מאגר סיפורי מורשת

שמי סביחה ארבלי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה יחד עם אלה נכדתי סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק בזיכרון שיש לי מעיראק, הקשור אל בעלי ופעילותו במסגרת המחתרת הציונית.

בעלי היה במחתרת הציונית בעיראק. לימים סיפרו לי מהמחתרת שתפסו את אחד מהבחורים ויש סיכוי גדול שהוא יישבר מהעינויים. הם היו חייבים לברוח עוד הערב. אמרתי לבעלי שיילך, שיברח. אבא שלי בכה שהוא שמע את זה. הוא לא כמוני, אבא הבין שהוא כבר לא יחזור. אמרת לו שאני אלך אחריו, מה קרה? הייתי בת 17 עם שתי ילדות קטנות.

אבל לא יכולתי סתם ככה ללכת. השלטון העיראקי לא הסכים לי שאצא עם שתי ילדות קטנות בלי האבא. לא ידעתי שככה כל זה יקרה. לא הבנתי עד כמה זה יהיה בלתי אפשרי להצטרף אליו. לבסוף, מצאנו מבריחים. כשברחנו צירפו אלינו עוד אדם, זקן וחולה. לנו הבטיחו שיביאו מכונית, הביאו לנו סוסים.

לילה אחד הגענו לחצות נהר. היינו בסירה קטנה, אני המבריחים האדם הנוסף והבנות שלי. התינוקת שלי, דליה, התחילה לבכות. המבריח איים עליי, אמר לי שהוא יזרוק אותה. התחלתי לבכות, נישקתי לו את הרגליים, הכל – רק שהוא יסכים להשאיר אותה איתנו. אז הוא הלך, וחזר עם בקבוק ערק. הוא נתן לה כפית והילדה נרדמה. לבסוף עברנו את הנהר והגענו סוף סוף לפרס (איראן).

אמרו לנו שיגיעו ירקנים, ואנחנו נעבור איתם את הגבול. הגבר שהיה איתי, יוסף, אמר לי: "בואי בואי עכשיו אנחנו הולכים". הוא ראה שני גברים עם סכינים. הם דרשו כסף. לנו לא היה לנו כלום. הילדות התחילו לבכות, אני בכיתי, זרקנו להם הכל וברחנו בצרחות. הגיעו אלינו השוטרים של הגבול לבדוק מה קרה. הם לקחו אותנו תחת חסותם והביאו לנו לחם ותה ללילה. הם הביאו אותנו למושל של הכפר בבוקר למחרת.

אפילו נעליים לא היו לי. המושל שאל אותו למה ככה באתי, עם ילדים לבד. הסברתי לו שבעלי ברח לישראל, ואני בורחת אליו. הוא נתן לנו הכל: נתן לנו נעליים, אוכל, כסף, הוא שלח אותנו לבית כנסת. שם שמו אותי עם עוד יהודים ששאלו: "למה באת?" "למה ברחת?". אמרתי להם שלא נתנו לי לעלות עם הילדים, אז לא נותר לי מה לעשות אלה לברוח.

הם נתנו לנו מקום להיות בו. כמו אכסניה. היו נותנים לנו קפה ואוכל. ישבנו שמה כולנו, כל העולים, כשהגיעו מכתבים. האיש שבא לפזר אותם צעק: "סביחה אבריים, סביחה אבריים," ואני כבר כמעט שכחתי את השם הזה (אבריים: אברהם), עד שהגיע אליי בחור ואמר לי – את סביחה אבריים! ונתן לי מכתב מאבא שלי. אנחנו לא יודעים איך הם ידעו שהגעתי לשם. עד היום אני לא יודעת איך הגיע המכתב.

שלושה חודשים שלמים היינו בפרס. שם שמו אותנו עם עוד אנשים ועשו מאיתנו "משפחה" גדולה שנעלה ביחד לארץ. אחד מהם היה בעצם עורך דין שבזכותו יכולנו לחתום על הסמרה (סמרה: האישורים לעלייה לארץ), ואז העלו אותנו על מטוס. אנחנו אז לא ידענו בכלל מה זה מטוס. האנשים שם סיפרו לנו שיבוא נשר גדול שיבוא ויקח אותנו לארץ.

ואז הגענו לארץ. ולמה הגענו לפה?

מה היה פה בארץ? כלום לא היה בארץ. בקושי מיטות של עולים. עם פשפשים, עכברים וחתולים שבאו בלילה. עם שני תינוקות, הגעתי לשום דבר. הייתי כולי לבד. אוכל לא היה לנו. אני הלכתי לקחת אוכל לילדות שלי. תור של שעות שרר שם. אלפים חיכו ללחם. הייתי לבד איתן בשער העלייה. ראתה אותי פתאום שכנה שלי מעיראק. היא הגיעה אליי, ובישרה לי שאימא ואבא שלי גם כן עלו, ושהם נמצאים בעתלית.

אמרתי לה: "איך אני אגיע? אין לי כסף", לא הייתה לי אפילו דרך לעלות על אוטובוס. היא אמרה לי" "אני אתן לך. יש בגדר חור, תעברי את הכביש, תעלי על האוטובוס תסעי אליהם." ואני יורדת, לאיפה אני אלך? לא ידעתי איפה אני. אבודה הייתי בכניסה לעתלית. אישה שאלה אותי אם אני סביחה אבריים. היא אמרה לי איפה ההורים שלי, שהם בוכים. לא יודעים מה איתי, ואיפה אני, ממררים בבכי איפה אני והילדות. היא אמרה לי לא להיכנס. שהיא קודם כל תבוא לדבר איתם. שאלו אותה: "מה קרה? סביחה הגיעה? סביחה עם הילדים?" והיא בישרה להם את הבשורה. הם לא האמינו. נכנסתי, הם התחילו לחבק ולנשק אותי, ואת הילדות, לא ידענו כזה אושר, אז נשארתי איתם שם. יחד עם המשפחה.

באותו הזמן, בעלי הגיע לחפש אותי, הוא הצליח ממקורות לשמוע שאני הייתי בשער העלייה. הוא מיד הגיע לשם, חיפש אותי, שאל אנשים בכל פינה, כל אחד שיכל לדעת משהו. בסוף הוא נתקל באיזה בחור מהמשפחה ש'עשו' לי שמה בפרס, לפני העלייה. הוא שאל אותו: "אתה מכיר סביחה אבריים?" ענה לו: "בטח, זאת אחותי! מי שואל?" בעלי לא הבין מה הוא רוצה ממנו. "סביחה אבריים? זאת לא אחותך!", הם התחילו לריב שמה. בסוף הוא הצליח למצוא את האוהל שלי בשער העלייה, רק מה? הוא היה כמובן ריק. אבל אז, שהוא בא לעזוב מיואש, הוא מצא את השכנה שלי. האישה שעזרה לי. הוא שאל אותה כפי שהוא שאל את כולם, רק שהיא כיוונה אותו אליי. לאן שהלכתי, לעתלית.

בעתלית הייתי בבוקר באוהל של ההורים שלי עם הרגליים בחוץ. פתאום אני שומעת: "סביחה מטולהה?" (סביחה זאת את?) וכמובן זיהיתי את הקול של בעלי ויצאתי מהאוהל. ההורים שלי היו בשוק. "דיברת איתו?" "איך קבעתם?" – אבל אנחנו לא תיאמנו כלום. המציאות עולה על כל דימיון. הוליווד לא המציאו ניסים ונפלאות. הוא ככה בא ומצא אותי. וכך התאחדנו, התחלנו ממש מהתחלה לחיות פה כולנו, בארץ ישראל.

כיום אני גרה באדם, נולדו לי עוד שישה ילדים בארץ, איתם התגוררנו בירושלים בנחלאות. כיום רובם מפוזרים בסביבת העיר ואני גם כן ליד, בישוב אדם.

הזוית האישית

אלה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד משמעותי לשמוע ולעבד את הסיפור של סבתא שלי, זהו סיפור ששמעתי עוד מגיל קטן אבל עם צנזורה. היה לי עצוב אבל מרגש לשמוע את הסיפור ואת הקושי במלואו, אבל אין לי ספק כי הדבר היה הכרחי ומקרב.