מאגר סיפורי מורשת

שמי משה לוי, נולדתי בארץ ישראל, בתאריך 11.10.1948, ממש בסמוך לקום המדינה, בבית החולים הדסה שהיה אז בתל אביב, אני האח השני במשפחה, אח קטן לאחותי הבכורה מזל.

איני זוכר זאת מתקופתי כתינוק, אך אמי תמיד מספרת שההרגשה ברחבי המדינה ותחושת האחדות הייתה מאוד מיוחדת. עם ישראל הרגיש שלם ואחד, ושהצליח להקים מדינה יהודית ריבונית ליישוב העם היהודי. תמיד אזכור את שנת הולדתי כשנה מיוחדת וחשובה, שנת קום המדינה, תמיד אהיה באותו הגיל איתה.

אמי נולדה בשנת 1927. איננו יודעים את תאריך הלידה המלא והמדויק, מאחר ואמי הגיעה לארץ ללא תעודת הלידה שלה. אמי, לבנה שמה, עלתה לארץ ישראל בשנת 1944 באוניית עולים מטורקיה. היא הגיעה עם משפחתה, אמה ואחיותיה. בשביל לעלות ולהתקבל בארץ, לבנה נאלצה להתחתן עם זר וכך קיבלה זכות להיות כאן וויזה. לאחר שעלתה הם התגרשו, והכירה את אבי, מיכאל לוי. אבי מיכאל גם היה מעולי טורקיה לישראל, רק שסיפור העלייה שלו מעט שונה; אבי נולד בשנת 1922, (תאריך מדויק אינו ידוע גם כן) ועלה לארץ כשהיה עוד נער צעיר, בשנת 1933. אבי עלה לארץ עם משפחתו מטורקיה, לישראל, ברגל. הם הלכו במדבר ברגל מטורקיה דרך סוריה עד לארץ. הייתה זו עלייה לא קלה, כך הוא היה מספר לי.

ילדותי

נולדתי וגדלתי בשכונת התקווה בתל אביב. אני האח השני במשפחה, אחרי נולדו עוד שלושה אחים, אחי הקטן ביותר, חיים, נולד כ-20 שנה אחרי. גדלנו יחד בדירה קטנה בשכונה. אמי, לבנה, הייתה תופרת בתשלום לכל מיני אנשים ושכנים. אבי מיכאל, עבד בעסקי החשמל. למדתי בבית ספר היסודי ״התקווה״, שם הכרתי את חברי הטוב ביותר, אמנון. אני ואמנון עברנו את כל שנות בית הספר ואת הצבא יחד, ועד היום אנחנו בקשר הדוק. לא היינו שותפים לתנועת נוער בילדות, כי פחות התחברנו לתנועה שהייתה באותם זמנים. אז אחר הצהרים היינו משחקים יחד בפארק או במגרש בית הספר. משחקים כמו כדורגל, שלושה מקלות וכדומה. משפחתי הייתה שומרת מסורת. קיימנו אורח חיים דתי-מסורתי, שומר מצוות. נהניתי הכי מהתפילות בבית הכנסת וההתכנסות המשפחתית. אהבתי מאוד את תקופת הילדות שלי. מהאווירה שהייתה בשכונה, החברויות השונות, והתרבויות השונות שהכרתי.

היכרות, נישואין ובניית משפחה

את אשתי, שרה בוכנר (שם המשפחה לפני הנישואין) הכרתי באילת בשנת 1970. באותן שנים, אני הייתי חייל בחיל הים ושירתנו בסיני. שרה (שקי בקיצור) הייתה עוד נערה צעירה בת 16 וגרה בבית הוריה באילת. הכרתי את שקי דרך חבר משותף, שאז היה בן הזוג שלה. זה סיפור מצחיק, כי לבסוף אנחנו נהיינו יחד והם נפרדו. אבל זה נעשה בכבוד והגינות. אהבתי את שקי מהרגע שפגשתי אותה. היא הייתה, ועדיין, האישה הכי יפה בעולם. התחתנו כבר שנה לאחר מכן, בשנת 1971. לאחר שנתיים נולדה בתנו הבכורה הילה. אחריה נולדו עדי (בהבדל של שנה וחצי), ואחרונה חביבה מיכל, ב- 1980. גידלנו את שלוש בנותינו ברחוב שניאור בתל אביב, בדירה קטנה של שניים וחצי חדרים. אנו נוהגים להיפגש לארוחה קבועה כל המשפחה, גם עם בן זוגה של הילה וילדיה: מיה, אדם ולוסיה, בכל יום שישי, לא משנה באיזו מתכונת ובאילו תנאים. אנו לא מקיימים איזשהו טקס מסורתי או קידוש, אך המפגש שלנו, ההתאספות מסביב לשולחן הערוך, הכנת הארוחה שכולם נרתמים אליה, והביחד הוא כמו כל פולחן מיוחד.

מקצוע ועיסוק

בתחילת דרכי, לאחר סיום השירות הצבאי בחיל הים, הצטרפתי לחברה שהתעסקה במחשבים, אפשר לקרוא לזה ״הייטק״ של שנות ה-70. עבדתי במשרד בתל אביב, זו הייתה עבודה נורמלית ובסיסית למדי. לא מאוד אהבתי את העבודה במשרד, הרגשתי שאיני מיועד דווקא לעבודה מהסוג הזה. אז, המשכורת הניתנה לי באותה חברה, הייתה נחשבת גבוהה, לכן נשארתי לתקופה. אך בשלב מסוים הבנתי שזה לא בשבילי, והתחלתי לעבוד בתחום הבישול והמסעדנות.

אביה של אשתי, יוסף בוכנר, היה אז בעלים של מסעדת דגים נחשבת באילת. ״יוסקה דגים״ היה שמה. זו לא הייתה מסעדה גדולה, אך הצליחה יחסית לזמנים ההם. יוסקה (יוסף) ביקש ממני להצטרף אליו לעסק ולעבוד במטבח המסעדה. מאותו הרגע, ידעתי שאני רוצה להישאר במקצוע הזה. היה לי ברור שזה מה שאני אוהב ורוצה לעסוק לשארית חיי. כמה שנים טובות יותר מאוחר, פתחתי את העסק הראשון שלי. ״גלידריה״ ברחוב אבן גבירול בתל אביב, מול מרכז לונדון מיניסטור. הגלידריה הייתה הצלחה נהדרת, ונהניתי מכל רגע. לאחר סגירת הגלידרייה (בגלל סגירת המפעל) הבנתי שאני חייב להמשיך את דרכי בעסקי האוכל. פתחתי כמה וכמה מסעדות בארץ, וכל אחת מהן אהבתי מאוד, אך ה״עסק של חיי״, גם כן העסק שהחזיק יותר מ- 20  שנים, הוא מסעדת הדגים שפתחתי בהרצליה; מסעדת ״שורי בורי״. אני ואשתי שקי פתחנו את המסעדה יחד בשנת 1990. ידעתי שסגנון האוכל שאני רוצה הוא אוכל טעים, מזרח תיכוני אך עם נגיעות בלקן ואירופה. ב"שורי" הגשנו דגים, פירות ים, סלטים שונים שאנשים היו חוזרים רק בשבילם, וקינוחים מטריפים ששקי מכינה. ״שורי בורי״ הייתה מסעדה משפחתית ואהובה, ולמרות העבודה הקשה סביבה, נהנינו ושמחנו שפתחנו אותה.

צילום מכתבה שפורסמה בשנת 2019 על מסעדת הדגים של סבא והאוכל המוגש. התמונה המפורסמת ביותר של סבא (צילום: אנטולי מיכאלו)

קישור: כתבה בנושא המסעדה שורי בורי

תחביבים

בשנים האחרונות מצאתי לי תחביב חדש. כל השנים האחרונות הייתי מאוד עסוק בטיפול בעסק שלנו, ולא היה לי המון זמן פנוי לתחביבים. אך בצאתי לגמלאות ועם בוא תקופת הקורונה, התחלתי לאהוב ללכת לים. אני קם בסביבות חמש וחצי-שש בבוקר (הרגל שלא יעבור מתקופת המסעדנות), מתארגן, ונוסע לים הקרוב למקום מגורי בקיסריה, לחוף של קיסריה, או אולגה. אני אוהב פשוט לשבת ולהסתכל על הים הגדול מולי, לשמוע את צליל הגלים, להנות מהבריזה המדהימה, ולהריח את הריח המיוחד. זה עושה לי כל כך טוב, ואני משתדל לעשות זאת כל יום.

הזוית האישית

מיה הנכדה המתעדת: בחרתי לספר על סבי משה, הוא אחד האנשים הכי חכמים ומעניינים שאני מכירה ולימד אותי את כל מה שאני יודעת בתחומי החיים החשובים. הוא איש מאוד משמעותי וחשוב בחיי והרגשתי שלספר את סיפורו וחייו יהיה הדבר הנכון והטוב ביותר.