מאגר סיפורי מורשת

שמי עופר טל, נולדתי בקיבוץ אורים אשר בנגב המערבי בתחילת שנת 1951. גדלתי וחייתי בקיבוץ, שם גם נישאתי ושם גידלנו את בנותינו. עסקתי בחקלאות עד סוף שנות השמונים ומאז עסקתי בניהול כספים. בגיל 45, עם שלוש בנות, עזבנו את הקיבוץ ועברנו למודיעין להתחיל חיים חדשים כ'עירונים'. לפני שלוש שנים יצאתי לגמלאות.

סיפורי מתרחש בהיותי נער בן 15-14. הימים – אמצע שנות השישים של המאה העשרים. אנחנו, בני קיבוץ, למדנו כבר ב'אשל הנשיא', בית הספר התיכון, ולאחר שהיינו חוזרים, היינו חוזרים לעבוד שעתיים שלוש ב'ענף' שלנו.

באותם ימים עבדתי במכוורת. המכוורת שכנה בקצה הרפת הישנה. היו שם כמה עשרות כוורות, מכונת רדייה ועוד ציוד של המכוורת. מרכז הענף היה גדעון קפטן, שנפל אחר כך במלחמת יום הכיפורים. גם הוא, כמו רבים מאוד באותה התקופה, עישן.

גם אני, כמו יתר הנערים והנערות, רציתי להיות 'מבוגר'. אם כל המבוגרים מעשנים, זאת אומרת שזה סימן לבגרות. יום אחד הגעתי למכוורת וגדעון לא היה שם. על השולחן ראיתי קופסת סיגריות – סיגריות 'דפנה' שהיו הכי זולות, ולכן כולם עישנו אותן. אורו עיני, היום אתחיל לעשן כמו גדול!

הדלקתי סיגריה אחת ולקחתי שאיפה עמוקה לריאות. במקום ההרגשה הטובה שציפיתי לה, הגיע אוויר מסריח ורע. השתעלתי והשתעלתי עד צאת נשמתי כמעט. עוד שכטה ועוד אחת, זה היה נורא מגעיל. אז זה הדבר שכולם מעשנים?, גועל נפש!

מאז לא עישנתי.

ועוד אפיזודה בנושא העישון: כשהייתי כבר חייל בסדיר כמעט כולם עישנו סביבי. זה לא הפריע לי וגם לא פיתה אותי. אבל לפעמים, כאשר היינו במסע רגלי בגשם, כולנו רטובים ככלבים, נחבאים לאיזו הפסקה מתחת לסלע או סככה, היו המעשנים מוציאים את הסיגריות ושואפים 'אוויר' כאילו הם חוזרים לחיים. אז הייתי אומר לעצמי, אולי יש בזה משהו, אבל לא ניסיתי.

לימים, במהלך מלחמת יום כיפור, כשאנחנו בנגמ"ש בחזית התעלה, ראיתי איך כל אותם מעשנים בכיף נכנסו ל'קריז' כי נגמרו להם הסיגריות שהביאו מהבית. אז אמרתי לעצמי: איזה מזל שאני לא מעשן!

הזוית האישית

סבא עפר: נהניתי מאוד לפגוש את יפתח במסגרת הזו, לפתוח בפניו צוהר לחיי לפני הרבה שנים ולעולם שהיה פעם ואיננו.

יפתח הנכד המתעד: גם אני נהניתי מאוד מהמפגשים, כי הם לימדו אותי הרבה על סבא שלי ועל מה הוא עבר. הייתי רוצה לאחל לנו שנצליח לתקשר ככה גם בהמשך.