מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איך ננציח את השואה – אלקה אברמוביץ

אלקה עם תלמידי חט"ב קציר
אלקה ואחותה אסתר בצעירותן
הישרדות במלחמה ועלייה לארץ

אנו התלמידים: שיר נחום, דיויד פלדמן, ליאם עוז, שקד אייל, דן גרבק, משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי ביוזמה ייחודית של "הנצחת סיפורי שואה", סיפור עדות של שורדי שואה. היוזמה בשיתוף "בית להיות". במסגרת זו בחרנו בחקר תמונת משפחתה של ניצולת השואה אלקה אברמוביץ ואת סיפורה תיעדנו.

הסיפור של אלקה אברמוביץ (בעקבות התמונה שנמצאה בארכיון)

אלקה ריינס – אברמוביץ נולדה בשנת 1932 בעיירה נובוסליצה שבצפון בסרביה, ברומניה (היום אוקראינה), למשפחה בת חמש נפשות. לאלקה הייתה אחות ואח גדולים ממנה. משפחתה היתה מסורתית.

ביוני 1940 נמסר איזור בסרביה לברית המועצות, אך ב-7 ביולי 1941 נכנס הצבא הרומני לנובוסליצה. "ירו באנשים, שרפו בתים, אבי הוכה במוט", אלקה מספרת. "בפעם הראשונה בחיי ראיתי מתים, המוני מתים בצד הדרך. זה נחרט במוחי ולא נמחה".

השכן שהיה לנו נתן לאבי קופסה ובה ארבעים מטבעות זהב, הקופסא הייתה קבורה מתחת לעץ פרי בחצר בביתנו שאם בתו של השכן תשרוד במלחמה – אז שנמסור לה את הקופסא בשמו.

ביום 27 ביולי 1941 ציוו הרומנים על יהודי העיירה לעבור לטרנסניסטריה, ואלקה ומשפחתה יצאו לדרך ברגל. "הדרך הייתה זרועה מתים. הלכנו בלי סוף. שתינו משלוליות מים. אם מצאנו תירס או סלק סוכר, זה היה אוצר. המשפחה הייתה מאוחדת. הגדולים נשאו את הקטנים על גבם. הדבר שאני הכי זוכרת מהצעדה היה ששני אחים קטנים שראיתי שהיה להם קשה ללכת והוריהם נטשו אותם והמשיכו בלעדיהם, אז שאלתי את אמי אם כשגם לי יהיה קשה ללכת היא תנטוש אותי."

על הגשר שמעל נהר הדנייסטר עמדו חיילים רומנים, הפילו מגורשים לנהר וירו בהם. את הנותרים בחיים גירש הצבא הרומני לגטו ידינץ, שם מתו רבים מרעב וממחלות.

"הגענו לעיירה בשם לטרנסניסטריה וחילקו אותנו לקבוצות קבוצות. היו שם דירים ואורוות, הכניסו לאורווה כמה אנשים שיכלו להיכנס. שכבנו אחד ליד השני, הכפור היה איום ונורא, אימא שלי קיבלה דלקת ריאות ואני שכבתי לידה. היה לה חום גבוה ואני ישבתי לידה והחזקתי את ידה כל הלילה. בבוקר כשקמנו אבא הודיע לנו שאימא נפטרה. לקחו אותה בעגלה. לאחר שבוע סבא וסבתא שלי נפטרו."

נשארו 70 מ-480 איש. מהמשפחה של אלקה נפטרו 84 איש.

"אבא היה רצען במקצועו. בכפר שמעו שהוא עובד במקצוע זה ומיד הביאו לו עבודה." אביה עבד בשדות אצל איכרי הסביבה, הכפריים המקומיים היו זקוקים למומחיותו של האב, והמשפחה עברה לבית שעמד בחצר של כפריים מקומיים. "זה הציל את חיינו. אבא לקח אותי על הגב כי כבר לא הייתי מסוגלת ללכת. אחרי 11 חודשים שבתי ללכת", מספרת אלקה.

"אני לא יודעת איך נשארתי בחיים. כשלא היה לאבא שלי מה לתת לנו לאכול הוא היה אומר לנו – 'יהיו ימים יותר טובים'."

במרץ 1944 נסוגו הרומנים עם הגעת הצבא האדום לטרנסניסטריה, והאב גוייס לצבא האדום. בספטמבר 1945 שוחרר האב מהצבא, חזר אל שלושת ילדיו שנשארו לבדם, ויחד הם חזרו לרומניה. אלקה נשלחה לבית יתומים יהודי בקלוז'.

אלקה ואחותה עלו לארץ ביחד באונייה. אלקה הייתה בת 16 ואחותה הייתה בת 19.

אלקה ואחותה אסתר הצטרפו לתנועת "דרור הבונים" ובדצמבר בשנת 1947 הפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "פאן יורק". הבריטים תפסו את האונייה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. במרץ 1948 הגיעו אלקה ואסתר לארץ ישראל.

כשאלקה הגיעה לישראל עם אחותה היא הייתה בת 16 והיא מאוד רצתה להתחתן. ואכן היא התחתנה בגיל 17 עם בחור שהכירה באונייה ומאז הם היו נשואים במשך 69 שנים. בגלל שהיא התחתנה בגיל 17, לא התגייסה לצבא. אביה ואחיה של אלקה הגיעו 12 שנים אחריה. אלקה נישאה לאריה ז"ל, יליד תל אביב, ונולדו להם שלושה ילדים, יש להם עשרה נכדים ושישה נינים.

אלקה התנדבה במשרד הביטחון כדי לעזור להורים שכולים, כי תמיד רצתה לתרום לארץ.

אלקה אברמוביץ

תמונה 1

תלמידי חט"ב קציר בחולון מצאו ב"בית להיות" תמונה של משפחתה המורחבת של אלקה לפני המלחמה. התלמידים שיחזרו את התמונה, שמעו את סיפורה של אלקה וכתבו את סיפורה.

תמונה של משפחתה של אלקה שצולמה בשנת 1938. רק אבא של אלקה ושלושת ילדי נותרו בחיים לאחר המלחמה,מבין המצולמים בתמונה

תמונה 2

התמונה המשוחזרת על ידי תלמידי חט"ב קציר

תמונה 3

הזוית האישית

התמונה והסיפור מאחוריה נכתבו על ידי התלמידים מחט"ב ביניים קציר בחולון והועלו למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי.

תלמידי כיתות ט' בחט"ב קציר בחולון הנציחו את השואה בדרך מיוחדת ביותר. נוצר חיבור ביניהם ובין "בית להיות" בחולון – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה שמהווה בית לניצולי השואה. בארכיון שלהם מצאו התלמידים תמונות שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה שאין עליהן הרבה מידע. התלמידים עבדו בקבוצות, יצרו קשר עם בני משפחה ששרדו, חקרו אודות התמונות, מתי צולמו, היכן, מי המצולמים ומה עלה בגורלם ושחזרו את תמונות המקור תוך תשומת לב לפרטים, לסגנון הלבוש, לאביזרים, למיקום ולתאורה.

תהליך ההכנה כלל מפגשי זום בנושאים העוסקים בחינוך לתודעת השואה ולקחיה, חקר אנדרטאות לזכר השואה בארץ ובעולם ויצירות ספרותיות שנכתבו בעקבותיה, הדרכת יסודות הצילום ושמיעת עדויות ממקור ראשון או שני על ידי שורדי שואה או בני משפחותיהם.

התוצרים הוצגו בתערוכת הצילומים, שהתקיימה בתאריך 10.06.22, ברחבת ״בית להיות״, בנוכחות התלמידים, הוריהם, חברי הנהלת ביה״ס, מורים, חברים, שורדי/ות השואה ובני המשפחה של הנספים.

הניצולה אלקה אברמוביץ עם תלמידי חט"ב קציר, משתתפי היוזמה שתיעדו את סיפורה

תמונה 4

שותפות ושותפים לתהליך ומנחות: חיה כספי – מורה לאומנות, אילנה יוחנן, ליהיא יצחקי-פלדמן – מורות לספרות ומנטוריות pbl, חן שובל – מנהל ״בית להיות״, משפחות השורדים, תלמידי ט'5, ט'6, גימנסיה ״קציר״ – חולון, תכנית הקשר הרב דורי בהובלת המדריכה אטי סטופיקי.

מילון

פאן יורק
הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה. (ויקיפדיה)

בית להיות
בית "להיות" הינו מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה, המרכז מהווה בית לניצולי השואה בחולון והוא פועל בחולון משנת 1998. המרכז מקיים פעילויות לילדים ונוער במסגרות החינוכיות וכן פעילויות לקהל הרחב.

ציטוטים

”אני לא יודעת איך נשארתי בחיים“

הקשר הרב דורי