מאגר סיפורי מורשת

שמי ברנדה קרסנטי ואני סבתא של איתי קרסנטי שהוא הצעיר מבין תשעה נכדיי.

נולדתי באנגליה בשנת 1934, הורי, ברברה וולטר נולדו גם הם באנגליה, אך סבא וסבתא שלי, תאודור ואמילי היל, היגרו לאנגליה מגרמניה וכבר בשנת 1908 קיבלו אזרחות בריטית.

תמיד הרגשתי שהוריי עודדו אותי וציידו אותי במשפטי חוכמה לחיים, אך לא עולה בראשי משהו מיוחד. שני הורי היו אנשים ישרים, בעלי מוסר עבודה גבוהה. ברור לי כי הערכים שליוו אותי בחיי צמחו על הבסיס הזה שהוריי העניקו לי בחום ואהבה ללא תנאים. רק כעת, כשאני סבתא בעצמי,אני יכולה להבין כמה היתה העלייה שלי ארצה קשה להורי.

יש לי אח צעיר ממני בשנתיים שגר באנגליה.

הילדות שלי בלונדון היתה ילדות רגילה ונעימה ולמדתי בבי"ס בלונדון עד לתחילתה של מלחמת העולם השנייה.

 סבתא ברנדה

כאשר הגרמנים התחילו להמטיר פצצות על לונדון, הורי שלחו את אחי ואותי לביה"ס פנימייה מחוץ לעיר כדי להגן עלינו עד לסיומה של המלחמה.

בגיל 13 הורי שלחו אותי לביה"ס תיכון בבלגיה שם למדתי ארבע שנים ולאחר מכן שבתי ללונדון וסיימתי בהצלחה קורס מזכירות דו לשוני. עבדתי במספר מקומות עד שצברתי ניסיון, וכאשר הגיעה הצעה להיות מזכירה בסוכנות היהודית בלונדון, נענתי לה בשמחה.

הורי היו יהודים וכך גם סבי וסבתי אך כמשפחה חילונית, לא הכרתי ממש את היהדות פרט לביקורים בבית הכנסת עם דודתי, אשר נמנתה על הקהילה הרפורמית, והפצרותיה לשכנע אותנו לבוא עימה, תמיד עלו בהצלחה, במיוחד לאור העובדה כי ידענו שבסיום התפילה מגיע פינוק בצורת סרט בקולנוע, או ארוחה בחוץ.

הרגשתי כי המשרה בסוכנות היהודית, תעזור לי להכיר את שורשי היהודיים וללמוד קצת יותר על היהדות ממה שידעת בזמנו. כמזכירתו של ראש מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, מר לביא גרטנר, ומעבר לעבודה השוטפת בה עסקנו בבתי הספר היהודים באנגליה, סיוע באיוש משרות הוראה על ידי מורים יהודים, עסקנו בארגון שלושה סמינרים. בסמינרים אלו השתתפו בעיקר סטודנטים מרקע דתי הרבה יותר והם היו אלו אשר בעזרתם נחשפתי הרבה יותר ליהדות אך בעיקר למה שישראל סימלה עבורם. עתה, נחשפתי הרבה יותר ליהודים ולישראלים מאשר בכל שנותי באנגליה ולאט לאט נחשפתי יותר לתרבות ולמנהגים היהודיים.

מר לביא, תמיד דאג שהמרצים בסמינרים הללו יהיו מרצים ישראליים, מהטובים בתחומים השונים כגון סופרים, אנשי ממשל ( מימי ממשלת בן גוריון) כגון יזהר סמילנסקי, זאב וילנאי, פרופ' הרנסט שמעון ועוד רבים.

רכשתי חברים רבים בתקופת עבודתי בסוכנות ולאחר ארבע שנים, החלטתי שאני רוצה להגיע לביקור בישראל. חברה טובה, הזמינה אותי להתארח אצלה תחילה ברמת חן עד שאדע לאן ברצוני לנסוע ומה לראות. כאשר חברה נוספת מאנגליה אמרה שהיא גם מתכוונת להגיע לישראל, שכרנו יחד דירה וחיפשנו עבודה בישראל.

מצאנו דירה במה שהיה אז הצד הפחות מפותח של רחוב דיזנגוף ועבודה מצאנו בקלות רבה היות שהדרישה לידיעת השפה האנגלית היתה רבה מאוד בכל תחומי העבודה בארץ ישראל בזמנו. העבודה והמגורים בתל אביב של ישראל דאז, היה לא קל, במיוחד להכיר ולהסתגל לטמפרמנט הישראלי. אני לא ידעתי מילה בעברית, והיות וכל מי שפגשתי השתוקק לתרגל את האנגלית, לא היה לי תמריץ ללמוד את השפה העברית.

אחד הישראלים אשר הכרתי במהלך אחד הסמינרים בשוויץ, הציע לסייע לי ולחברה במעבר הדירה, ולאחר מכן, הכיר לנו את "החברה" שלו אשר הזמנו למסיבת חנוכת הדירה, וכך מעתה היינו חלק מ"החברה" ובילינו בחוף הים, סרטים ומסיבות. אחד מאותם החברה היה משה קרסנטי, אשר לימים התחתנו והפך לבעלי.

בשלב זה, החלטתי להישאר בארץ ישראל, ולאחר החתונה וביקור קצר באנגליה, עשיתי סוף סוף עלייה.

בעלי נולד כצבר בארץ ישראל והיה דור שיש בארץ, ולא דיבר אנגלית כמעט בכלל, למרות כישרונותיו הרבים, שפות לא היו הצד החזק שלו וכך סוף סוף התחלתי בעזרתו ללמוד עברית.

תחילה כמובן למדתי לדבר ואת הקריאה והכתיבה למדתי רק מאוחר יותר כאשר בני הבכור עלה לכיתה א' אך עד היום, יש לי שגיאות כתיב, שגיאות אלו, היו לא אחת למקור של צחוקים משותפים רבים, היות ועבדתי בשגרירות הקנדית בימי שישי, נהגתי להשאיר למשה את רשימת הקניות לשבת, כאשר בארוחת הערב, הוא נהג להקריא את רשימות הקניות שלי על שלל הטעויות בהן וכולנו צחקנו יחד איך חלות הפכו לחלליות, חלב הפך לחבל וכדומה.

כשנה לאחר שנולד בני השלישי, עברנו מחולון לכפר שמואל, שם משה מילא את חלומו להיות חקלאי.

 סבא וסבתא

זה היה קשה מאוד עבורי והצריך ממני המון כוחות גם לעבוד במשרה חלקית בחולון, גם לגדל שלושה ילדים קטנים וגם העבודה במשק החקלאי בו התחלנו בנטיעת כרם ענבים, והעבודה המרובה שזה היה כרוך בה, אך עם הזמן, למדתי לאהוב את חיי המושב ואני גרה בו עד היום, בו גם גרים שלושת ילדיי וכך אני קרובה לתשעת נכדיי.

הדבר היחיד שהיה לי קשה בעלייה לארץ ישראל, זה שהורי לא זכו להנות מנכדיהם ולא זכיתי לעזרה בעצם נוכחותם, ביקורים אחת לשנה או שנתיים, בהחלט לא היו מספיקים.

הזוית האישית

סבתא ברנדה: גיליתי שנכדי איתי, ילד סקרן ומאוד שמח לשמוע את סיפור החיים שלי.