מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארגנטינה, בשנת 1952. שמי שם היה עבל, אך כשהגענו לארץ הסתבר ששמי נשמע כמו המילה "עוול". עד האוניברסיטה רשמו את שמי בעברית "אבל", אך שם אמרו לי שזהו שם לא מקובל ויעצו לי להחליף את ה"ל" ב"י" – אבי.

הורי אמי נולדו באוקראינה, אז רוסיה, בעיר אודסה. הם הגיעו לארגנטינה בתחילת המאה העשרים, בין שנת 1900 לשנת 1904. לאמי קראו אריסה. לאבי קראו מרקוס. אני לא יודע למה בחרו לו את השם מרקוס. האמת היא שמעולם לא שאלתי. גם הוריו היו מאוקראינה. אבי ואמי נולדו בארגנטינה.

ילדותי

בילדותי, עד גיל חמש גרתי בעיירה באסה ביל באסו שהיו בה הרבה יהודים, משם עברנו לעיר הגדולה של המחוז – פארנה. גרנו מאוד קרוב לנהר פארנה, נהר מאוד גדול, ונהגתי ללכת לשם הרבה ולדוג. אהבתי גם להסתובב הרבה ליד הנמל וליד הנהר, וגם בפארק מאוד גדול ומאוד יפה שהיה בעיר. הקהילה היהודית בעיר ילדותי מנתה כ 700 משפחות.

בית ילדותי היה מחובר לחנות המכולת בבעלות המשפחה. למכולת הייתה כניסה נפרדת אך היו שתי דלתות שחיברו את הדירה שלנו עם המכולת. היו לנו בבית שני חדרי שינה ומאוחר יותר הוספנו חדר שינה שלישי, מטבח וחצר אחורית. הייתה לנו חצר פנימית עם גפן שבה נהגנו לשבת כשהיה קצת יותר קריר.

היה לי כלב שקראו לו בוז׳י וחתול שקראו לו בוסצ׳י שהיה חתול מאוד מפונק. פעם גם הייתה לנו קנרית, ציפור צהובה ששרה יפה, אבל אמי לא יכלה לסבול שהוא בתוך כלוב ולכן שחררה אותה. מאז אף פעם לא גידלנו ציפורים בכלוב.

נהגנו לשחק מחוץ לבית. שיחקתי בדרך כלל עם חבר טוב שלי ועם חברים רבים נוספים. עם אחד החברים, ששמו פופין, יש לי קשר עד היום. אנחנו חברים מגיל 12 עד היום. אתו הייתי יוצא לפארק לצוד חיה דמיונית (שאבא שלי וחבר שלו המציאו) שקראו לה פיפוס. אם שואלים אותי מה זה פיפוס אני אומר שאיני יודע כי בחיים לא תפסנו אף פופיס.

אחד המשחקים הזכורים לי הוא משחק הנמלים. מצאנו שיירה של נמלים, כל אחד מאתנו בחר נמלה לעקוב אחריה והיינו מעודדים את הנמלה להגיע כמה שיותר קדימה. כשירד גשם, גם בקיץ, אבל לא היה קר, היינו עושים אניות מנייר ושמים אותם במים בשפת הכביש ומתחרים איזו אנייה תתקדם ותגיע ראשונה. הרבה פעמים בנינו עפיפונים לגמרי לבד והלכנו להעיף אותם.

אני עצמי הלכתי הרבה לדוג לבד. הייתי פוגש דייגים אחרים ועוזר להם לדוג. את הדגים שדגתי הייתי מנקה קצת בנהר ומביא אותם הביתה. אמי הייתה מסיימת את הניקוי ומבשלת אותם והיינו אוכלים אותם בהנאה רבה.

למדתי בגן ילדים יהודי אך הלכתי לבית ספר רגיל, לא היה בעיירה בית ספר יהודי לכן למדנו בבית ספר ציבורי. כשלמדתי בכיתות ג' וד' הלכתי בנוסף גם לבית ספר יהודי לשעתיים מ 14.00 עד 16.00 שם למדנו בעיקר שירים ומסורת יהודית. כשסיימתי את בית הספר היסודי עברתי ישר לתיכון. לא הייתה חטיבה. למדו שבע שנים ביסודי וחמש שנים בבית ספר תיכון. גם בתיכון למדתי בבית ספר ציבורי של העיר וכשסיימתי עליתי לארץ.

בנעורי שיחקתי כדורסל בקבוצה של מועדון היהודים בעיר. הייתי שחקן טוב מאוד ובכיתה י״א נשלחתי לארץ, למכביה השמינית, כשחקן בנבחרת מכבי ארגנטינה. הצלחנו להגיע למקום השלישי ולזכות במדליית ארד.

עלייה לארץ

חברי הטוב היה זאבי. שהכרתי אותו כשהיה בן שלוש עשרה ואני בן שתים עשרה.  דרכו הכרתי את אחותו שהפכה לחברתי ולימים אשתי. כשהייתי בן שמונה עשרה זאבי החליט לעלות לארץ. לאחר זמן מה החלטנו אני וחברתי, אחותו, לעלות בעקבותיו. בשנת 1971 יצאנו מבואנוס איירס באנייה והגענו לאיטליה, שם שהינו יומיים ואז עלינו לאנייה ישראלית ששמה היה "דן" בה שטנו לנמל חיפה. האנייה הייתה גדולה, לא הייתי על כזאת אנייה לפני כן והיו בה המון מסיבות במהלך ההפלגה. זו הייתה ממש חוויה.

התאקלמות

בהגיענו לחיפה עברנו את סידורי הקליטה והגענו לקיבוץ גן שמואל, שם זאבי (אח של אשתי) כבר שהה. בקיבוץ נשלחנו לאולפן, למדנו עברית ארבע שעות ועבדנו ארבע שעות ביום. גרנו בחדרים של שניים או שלושה. עבדתי בבית חרושת למיצים, במטבח, ובאיסוף תפוחים. אהבתי את כל העבודות. התחלתי לשחק כדורסל בקבוצה של הקיבוץ ובערבים נהגנו ללכת לפאב של הקיבוץ שהיה פתוח כל ערב.

אחריי שישה חודשים עברתי עם חברתי, אשתי לעתיד,  לאוניברסיטת תל אביב וגרנו במעונות הסטודנטים. היה לנו קשה ללמוד עברית, זו שפה לגמרי שונה מספרדית ואנגלית. גם התרבות הייתה מאד שונה מארגנטינה. היה לנו גם קשה בלי ההורים בארץ הקשר איתם היה במכתבים שהיינו שולחים בדואר. המכתבים היו בערך חודש בדרך. התגעגענו אליהם מאוד. היה מאוד קשה לתקשר כי שיחות הטלפון היו מאוד יקרות.

הקמת משפחה

הכרתי את סבתא דרך זאבי אחיה. משפחתם גרה בעיר אחרת בארגנטינה והם נשלחו ללמוד אצלנו בעיר. אני וזאבי היינו חברים טובים הכרנו בפנסיון של הקהילה היהודית ושם התחברנו. אחריי שנה, משפחתו של זאבי עברה לעיר שלנו וקנתה בית מול הבית שלנו. בילינו הרבה זמן ביחד ובביתו הכרתי את אחותו. הפכנו לזוג בגיל שבע עשרה, הגענו ביחד לישראל בגיל שמונה עשרה ואז בגיל עשרים ושתיים, בעודנו לומדים באוניברסיטה, הצעתי לה נישואים. הייתה לנו עוד שנה ללמוד וכשסיימנו עברנו לנתניה ואז לאשדוד וככה התחלנו.

נולדו לנו שלוש בנות. מירית שלימדה אותנו להיות הורים, מיטל, אמא שלך ומורן. בכל הריון ובכל לידה מאד התרגשנו.

הזוית האישית

נהנתי מאוד לשמוע את סיפורי הילדות של סבא שלי ולמדתי הרבה דברים חדשים. גיליתי המון דברים שלא ידעתי, שמעתי סיפורים מצחיקים ומהנים ולמדתי דברים חדשים על סבא שלי . היה לי זמן להכיר את סבא שלי יותר לעומק ולשמוע על מה שעבר בחייו עד כה וזה היה ממש כיף.