מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ליובוב (אהובה) אינגל או בקיצור – לובה. נולדתי באוקראינה בשנת 1953 בעיר סלבוטה אבל כל החיים שלי לפניי העלייה גרתי בליטא, בעיר וילנה שב- 25.1.23 חגגה יומולדת 700 ! העיר וילנה, גם בתקופה שהייתה חלק מברית המועצות, הייתה מאוד מטופחת ויפה. עכשיו היא שייכת לליטא, מדינה עצמאית עוד יותר.

בשנות ה- 70, כשברית המועצות פתחה את שערי העלייה לארץ ישראל, מאות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל. אבא שלי ז"ל רצה שאני אסיים את התואר שלי במתמטיקה ומחשבים, לכן העלייה שלנו נדחתה לשנת 1977. למרות שסבא שלי, אחות של אבא עם כל משפחתה ואח של אימא ומשפחתו עלו ארצה בשנת 1973.

סיימתי את הלימודים בשנת 1975. שלוש פעמים הגשנו בקשה לעלות ארצה וסוף סוף, בקיץ 1977, קיבלנו את האישור. יצאנו מוילנה אחרי ראש השנה, עברנו את הגבולות של ברית המעוצות והגענו למחנה המעבר בוינה שבאוסטריה יום לפני כניסתו של יום כיפור. מחנה המעבר היה מאובטח היטב – גדר גבוהה, חיילים אוסטרים עם כלבי שמירה ונציגי שב"כ ואסור היה לצאת אל מחוץ למחנה. עם גמר יום כיפור עלינו למטוס וטסנו לארץ ישראל. זה היה סוף ספטמבר, באירופה היה ממש חורף. כאשר הגענו ארצה הגענו לקיץ- בחוץ היה חמסין.

בשנות ה-70, עולים חדשים אקדמאים היו זכאים ללימודי עברית חצי שנה במרכזי קליטה. מרכז קליטה היה מקום שבו למדו עברית וגרו בו.

במרכז הקליטה

אני, כאקדמאית, יחד עם הוריי קיבלנו הפניה למרכז קליטה של קרוואנים בפרדס חנה. את ההלם הראשון שלי מהארץ קיבלתי כבר בדרך משדה התעופה לפרדס חנה. בשנות ה- 70 במכוניות לא היו מזגנים ובנסיעה עברנו במזבלה של אזור עם כל הריחות שעלו משם דרך החלונות הפתוחים… ההלם השני שקיבלתי היה כשהגענו לקצה פרדס חנה, ליד פסי הרכבת, שם היה ממוקם מרכז הקליטה. בשבילי, שכל חיי גרתי בעיר גדולה, הגעתי למקום שבו היו מאות קרוואנים קטנים עם עצי אקליפטוס מסביב – זה היה משונה ואפילו מפחיד קצת.

הקרוואן שקיבלנו היה בעל שני חדרים קטנטנים, מטבחון ומקלחת, אבל הכי חשוב היה בו מזגן. כי לחיות בארץ בקרוואן שעשוי, מפח ללא מזגן, היה בלתי אפשרי. לא היינו צריכים לשלם על דיור חשמל או מים. בנוסף קיבלנו מלגה למחיה – קניות, בישולים. ניקיון הקרוואן היה באחריותנו.

הגענו למרכז הקליטה ביום שישי כך שהיה לנו סוף שבוע להתרגל למקום ולמצב, לסדר את הקרוואן, להכיר את הסביבה וביום ראשון התחלנו ללמוד – אולפן ולימוד עברית. בוילנה היו כמה מורים זקנים שלימדו בסתר עברית. לכן בתקופה שחיכינו לאישור עלייה, התחלנו ללמוד עברית. למדנו כמו ילדים בכיתה א' – אותיות, לכתוב ולקרוא. עד היום אני זוכרת את הטקסטים המצחיקים שקראנו. "יש פה שמש רק בבוקר" – זה המשפט שחרוט בזיכרוני עד היום. הקבוצה שאליה צירפו אותנו למדה מתחילת ספטמבר אבל לא התקדמה הרבה בגלל החגים, לכן יכולנו להשלים מהר את הפערים. בשבילי השפה העברית היא שפה מובנית, מבוססת על לוגיקה – זכר/נקבה יחיד/רבים, שם עצם, תואר, פועלים – הווה, עבר ,עתיד. אבל רוב הקבוצה היו אנשים מבוגרים (בני 35 ומעלה) עם הרבה דאגות וחרדות לעתיד, לכן להם היה די קשה ללמוד. גם להורים שלי היה קשה. אבא שלי, מסגר במקצועו, אחרי חודש לימודים, פרש והלך לעבוד. אימא, מנהלת חשבונות במקצועה, המשיכה ללמוד יחד איתי.

כשאמי נפטרה, מצאנו בחפצים שלה מחברת לימוד עברית ששמרה. בזמן שאבא עבד כדי לפרנס אותנו, אימא ואני למדנו בכיתה ועשינו שיעורי הבית. אבל לא משנה כמה אתה לומד, מגיעה נקודה שבה אתה צריך לדבר ואתה מרגיש שאתה לא יכול כלום. ככה היה אצלי כאשר חודש-חודשיים אחרי שהגענו ארצה, נפלו לי סתימות בשיניים והייתי צריכה ללכת לרופא. וכך הכרתי את משה, בעלי: בוקר אחד קמתי עם כאב שיניים והבנתי שצריך ללכת לרופא שיניים. הלכתי למשרד של מרכז קליטה כדי לבדוק האם יש בסביבה רופא שיניים שיודע רוסית ולא יקר במיוחד. אף פקיד במשרד לא ידע רוסית אבל ידעו אנגלית. לכן, באנגלית די חלשה, ניסיתי לבדוק מה אפשר לעשות. פקידה אחת אמרה לי שבשעות הערב עובד כאן בחור בשם משה שיודע עברית ורוסית והמליצה לי לדבר איתו. אני, בת 24, רווקה, כאובה וחסרת אונים מחכה לערב והולכת לחפש בחור בשם משה.. אני פוגשת בחור צעיר, בן 22, שלומד בבוקר ועובד במרכז קליטה בערב. קבעתי איתו להיפגש ב -10 בבוקר על יד הבית שבו הוא גר, שנמצא לא רחוק ממרכז קליטה, כדי ללכת ביחד לרופא שיניים. בבוקר הגעתי לבניין שלו אבל הבחור לא שם. טוב, אני צריכה את עזרתו ולא להיפך, אז אני מחכה. עוברת חצי שעה, שעה, אני מאבדת סבלנות ושואלת מישהו שיוצא מהבניין באיזה דירה גר משה שעובד במרכז קליטה. אני מקבלת את התשובה יחד עם המלצה לצלצל הרבה זמן כי "משה ישן מאוד חזק". התחלתי לצלצל ולצלצל ולצלצל. אחרי רבע שעה של צלצולים בלתי פוסקים אני מצליחה לקבל תשובה באינטרקום. הבחור התנצל וביקש ממני להמתין עד שיתארגן. אחרי חצי שעה נוספת הלכנו סוף סוף לרופא שיניים.

משה הרגיש מאוד לא נעים בגלל כל הסיפור ושהייתי צריכה לחכות לו כל כך הרבה זמן. כדי לפצות אותי, הוא הזמין אותי לכוס קפה ומאז אנחנו יחד- 45 שנה – ב- 16.04.1978 התחתנו. עד היום הוא אומר שהוא לא מבין איך אז לא חשב על כך שאם חודשיים אחרי שטיפלתי בכל השיניים, נפלו לי סתימות, זה אומר שיהיו לי בעיות עם השיניים כל החיים וזה יעלה לו ביוקר. והוא צודק. אחרי שהתחתנו, הסתיימה תקופת הלימודים, עזבנו את מרכז הקליטה. ההורים שלי קנו דירה בהרצליה וכולנו עברנו לגור ביחד. אני למדתי במרכז הסבת אקדמאים – עברית שקשורה למקצוע ויסודות ניהול פרויקטים, ניהול מסמכים ועוד דברים שהיו קשורים לתכנות וניהול מערכות. הורי מצאו עבודה במקצוע שלהם וכך גם בעלי. אני סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד, בינואר 1979 כמתכנתת.

ב- 15 ביולי 1979 ילדתי את אבא של מיכאלה, אבל זה כבר סיפור אחר.

הזוית האישית

סבתא לובה: קיבלנו הרבה זמן איכות יחד, הכרתי את החברים והחברות של מיכאלה, וסיפרתי לה חווית וסיפורים שלי.

מיכאלה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבתא, היה לנו זמן איכות קבוע פעם בשבוע וזה חיזק מאוד את הקשר שלנו.