מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה רותם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפורה של סבתא שלי, תמר מחלין במסגרת המעורבות החברתית.

סבתי תמר נולדה בשנת 1941 לבית משפחת שינוף, בארגנטינה בעיר רוסאריו. סבתא עלתה לארץ כשהייתה כבר בוגרת בת 25, זה היה בשנת 1966. רציתי מאוד לשמוע על תקופת ילדותה ונעוריה עניין אותי במיוחד: איך זה היה להיות נערה בגיל שלי בתקופה שלה? ובנושא זה שוחחתי עמה וראיינתי אותה.

סבתא תמר מספרת על הפעילות בשעות הפנאי בתקופתה

"אהבתי לנגן בפסנתר, ובנוסף, כמו בדור שלכם, הייתי עסוקה בלימודים ובמטלות הבית. אהבתי לראות סרטים דרמטיים איטלקיים. ולהקשיב ברדיו לתכנית "די אידישע שעה" (בתרגום – השעה היהודית). בתכנית זו השמיעו שירים ביידיש ובעברית.

בסופי השבוע נהניתי לצאת עם חברות או ללכת עם אימא שלי ועם אחותי לאופרה. בחופשות נהגנו, לנסוע  כל  המשפחה לנסיעה ארוכה יותר, בעיקר לחוף הים, שהיה רחוק מאיפה שגרנו. גרנו בעיר רוסאריו שבארגנטינה היא נמצאת על הגדה המערבית של נהר פאראנה, ומאוד מרוחקת מעיר הבירה בואנוס איירס, שנמצאת ליד הים".

סבתא שלי לא נולדה בישראל, היא נולדה בגלות, הייתי מאוד סקרנית לדעת, איך זה היה להיות נערה יהודיה בארגנטינה באותה תקופה (שנות ה-50)?

סבתא תמר מספרת על תקופת לימודיה בבית הספר

"הרגשתי הרבה פעמים לא שייכת, היו חבורות של ילדים לא יהודים והם היו הרוב. בכתה שלי, הייתה רק קבוצה קטנה של יהודים שהייתי איתם. ההפרדה הייתה מובהקת. חלמתי כל הזמן לעלות לארץ ולהרגיש שייכות. המקום היחידי, עם זאת שכן הרגשתי טיפת שייכות היה במועדון מכבי, אז היה לי שם את המקום שלי.

יום הלימודים נפתח במסדר בו עמדנו והנפנו את דגל ארגנטינה, השמיעו את ההמנון לדגל (שזה לא ההמנון הלאומי של ארגנטינה, אלא המנון מיוחד לדגל). כך נפתח כל בוקר בבית הספר – זה היה בחוץ, בחצר, בהשתתפות כל הכיתות ובאווירה טקסית מאוד.

בתיכון למדתי במגמה לניהול חשבונות, כך שהיה דגש על מקצועות כמו כתיבה עיוורת, כתיבה מהירה וניהול חשבונות. חוץ מזה למדנו רגיל, ולא מספיק, אלא שטחי מדי לטעמי, במבט לאחור. אהבתי מאוד את המקצועות ספרות והיסטוריה וחבל שלא לימדו אותם יותר לעומק  בבית הספר בו למדתי.

בבית הספר שלנו הייתה נהוגה תלבושת אחידה לתלמידים. הבנות היו באות עם תלבושת אחידה לבנה, והבנים עם ג'קט ועניבה. בשעות אחר הצהריים, היה נהוג שהבנות לובשות שמלה, או חצאית. לא מכנסיים".

סבתא מספרת על חגיגות ימי ההולדת בתקופתה

בתקופתי, לא היה נהוג לחגוג ימי הולדת עם חברות, אבל עם המשפחה כן חגגנו. היינו נפגשים בערב בבית המשפחה וכולם היו מגיעים לשם, אכלנו עוגה וחגגנו רגיל. יום ההולדת שלי "נופל" בחודש ינואר, שזו בארגנטינה, תקופת הקיץ והחופשה השנתית, אז תמיד, יצא שגם עשינו נסיעה משפחתית ביום ההולדת שלי.

מה שכן היה מיוחד, זה יום הולדת ה – 15שלי, זו הייתה מסיבה גדולה, כך היה נהוג שם. לשם היו מזמינים קרובי משפחה, חברים, היו ריקודים ומוזיקה. האירוע הזה התקיים באולם או במקום פתוח, אבל חגיגי במיוחד. אצלי חחגנו את האירוע, במועדון, מן קאנטרי, במקום פתוח עם כיבוד במזנון וכמובן עוגה מפוארת. לאירוע הזה לבשתי, כמו כולן, שמלה לבנה – כי זה בעצם היה אירוע בגרות כהכנה ל"להיות כלה". זה אירוע שמתקיים בין תקופת הבת מצווה ל"sweet sixteen" של היום. כי בת מצוות לא חגגו אז אצלנו, זה לא היה נהוג באיזור שלי.

תקופה זו הייתה עבורי תקופה של צמיחה והתפתחות".

 סבתא בשנת 1968, שנתיים לאחר עלייתה לישראל

הזוית האישית

מאיה רותם: אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפורה של סבתא שלי, תמר מחלין במסגרת המעורבות החברתית.