מאגר סיפורי מורשת

סבי ציון, נולד בבגדד שבעירק בשנת 1936. בשנת 1950 כשהיה בן 14, עלה מעיראק עם הוריו, אחיו ואחיותיו, ודודה אחת. הם עלו לארץ מכיוון שאבות אבותינו חיכו כ-2000 שנה לעלות לארץ ישראל, אך לא זכו. סבי זכה ובנוסף קיוו גם לעזור בהקמת המדינה שלנו.

סבי ומשפחתו עלו באופן עצמאי, הם טסו מעיראק לפרס, שם נשארו שבועיים במחנה עולים, כעבור שבועיים עלו על  מטוס לישראל ונחתו בנתב"ג. משם העבירו אותם לשער העלייה שבחיפה, ופיזרו אותם לאזורים. את המשפחה העבירו לפרדס חנה, שם שהו שלושה חודשים. מפרדס חנה העבירו אותם למעברת זרעין (היום חבל התענכים). באותה התקופה כאשר שהו במחנות העולים השונים, הם התקבלו על ידי הוותיקים בכבוד ובסבר פנים יפות אך יחד עם זאת סבלו מתנאים קשים ותקופות מאתגרות. לדוגמה, תקופות הצנע בהן היו צריכים לעבוד קשה על מנת לאכול בסופו של יום. ואם זה לא היה מאתגר מספיק, המשפחה כולה גרה בבית מפח וכשהיה חורף היה קר מדי ובקיץ היה חם מידי. עדיין כולם, ובמיוחד סבא שלי, שמרו על קור רוח כשחשבו על העתיד שלהם במדינה.

את סבא שלי לקחו בעליית הנוער לקיבוץ עין חרות בשביל לעבוד. כשהעבירו את משפחתו לרחובות עבר איתם ועבד בתנובה. בשנת 1953 אביו של סבי (מאיר) נפגש עם בן גוריון ובאותו היום שאל בן גוריון את אביו של סבי אם הוא רוצה לעבור למושב והוא כמובן הסכים. אחרי חצי שנה של המתנה הגיעו למושב ואיתם 40 משפחות. באותה שנה יסדו יחד את מושב פעמי תש"ז, כשסבי היה בן 17 בלבד. במשך שלוש שנים המשיך סבי, משפחתו וכל משפחות המושב לפתח את המושב.

כשהגיע סבי לגיל 20 הוא פגש את סבתי רחל, שעד אז גרה בנתניה. לאחר שהחליטו להתחתן ולהקים משפחה עברה סבתי רחל אתו למושב והם התחתנו בו. הם בנו ביחד בית בו הם מתגוררים עד היום. הם הביאו יחדיו שישה ילדים, והם מספיקים לחוות כיום גם את הנכדים והנינים שלהם.

הזוית האישית

אגם ועדן: בחרנו לתעד את סבא שלי מכיוון שהוא איש ותיק מאוד במושב, שאוהב לספר את סיפור חייו ואוהב את הארץ. בנוסף לכך למדנו בתהליך כמה חשוב להקשיב למבוגרים ולתת להם לבטא את עצמם. כשלפעמים אנחנו עוברים דברים שנראים לנו קשים, צריך לקחת שנייה ולחשוב על מה שאנשים כאלו עברו וכמה הבעיות שלנו מתגמדות לעומת הדברים שהם חוו. הפעילות הזאת עזרה לשתינו לדעת עוד קצת דברים שלא ידענו על סבא שלי והמושב בו אנו מתגוררות.