצאו תמיד מחוץ למקום בו גרנו, ממש במרכז המעברה. אבי ואני חלינו בצהבת קשה ואיני יודעת כיצד טיפלו בנו.

הוריי היו אנשים שהשכלה הייתה להם חשובה מאוד, גם השכלה מוסיקאלית. מגיל 5 כבר ידעתי לקרא תווים ולפני שמלאו לי 7 קנו לי פסנתר כנף קטן שנכנס בקושי לחדר במעברה. דמייני לעצמך – בית קטנטן חדר וחצי שאת רוב המקום תופס הפסנתר, רק כדי שאוכל ללמוד לנגן, שתהיה לי השכלה מוסיקלית.

אני זוכרת עוד אירוע חשוב ועצוב, סבתי גם עלתה ארצה והצטרפה אלינו לגור במעברת קריית אליהו, אבל לצערי נפטרה כאשר הייתי בת 9. כלומר, רק שנתיים לאחר עלייתה ארצה.

זה קיצור עלייתי והסתגלותי כילדה קטנה. סך הכל גרנו במעברות במשך שש שנים, עד גיל הבת מצווה. למרות כל הקשיים של המבוגרים, אני גדלתי כילדה מאושרת. אני תקווה כי ילדי ונכדי וניניי יזכו לחיים טובים, בריאים ומאושרים.

כרמלה שלי, אני אוהבת אותך ואת כולם מאד מאוד מאוד.

הזוית האישית

סבתא תמי: מאוד אהבתי להיות איתך במפגשים, לשמוע את הסיפור שלך ובכלל להיות איתך בפעילויות מיוחדות, אני אקח איתי את הזיכרון הזה איתך לנצח. אוהבת, כרמל מגדה (כמו השם של אימא שלך) עירן.