מאגר סיפורי מורשת

היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 וזו הסיבה שסבא שלי, מיכאל ורנר, נולד בפלשתינה (מדינת ישראל כיום). סבא מיכה מספר:

"שמי מיכאל ורנר, נולדתי בחיפה, אז בפלשתינה, בשנת 1936. אבי, שלמד באוניברסיטה בברלין, הבין שמצבו במדינת גרמניה משתנה אחרי שסילקו אותו מהאוניברסיטה, הוא התחתן עם אמי ארנה ונסע לפלשתינה באונייה ובכך עלה לארץ ישראל בשנת 1934. בפלשתינה היה המנדט הבריטי, ובאותה תקופה היו בארץ בערך 200,000 יהודים ובערך 1,000,000 ערבים. אבא שלי היה מומחה לעץ בגרמניה, אבל כשבא לישראל לא היו לו מה לעשות עם המקצוע הזה. רבים מהעולים עבדו בבניין או בחקלאות, אלה היו העיסוקים העיקריים, הם עבדו בלי קשר למה שעשו בארצות המוצא שלהם, היו עורכי דין שעבדו כעובדי בניין. אבא שלי פתח וניהל מרפדיה, הוא היה מקבל מהנגר שלדים והם היו עושים מיטות, מזרונים.

גרנו בדירה של שלושה חדרים, אבל הוריי לא יכלו להרשות לעצמם דירה של שלושה חדרים אז חדר אחד השכירו בשביל שיוכלו לשאת בשכר הדירה. את החדר הכי טוב בדירה הם השכירו שנים רבות לאחות בית חולים, שני החדרים האחרים היו בנויים כך שהגישה לחד השני הייתה דרך החדר הראשון, כלומר הם היו מחוברים. ערב מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, הגיעו סבא וסבתא שלי מצד אימא לישראל, הייתי אז בן 3, סבא וסבתא שלי באו לגור איתנו מפני שלא היה להם כסף לשכור דירה משלהם אז גרנו בדירת שני חדרים חמישה אנשים, סבא וסבתא שלי, ההורים שלי ואני.

בזמן המלחמה היו מתקפות אוויר מצד האיטלקים והצרפתים וחיפה ספגה יחסית הרבה בעיקר בגלל הנמל ובתי הזיקוק. היו בזמנו אזעקות אך שלא כמו היום, אי אפשר היה לדעת טכנולוגית אם יש טילים. אנשים היו עולים עם משקפות ומסתכלים על השמיים ובלילה האזעקה התחילה בכלל כשהפצצות נפלו כבר. האזעקות אז לא היו אזעקות של עשר דקות, הן היו חצי לילה, לא היה לנו מקלט אז היינו יורדים לקומה הראשונה של הבניין ויושבים שם שעות.

התחלתי ללמוד בבית ספר חוגים בזמן המלחמה, בשנת 1942. בית הספר הוא היה במרחק קילומטר מהבית שלי והסעות לא היו, היינו הולכים כל יום ברגל. כיוון שהיינו חמישה אנשים בשני חדרים וחדר אחד היה לסבא וסבתא שלי והשני להורים שלי, אני ישנתי במטבח על מיטה מתקפלת וכל בוקר היינו מקפלים אותה. באותן שנים היו מעט מאוד יחסית מכוניות ואנחנו היינו משחקים ברחוב. היום בכלל לא מקובל לשחק ברחוב. לפעמים אם הייתה באה מכונית היינו זזים הצדה וממשיכים לשחק.

כמובן שלא היו טלוויזיה, מחשבים או טלפונים ניידים, וטלפונים רגילים היו אבל מעט. בחיפה למספרי טלפון היו ארבע ספרות, זאת אומרת שהיו בחיפה פחות מ-4,000 טלפונים בעיר, והיה אפשר לחייג רק בתוך העיר, בשביל שיחה עירונית היית מתקשר למרכזיה. באותו הזמן הדואר היה אחראי על הטלפונים, ואחרי שעה שעתיים המרכזיה היו מתקשרים אליך ומרכזנית הייתה מקשרת אותך עם האדם שאליו רצית להתקשר. בבניין שלנו היה רק טלפון אחד, של השכן שלנו שהיה נהג מונית, וכל השכנים השתמשו בטלפון הזה.

עוד דבר שלא היה הם מקררים חשמליים. היו ארגזים שהיו מבודדים קצת והיית מכניס שם בלוק קרח, היה בא מוכר על עגלה רתומה על סוס, היינו באים למטה והיינו אומרים לו: "תן לי רבע בלוק או חצי בלוק", זה היה מחזיק ליומיים. עוד דבר שעגלות הביאו היה נפט, זה היה משמש לבישול או חימום, אם היית משתמש בזה לתנור החימום ולא פותח חלון, היו מקרים של אנשים שנחנקו מזה. החלבן היה מביא את החלב הביתה בכדים והיית ממלא סיר בחלב. החלב לא היה מפוסטר אז היה צריך להרתיח אותו בשביל לשתות אותו, בזמן שאתה מרתיח אותו הוא יכול פתאום להתחיל להשפריץ וכל המטבח מלא בכתמים של חלב, מניסיון אישי. לא היו מכונות כביסה ומייבשים, הייתה באה כובסת, יושבת על הרצפה, משפשפת את הבגדים ומרתיחה אותם על פרימוס. זה היה יום שכל המשפחה הייתה מתגייסת לעזור בכביסה מפני שבסוף אחרי שגמרו לכבס, היו תולים את הכביסה על חבל. הבעיה הייתה ששני בתים מאתנו הייתה מאפיה, בכל שכונה הייתה מאפיה כדי לספק לחם, והתנור שלהם גם עבד על סוג של נפט. הוא היה מוציא עשן שחור גדול עם המון פיח, אם זה היה נופל על הכביסה, היה צריך להתחיל את יום הכביסה מחדש. היו מעט מאוד מכוניות פרטיות, נסעו בעיקר באוטובוסים. לאבי היה רישיון נהיגה עוד בגרמניה אך אחרי 15 שנה בארץ הוא היה צריך להתחיל ללמוד לנהוג מחדש בשביל רישיון נהיגה. היו רכבות אבל לא היה קו מחיפה לתל אביב, ולעומת זאת היה אפשר לנסוע ברכבת מחיפה לקהיר, ביירות ודמשק.

באותו הזמן נגמרה מלחמת העולם השנייה, התחיל המאבק בבריטים ובשנת 1948 הוקמה המדינה. בזמן ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה רציתי להשאר ער, אמרו לי: "לא, אתה לך לישון ואנחנו נעיר אותך כשיחליטו", בבוקר קמתי ושמעתי שהחליטו החלטה, אמרו לי, "ישנת כל כך טוב לא רצינו להעיר אותך", את הכרזת הקמת המדינה לא שמעתי, אני לא חושב ששידרו את זה.

בינתיים הזמן עבר והגעתי לתיכון, היו שתי מגמות בבית הספר, הומוניסטית וריאליסטית, אני בחרתי בריאליסטית. כל שמונה בחינות הבגרות שלנו היו בחינות חוץ והתרכזו לשבועיים וחצי בכיתה י"ב. כשהייתי בן 16 נסעתי עם חברים לדרום דרך טרמפים, זה היה אז מאוד מקובל. הגענו לבאר שבע שבאותם ימים נראתה כמו עיירה מסרט של המערב הפרוע, החשמל לא בא מחברת חשמל, היה גנרטור שעמד ברחוב הראשי שסיפק חשמל לעיר, ובתשע או עשר בערב כיבו את הגנרטור והעיר נהייתה חשוכה לגמרי. כשהגענו לבאר שבע, אמרו לנו שאם הגענו עד לפה כדאי לנו לנסוע לאילת. אנחנו לא ידענו מה זה או איפה זה אבל החלטנו לנסוע, דרך טרמפים. זה היה מסע הרפתקאות לא פשוט, הדרך אז לא הייתה סלולה וזאת הייתה דרך עפר במעלה עקרבים. כל הדרך נסענו בטרמפים במשאיות, זה היה די מסוכן כל הסיפור הזה, לטייל בדרום הארץ באותו הזמן לא היה דבר של מה בכך כי זה היה אזור פרוע.

אבא שלי לא היה מבסוט מכך שהחלטתי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון במיוחד אלקטרוניקה, אבא שלי הכיר את נשיא הטכניון, יעקב דורי, אז הלכנו אליו ואבי אמר לו: "הילד שלי רוצה ללמוד אלקטרוניקה, מה זה?", יעקב דורי התחיל לומר שזה מקצוע העתיד אבל הוא עצמו היה מהנדס בניין, והוא חשב שזה מקצוע טוב בהרבה. הפקולטה לחשמל הוקמה רק ב- 1949 אז הפקולטה הייתה קיימת באותו זמן רק חמש שנים והסיכויים למצוא עבודה במקצוע הזה היו אפסיים, בגלל שבארץ לא הייתה תעשייה אלקטרונית, אבל בסוף זה הסתדר. ההבדל בין החלטה טובה והחלטה נכונה הוא, שהחלטה נכונה זו החלטה שמחליטים לפי העובדות שיש לך לפני המעשה ועל סמך העובדות לפני המעשה (ההחלטה ללמוד הנדסת חשמל). זה היה סיכון גדול מאוד. החלטה טובה זה אחרי המעשה, אחרי שעשית את המעשה אפשר להגיד אם ההחלטה הייתה טובה או רעה. דרך אגב גם בטכניון לא היו סגורים על הסיפור הזה, אז בשנתיים הראשונות למדנו עם מהנדסי מכונות, אני מניח שאז הייתי יכול להשיג עבודה גם כמהנדס מכונות.

אחרי קום המדינה, למדינה לא היה הרבה כסף אז הוקם שוק שחור, היה משטר באותו הזמן שהיה קרוי 'צנע', היה שר הקיצוב וחילקו פנקסים עם כל מיני תלושים, היו מקבלים מהם אוכל וכל מיני מוצרים אחרים. למשל היה תלוש לחמאה, לא היה אפשר ללכת לחנות לקנות חמאה. סבתי, שהייתה בת שבעים, קיבלה הקצבה של רבע חבילה חמאה לשבוע, ביצים היו מוקצבות כמו גם קמח וסוכר, בשר היה די נדיר והיינו אוכלים בשר לעיתים די רחוקות, גם לזה היה שוק שחור. אנשים היו שוחטים כל מיני חיות ואחר כך היו מוכרים את הבשר כבשר בקר כשר, אני לא בטוח שהכל היה עשוי מבקר, אבל איכשהו עמדנו בזה. השפע שיש היום – לא הכרנו אותו בכלל, פירות היו קצת – תפוחים, שזיפים וענבים גם כן.

בשנה השלישית לטכניון היה לנו חילופי סטודנטים לאירופה, טסנו כמעט רק לאירופה. טסנו בלילה לאתונה ומשם נסענו ברכבת עד הולנד, אף אחד לא היה נוסע ככה לשם בימינו. בטיול הזה היינו בעשר מדינות ולכל מדינה היה צריך להוציא ויזה, גם כשעמדת לטוס וגם כשעמדת לעזוב, כל פעם היית צריך לעמוד בקונסוליה כדי לקבל ויזה. לכל מדינה היה גם כסף אחר, אז היית צריך להחליף כסף בכל מדינה. עבור נסיעות לחו"ל למדינה לא היה כסף, הם נתנו אולי 20 דולר אז לרוב, שוב – היה שוק שחור. במקרה שלי סבתא שלי כבר קיבלה שילומים מגרמניה באותה תקופה, אז קיבלתי כסף ממנה וזה הספיק לי.

מרגה, אשתי, למדה שנה אחרי בבית הספר, הכרתי אותה משם ואני חושב שנפגשנו על שפת הים. על פיה שיחקנו ביחד מטקות ומשם הכל התחיל. התחתנו ב- 1963 ונולדו לנו שני ילדים, רון וטל. בלידה של רון וטל כן יכולתי להיות בחדר לידה, אבל אני הייתי מתעלף מיד אם הייתי בפנים, זה לא בשבילי. חוץ מזה הלידות היו מאוד מהירות.

שי הנכדה המתעדת: אם היית יכול לבחור, היית בוחר שהעולם לא ישתנה?

סבא מיכה: מבחינות רבות החיים יותר קלים היום מאשר שהם היו אז, אבל לא כל השינויים הם לטובה, את זה צריך להבין: האינטרנט – נעשה בו שימוש לרעה, הטלוויזיה משדרת כמעט רק זבל, האוכל שלנו – שהוא הרבה יותר מגוון היום, אבל מזיק הרבה יותר ממה שאנחנו אכלנו אז. זאת אומרת, יש לזה פנים לכאן ולכאן. אני חושב שהשאלה טובה אבל לא ריאלית, קדמה היא לא משהו שאפשר לעצור.

הזוית האישית

שי הנכדה המתעדת: היה לי מאוד נחמד ומהנה לשבת ולדבר עם סבא, לשמוע עליו מדבר על חוויות החיים שהיו לו, שמזכירות לי את איך שגם הוא היה בגילי פעם ושהוא בן אדם עם הרבה ידע שמוכן לחלוק אותו.  אני שמחה שהמסגרת הזאת נתנה לנו לדבר יותר לעומק ולזכור ולדעת שעכשיו אני מכירה עוד חלקים מסבא, אולי חלקים שלא הכרתי לפני כן.