מאגר סיפורי מורשת

סבתא פרידה בן פזי ונכדתה יעל בן חיים השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר תפארת חיה בנות חב"ד בבית שמש.

סבתא פרידה מספרת לנכדתה יעל: "שמי פרידה בן פזי, נולדתי בשנת תשי"ד (1954) למשפחת בעער בארצות הברית בעיר ניו יורק. אני בוחרת לפתוח את סיפורי בזיכרון ילדות, שהיווה ומהווה עבורי ציון דרך משמעותי בחיי.

כשהייתי בגיל 4 ראיתי את אימא שלי דומעת בזמן הדלקת נרות שבת. שאלתי אותה: "אימא, למה את בוכה"? והיא ענתה: "כי אנחנו לא בבית שלנו" עניתי לה: "אימא, זה הבית שלנו". ואז אימא שלי אמרה משהו, שהשפיע מאד עמוק על תודעתי: "ישראל הוא הבית שלנו".

סבתא מימין בגיל 4

שני הוריי נולדו בארצות הברית להורים שהיגרו מפולין ורוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה סייעתא דשמיא כי הרבה קרובי משפחה שנשארו באירופה נרצחו במלחמת העולם השנייה, הי"ד. שני הוריי היו מאד אידיאליסטים ועסקו בחינוך יהודי. הם נפגשו כאשר שניהם היו מורים באותו בית ספר יהודי, ואז התחתנו. אני תמיד ידעתי שאהיה מורה כשאגדל. אני לא יודעת להסביר איך – פשוט הרגשתי את זה בפנים. הוריי ידעו עברית, לימדו עברית ולימודי קודש. בהמשך אבי היה גם מנהל של בית ספר יהודי. היה מאד חשוב להוריי שנקבל חינוך יהודי טוב, ושנדע לדבר עברית. לפעמים בשבתות היינו אפילו מדברים קצת עברית בבית, כי היה חשוב להורי.

אימא של סבתא היא המורה של סבתא פריידא בכיתה א'

בימי ילדותי המוקדמות, היה קשה להגיע מארצות הברית לארץ. התחבורה לא הייתה כמו היום. אזרחים עדיין לא היו רגילים לטוס במטוסים. כדי להגיע לארץ היו נוסעים באונייה כמעט שבועיים, וחוזרים באנייה כמעט שבועיים. גם היה קשה מאד להתפרנס בארץ ישראל בתקופה ההיא. 50% מהמורים שלנו לעברית וללימודי קודש היו ישראלים שבאו לארה"ב בשביל הפרנסה. לכן, על אף הציפיה להגיע ארצה לבית של היהודים, זה היה בגדר חלום.

נקודות מפנה בחיים שלי

בסוף חודש אייר בשנת תשכ"ז (לפני 56 שנה) פרצה מלחמת ששת הימים. אני הייתי בסוף כיתה ח', כמעט בת 13. המורה שלי לתורה ונביא הייתה ישראלית וכל משפחתה הייתה בירושלים. היא ציירה לנו על הלוח את מפת ישראל הצרה של הימים ההם, והסבירה איך ישראל מוקפת באויבים מכל הכיוונים: לבנון, סוריה, ירדן, מצרים. חשנו את המתח שלה, והדאגה שלה למשפחתה. שמענו כל הזמן ברדיו את הידיעות הכוזבות שהפיצו המצרים, כאילו שהם הפילו 100 מטוסים ישראלים, 200 מטוסים ישראלים. לא הייתה שום דרך לדעת בימים ההם שהמצב היה הפוך. כינסו את כל ילדי בית הספר שלנו מכיתה ג' עד כיתה ח' לבית הכנסת הגדול, שהיה מתחת לקומות הכיתות לאמירת תהילים, ואני זוכרת עד היום איך אמרנו תהילים מתוך בכי.

ואז התרחש הלא יאמן: "הר הבית בידינו!" זכינו לראות את הנס בעיניים.

בעקבות ההישגים הנסיים של מלחמת ששת הימים, המצב השתנה: אנשים התחילו לטוס לארץ לביקור, המצב הכלכלי השתפר, מה שנראה היה קודם חלום ללא סיכוי, הפך למציאות אפשרית.

נקודת המפנה השנייה שלי הייתה בסוף כיתה י"ב, כששמעתי מחברה שהיא התקבלה ללמוד במכללת בית וגן בירושלים (מוסד להכשרת מורות) בתכנית של שנת לימודים אחת לתלמידות מחו"ל. עד אז התופעה של לימודים של שנה בארץ הייתה די נדירה. מתוך התיאור שלה, מיד הרגשתי שזה המקום בשבילי, אבל היה כבר מאוחר להתקבל. הייתי צעירה מדי וההורים שלי עוד לא היו מוכנים. למי שלא זוכר, לא היו אז פלאפונים, והיה צריך לתקשר דרך מכתבים. זה היה לגמרי לא פשוט להיות רחוק מהבית במשך תשעת החודשים של שנת הלימודים בגיל צעיר, בלי יכולת לשוחח עם ההורים ולהתייעץ אתם. לא היו לנו קרובי משפחה בארץ. חיכיתי שנה, ובינתיים למדתי באוניברסיטה.

בשנת תשל"ג (1972), כשהייתי בגיל 18, החלטתי מראש בליבי, שאם אמצא את מקומי במכללה, אשאר שם. ב"ה זה מה שקרה. הגעתי לארץ, ואחרי שנה של לימודי יהדות בתכנית לבנות חו"ל, המשכתי במכללה ללמוד מתמטיקה.

כשהייתי בשנה א' מתמטיקה במכללה, המכללה הזמינה את פרופ' יעקב שוויקה מאוניברסיטת בר אילן, שלאחר מכן התפרסם כמפתח פרויקט השו"תים, ללמד קורס שבועי אחד בתכנות בשפת פורטרן. חייבו את כל תלמידות החוג למתמטיקה משנים א', ב' וג', להשתתף בשיעור שלו, כי לא היה מכובד להטריח אותו לבוא לירושלים ללמד פחות מ-50 תלמידות. בסוף השנה, שכנעו אותי שכדאי לי להמשיך ללמוד קורסים נוספים במדעי המחשב במקביל ללימודי המתמטיקה. וכך התגלגל בסייעתא דשמיא שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון. ובסוף שנת הלימודים הרביעית שלי בארץ, קיבלתי עבודה ללמד מדעי המחשב בבית צעירות מזרחי (תיכון מקצועי לבנות) בירושלים. הייתי בין המורים הראשונים בארץ ללמד מדעי המחשב בתיכון, כי באותו זמן זה היה מקצוע חדש, ולא היו הרבה מורים שקיבלו הכשרה ללמד מקצוע זה.

נקודת המפנה השלישית בחיים שלי התרחשה באותה שנה בה התחלתי ללמד. גיסתי לעתיד, שגם היא למדה במכללה באותו מחזור כמוני, הייתה אסיסטנטית במכללה, וכיון שהיא הייתה כבר נשואה עם תינוקת, קיבלה יחידת דיור במכללה. פעם אחת היא הזמינה אותי לסעוד אצלה בסעודות שבת. גיסי לעתיד שאל אותי תוך כדי הסעודה היכן למד אבי. עניתי לו: "בישיבה אוניברסיטה". ואז הוא אמר: "אז אולי הוא מכיר את הדוד של אשתי", תוך כדי שהוא הזכיר את שם הדוד. עניתי מיד: "כן, הוא ידיד קרוב של אבי". אני זוכרת עד היום איך מרוב תדהמה גיסי לעתיד התנדנד על כיסא הפלסטיק וכמעט נפל. מה היו הסיכויים שבתוך ישיבה אוניברסיטה הגדולה אבי והדוד למדו באותו מחזור? ושהם חברים קרובים כל כך, שגם אני ידעתי על כך? פתאום הרגשתי שמסתכלים עלי באופן אחר. שלמרות, שאני אמריקאית והם ישראלים, אני לא כל כך שונה מהם. לא הרבה זמן אחר כך, גיסתי הציעה לי להיפגש עם אחיה, וברוך ה' נישאנו והקמנו את ביתנו בירושלים.

המפגש עם הרבי

בקיץ של תשמ"ב נסעתי עם בעלי ושתי בנותיי לארצות הברית להשתתף בחתונת אחותי. גרנו אז ברחוב חב"ד ברובע היהודי, סמוך מאד לגיסי וגיסתי. לגיסתי היה דוד, חסיד חב"ד שגר בקראון הייטס. גיסתי ביקשה שאם אהיה באיזור, אמסור דרישת שלום אישית ממנה. וכך יצא שיום ראשון אחד בחודש מנחם אב נסענו ברכבת התחתית של ניו יורק לברוקלין, וירדנו בתחנת קראון הייטס. בעלי שאל חסידים שהיו ברחוב האם יש אפשרות להיכנס לרבי? הם ענו לו שזה לא כל כך אפשרי, אבל שבאותו יום יש לרבי יארצייט (יום זיכרון) לאביו, והוא יהיה בבית כנסת להתפלל מנחה, אחרי התפילה הנשים והילדים יכולים לעמוד בפרוזדור דרכו עובר הרבי כדי לקבל ברכה.

עמדנו במקום שהראו לנו יחד עם נשים וילדים נוספים. כשהרבי סיים להתפלל, הוא עבר במקום, ניגש אל בתי יפה שהייתה בת 4 ודיברה רק עברית, ושאל אותה בעברית: "איפה את גרה?". זה היה פלא בעיני שהוא דיבר איתה בעברית ולא באנגלית. היא ענתה: "ברחוב חב"ד". אולי היה צפוי שהיא תענה "בירושלים", אבל לה היה ברור שהיא גרה בירושלים, והייתה רגילה לענות לפי הרחוב. אני זוכרת שהרבי חייך אליה, נתן לה מטבע והצביע שהיא תשים את המטבע בקופת צדקה שהייתה מונחת במקום. הוא גם שם מטבע ביד של בתי בת חצי השנה שהחזקתי על הידיים, והצביע שאקח אותה לשים את המטבע בקופת הצדקה.

בהמשך (לאחר עשרים שנה בערך) בתי יפה רשמה את הבת הבכורה שלה לגן חב"ד ברמת בית שמש. בדיוק באותה תקופה מקום העבודה שהיא עבדה בו כמה שנים נסגר. אז היא שאלה את המזכירה איך נכנסים לעבודה בבתי ספר, כי אמרו לה קודם שזה דרך העירייה. המזכירה ענתה לה שבדיוק היא עצמה עוזבת, ובמקום מחפשים מזכירה. מאז, בתי יפה עובדת שם, והנכדה שלי בעצמה כבר אימא לילדים, ברוך ה'. לפעמים אני חושבת לעצמי שבזכות החיוך של הרבי בתי הגיעה לעבודה שלה, והנכדות שלי זוכות ללמוד בבית ספר של חב"ד."

הזוית האישית

סבתא פרידה: כשאני מתבוננת על החיים שלי עד עכשיו, אני מלאה התפעלות איך הקדוש ברוך הוא הוביל אותי על כל צעד ושעל. אני מלאה הודיה לקדוש ברוך הוא, שזכיתי להגיע מארצות הברית לבנות את ביתי בירושלים, וזכיתי ללמד מקצוע מעניין ומבוקש משך עשרות שנים בתיכונים בירושלים.