מאגר סיפורי מורשת

שמי ליבי רייכמן, נולדתי בעיר ניו יורק. 29.7.1952, ז' אב התשי"ב.

למדתי בבתי ספר יהודיים. ביסודי למדתי בבית הספר הדתי "ישיבת היכל משה בית יעקב". בתיכון, למדתי בתיכון לבנות של "ישיבה יוניברסיטי". בכיתה ה' כשהמורה דיברה על מקצועות, והסבירה מה זה עובדת סוציאלית חשבתי להיות עובד סוציאלית כשאהיה גדולה, וכך היה.

במשך השנים בתור עובדת סוציאלית, ראיתי שכאשר יש ילד שגדל בלי אבא מאוד קשה לו, כי אין לו דמות גברית בחיים שלו, והוא יכול להיות מאוד מושפע מאנשים אחרים ומהרחוב. במיוחד כשהאמא לא מצליחה להיות דמות לחיקוי.

אני עבדתי בארגון בשם פר"ח (פרויקט חונכות) הפועל בכל האוניברסיטאות בארץ. סטודנטים שעובדים עם ילדים שצריכים עזרה חברתית או לימודית. זמן החונכות היה מהסתיו (אחרי החגים) עד הקיץ. הם היו עובדים איתם פעמיים בשבוע לשעתיים כך שיוצא שבסך הכל ארבע שעות בשבוע, ובתמורה הם היו מקבלים מלגה. בסביבות גיל ארבעים ושמונה התמניתי ליועצת הראשית של כל אזור ירושלים. מנהלת העבודה של החונכים והילדים ולא מעורבת בניהול הטכני. הסטודנטים היו מגיעים אלי לקבל רשות להמשיך בחונכות עם הילד, עוד שנה בחינם מתוך התנדבות. היו ילדים שהחונכות  מתום החגים עד הקיץ, זה משהו שקשה לחלק מהילדים, כי הם מתחברים עם החונך והחונך הופך להיות מאוד משמעותי ואז הוא עוזב. חשבתי שחייב להיות ארגון שיספק חונכים, שימשיכו הרבה זמן ולא רק כשבעה – שמונה חודשים. חונכות שתמשך שנים, כי אלה ילדים שצריכים את הדמות הזאת בחיים שלהם.

חיפשתי לילדים האלו ארגון אחר שייתן חונכים לטווח ארוך כמו שיש בארצות הברית ובמדינות אחרות, שקוראים לו "אח בוגר אחות בוגרת". גיליתי שיש משהו דומה קטן בחיפה, אבל בירושלים לא היה כזה בכלל. כאשר עזבתי את העבודה בפר"ח, אמרתי לעצמי שצריך שיהיה ארגון כזה, שחונכים יגיעו לבית של הילד או הילדה, מינימום לשנה-שנתיים, ובתקווה שיהיו שם לחיים. שיווצר קשר חזק.

התחלתי לחשוב על הקמת עמותה, ולא ידעתי אם אוכל להרים דבר כזה לבד. כי צריך לזה הרבה כסף, ומתנדבים שיהיו מוכנים להתנדב, לאורך-זמן ללא תשלום, להתחייב לבוא לבית הילד לכמה שעות בשבוע. שישה חודשים ראיינתי ובדקתי, ובסוף החלטתי להקים את העמותה לבד. שכרתי חדר בירושלים, ולא ידעתי איך לחפש מתנדבים, כי לא היה אינטרנט. תליתי מודעות בבתי-הכנסת בלוחות-מודעות, הסתובבתי וחילקתי פליירים ותליתי מודעות.

לאט-לאט התחילו להגיע מתנדבים, וראיינתי אותם, לראות שהם רציניים. בערך חצי מהאנשים שהגיעו התאימו, ואז התחלתי לחפש את הילד המתאים לכל מתנדב. הלכתי לראיין את הילדים בבתים שלהם, ואמרתי למתנדבים שישלחו לי המלצה עליהם ממכריהם, על עמידה בזמנים ואחריות. וכך הקמתי את העמותה. ואז גיליתי שבשביל להקים את העמותה נזדקק לכסף, בשביל הוצאות פרסום, משכורת וצרכי משרד.

היה לי מאוד קשה לבקש מאנשים שיתרמו כסף לארגון שלי, ולקח לי הרבה זמן ומאמצים ללמוד לבקש כסף מאנשים. וללמוד לעשות כל מה שצריך כדי לקבל כסף. די מהר הבנתי שגיוס הכסף הוא מקצוע בפני עצמו, כי בשביל ארגון גדול צריך מאות אלפי שקלים, צריך לכתוב בקשות לקרנות, ולגייס כסף מהמדינה, ולעשות אירועי התרמה, ועוד הרבה דברים שצריך לעשות כדי לגייס כסף. אז התחלתי לגייס כסף, ולאט לאט הצלחנו לגייס עוד ועוד כסף. אחרי שנה שכרתי עוד מישהי, שתעבוד איתי והיא קיבלה משכורת.

הכסף התחיל לזרום מאנשים שביקשנו מהם, אבל זאת הייתה התעסקות מאוד רצינית לגייס את הכסף, וזה היה הדבר שהכי שנאתי, אבל זה היה הדבר הכי חשוב ככל שגדלנו. ככל שגדלנו היינו צריכים עוד ועוד כסף לארגון. הארגון גדל מאוד והיו לנו סניפים בירושלים ובגוש עציון ובתל אביב. בתוך שמונה שנים היו לנו בערך מאתיים ארבעים מתנדבים כל שנה, ותשעה עובדים קבועים שמיינו את המתנדבים, וראיינו את הילדים בבתיהם. הייתי צריכה לגייס 2,000,000 ש"ח בשנה.

רוב הכסף הגיע מקרנות בארצות הברית. לעמותה קראו "אח בוגר אחות בוגרת" והפכנו להיות חלק מהארגון הבינלאומי "אח בוגר אחות בוגרת". אני הלכתי לכל מיני כנסים במדינות שונות בעולם, בתור נציגת ישראל, כי הייתי מנכ"לית הארגון בארץ. כדי להצטרף לארגון הבינלאומי היינו צריכים לעמוד בכמה קריטריונים ותנאים. הארגון הבינלאומי היה מאוד מוצלח, והיעד שלי היה להיות חלק מהם ומוצלח כמוהם. הייתי מתקשרת אליהם, שולחת להם שאלות, לארצות הברית. הם היו עונים לי, ונותנים לי את כל המידע שאני צריכה. הייתי גם נוסעת לכנסים שלהם, במיוחד בקנדה, שם הוזמנתי כנציגה הישראלית. היה מאוד מעניין, היו שם מכל מיני סדנאות, שלימדו איך מגייסים כסף, איך מוצאים מתנדבים, ועוד הרבה דברים חשובים. למדתי שם לעומק גם את כל הנושא של חונכות, ונהייתי מומחית בתחום. בעמותה הייתי עושה פעם בכמה שבועות קבוצת הדרכה למתנדבים, שהיו מביאים שאלות והתלבטויות שנתקלו בהם בהתנדבות. היינו מעלים כל מיני פתרונות.

ארגנתי גם "ימי כיף", שהיינו לוקחים את כולם לבריכה או לטיול, למקומות מהנים. זה היה על חשבון הארגון, והם לא היו צריכים לשלם. בנוסף, הקמתי קרן, לעזור כספית לאנשים ספציפיים. יש תורמים שמעדיפים לתרום כסף לא לארגון, אלא למישהו ספציפי שצריך. למשל ילדה שהמשפחה שלה לא יכלה לממן לה קייטנה, או חוג, אז זה יצא מהקרן הזה.

אחרי כמה שנים זכינו בפרס "מצוינות בהתנדבות" מראש העיר של ירושלים. היינו ארגון מקצועי ומצטיין, שמספק חונכים לאורך שנים, שיהיו דמויות משמעותיות עבור הילדים. עשינו עוד משהו נחמד, שהקמנו מועדון. העברתי את המשרד לבית כזה, שבקומה התחתונה היה מועדון, שהזוגות יכלו לבוא לשם, ולשחק בכל מיני משחקים ומתקנים שם. היו שם גם כל מיני סדנאות ופעילויות.

הארגון היה לילדים שהייתה בחייהם רק דמות הורית אחת. שגדלו בלי אבא או בלי אמא. בדרך כלל בנים קיבלו גבר ובנות קיבלו אישה. היה משהו מאוד מרגש, שהרבה אחים גדולים, נשארו בקשר עם האחים הקטנים שלהם הרבה שנים אחרי. לדוגמא, הילד שב-2003 היה השני בעמותה שהצמדתי לו אח בוגר, והיום הוא בן עשרים ותשע, עדיין בקשר עם האח הבוגר שלו. יש לא מעט זוגות כאלו, שנשארו בקשר הרבה שנים. האחים הבוגרים הפכו לדמויות משמעותיות, מודל לחיקוי. הם הפכו לאנשים החשובים בחייהם. זה שינה את החיים של הרבה מאד ילדים. מאות, אולי אלפים.

ב2012 הגעתי למצב של שלושה סניפים, תשעה עובדים, והייתי צריכה לגייס יותר ויותר כסף. היה לי קשה לעמוד בזה, כי זה העסיק אותי כל הזמן. אמנם עשיתי גם הדרכות, אבל רוב הזמן הייתי עסוקה במחשבות, איך אני מגייסת כסף. זה היה יותר מידי בשבילי, והחלטתי שאני עוזבת.

זה היה טוב, כי אז הייתי פנויה לנסוע לארה"ב, לשכנע את ההורים שלי שהגיע הזמן לעלות לארץ, ולעזור להם להתארגן לקראת המעבר הגדול הזה. גם כאן בארץ, הייתי צריכה לעזור ולטפל בהם, כי הם היו חולים, והיו צריכים עזרה. זו הייתה זכות גדולה. אמא שלי נפטרה ב2015, ואבא ב2017.

ב2019, היתה תחלופה של המנכ"לים בעמותה. החלטתי לחזור לעמותה כמתנדבת, רק לנהל את הסניף הירושלמי כשהמשרד הראשי עבר בינתיים לתל אביב. הייתי המנהלת של הסניף במשך ארבע שנים, בלי לגייס כספים. לפני כשנה עזבתי, אך אני עדיין מדריכה את מי שפעיל בירושלים. הארגון היום מתנהל באופן קצת שונה, ממתי שאני התחלתי. יש דברים שהמשיכו מאז, ויש שהשתנו מאד. בכל השנים שעבדתי, וגם שנים אחרי, המון ילדים זכו לחוויה חשובה וטובה. המתנדבים היו באים פעם בשבוע ומוציאים את הילדים, עושים איתם פיקניק. לפעמים זה היה משפחות אמידות, כשהאימא היא עו"ד, אבל הילד בכל זאת זקוק לאח בוגר, כי האימא לא יכולה להיות הכל. והיו משפחות מאוד עניות, לפעמים משפחות של עולים. יש ילדים צעירים שזו הייתה פעם ראשונה, שהלכו לסרט או למוזיאון. היו ילדים יהודים ולא יהודים, ילדים של עובדים זרים, מהגרים.

הארגון היה משמעותי בשבילי, כי למרות שעבדתי ממש קשה, היה לי גם סיפוק שאי אפשר לתאר. הרגשתי שאני באמת יכולה לשנות לילדים את החיים. זה ממש מפעל חיים, שהקמתי משהו משמעותי, ששיניתי את החיים של הרבה ילדים. זו זכות גדולה שנפלה בחלקי, ואני ממש מודה לה', גם שהיה לי את הרעיון, וגם את הכוח ואת ה"חוצפה" לעשות את כל זה וללכת על זה. הרגשה מדהימה שלקחתי על עצמי אתגר ועמדתי בו. יש גם הרבה דברים שלמדתי תוך כדי התפקיד. איך להיות מנהלת, עם צוות של תשעה עובדים. כשהתחלתי, לא ידעתי בקושי להפעיל מחשב, לא ידעתי מה זה להפעיל עמותה. הכל היה חדש ומאתגר. זה שינה לי את החיים. היה לי מאוד טוב, אך גם מאוד קשה. כל הזמן דאגתי לכסף, מאיפה אשלם משכורות. אבל תמיד שילמתי בזמן. היו הרבה ניסים בדרך, השגחה פרטית..

במוצאי שבת לפני הרבה שנים ממש בכיתי, כי הייתי צריכה 20,000 דולר, ולא ידעתי מה יהיה. פתאום למחרת בבוקר, היתה תרומה אנונימית של 20,00 דולר שהייתי צריכה. כשהלכתי לראות את המשרד הראשון שלנו, שהיה במיקום מצוין, נוח ונגיש. לא ידעתי מאיפה יבוא הכסף עבור שכר דירה. נכנסתי לדבר עם מי ששכר את החדר ליד, לשאול אותו על הבניין, על בעלי הבית. הוא שאל לאיזה צורך אני רוצה לשכור, וסיפרתי לו. הוא אמר "אוקי, אם את שוכרת בשביל זה, אני עכשיו נותן לך את שכר הדירה עבור חצי שנה." המון ניסים היו, אבל זה גם מאוד קשה כל הזמן לסמוך על ניסים. הרגשתי שקשה לי מידי לעמוד בלחץ הזה. עשיתי את זה כמעט תשע שנים, אך זה היה קשה מדי להמשיך. כשחזרתי לפני ארבע שנים כמחברת צמדים, זה היה בלי הלחץ של גיוס הכספים. אבל גם בלי הסיפוק, של הניהול והפיתוח. שמחתי לחבר בין צמדים, ועד היום אני בקשר איתם. אבל מבחינה אישית, זה לא אותו סיפוק של לפתח משהו "יש מאין", משהו שלא היה קודם. זו הרגשה מדהימה ומיוחדת.

הזווית האישית

לביא: תודה לסבתא שהגיעה כל הדרך מאפרת ליקנעם, שמחתי לדבר איתה ביחידות, ולהכיר בה צדדים שלא הכרתי.