מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי ונדרסמן

נולדתי בשנת 1948 במחנה העקורים "פלדאפינג" אשר נמצא במינכן שגרמניה. מחנה עקורים זה היה מחנה העקורים הראשון, שנפתח בתום מלחמת העולם השנייה לפליטים היהודים מהשואה, לאסירים יהודים שהשתחררו, ולניצולי השואה ממחנות הריכוז, הם הגיעו לשם ממזרח אירופה. לשם הורי היגיעו אחרי המלחמה ושם אני נולדתי – בן יחיד להורי מרדכי וחנה ונדרסמן.

זהו צילום משפחתי

אבי מרדכי ונדרסמן, אמי חנה ונדרסמן ואני צבי ונדרסמן. התמונה צולמה בגרמניה לפניי עלייתנו לארץ.

עלינו לישראל בשנת 1951 כאשר הייתי בגיל שלוש, הגענו לארץ באונייה. שהגענו לארץ, גרנו לזמן קצר ברמת גן בביתה של קרובת משפחה. אבי מרדכי ונדרסמן חיפש מקום מגורים שבו יהיה שאפשר גם לעסוק בחקלאות ובמסחר. לאחר חיפושים הם הגיעו למושבה קדימה, שם מצאו נכס, אותו הם רכשו יחד עם עוד קרובי משפחה ושם גרו ביחד שתי המשפחות (כשמונה נפשות).

לאחר זמן מה, חלק מבני המשפחה עברו לגור בפרדס-כץ, ואילו אני והוריי נשארנו בבית זה. באחד מחדרי הבית, אבי פתח חנות מכולת יישובית, באחד מחדרי הבית ואילו בחצר הבית הוא הקים רפת פרות.

אני (צבי ונדרסמן) אהבתי לרכוב על הסוס שלי (סוס העבודה)

הייתה זו תקופה קשה ביותר מבחינה ביטחונית כאשר כמעט מידי ערב היו גניבות של ה"פדאיון". בעקבות זאת, כל ערב היו לוקחים את כל הפרות לרפת יישובית מרכזית, ששם היה נמצא שומר כל הזמן. בשעות אחר הצהריים,  אנחנו התלמידים, היינו עוזרים בעבודה ומוציאים את הפרות למרעה.

במקביל הייתה לנו גם חנות מכולת. אבי היה צריך לנסוע לנתניה פעם שבוע, כל שבוע, עם עגלה רתומה לסוס, כדי לקנות ולהביא סחורה חדשה וטרייה לחנות המכולת שלנו.

חלוקת התפקידים במשפחתי הייתה שאמי עבדה בחנות המכולת, אבי דאג להביא את הסחורה לחנות וגם עבד בחקלאות ואילו אני עזרתי לשניהם במשימות השונות, אחרי שעות הלימודים בבית הספר.

החלום שלי שהתגשם

אבי שאל אותי: "מה החלום שלך?" עניתי לו שבעקבות כל הסיפורים שלהם ששמעתי בבית מהעבר, חלומי הוא לנסוע יום אחד רחוק, רחוק מעבר לים… ולראות את בית אמי, הבית שבו היא נולדה וחייה עם משפחתה עד המלחמה, בית זה נמצא בכפר קטן וולה צ'רצ'סקה, ליד העיר לזנס במדינת פולין.

לאחר מספר רב של שנים ולאחר ששכנעתי את אמי, אשר התעקשה במשך זמן רב שלא אסע לשם, נסעתי עם אשתי ובני לכפר הקטן וולה צ'רצ'סקה בפולין, למקום בו נולדה אמי. מצאנו את המקום לאחר חיפושים. מצאנו גם את הבית, שבנתיים גרה בו כבר משפחה פולנית אחרת כמובן. שוטטנו רבות באיזור, דיברנו עם התושבים המקומיים בעזרת מלווה וצילמנו תמונות רבות. – היה זה מסע מרגש מאוד.

בבגרותי

לאחר לימודיי בפנימיית התיכון המקצועי דתי "כפר אברהם" אשר בפתח תקווה, התגייסתי לצבא בדיוק בזמן מלחמת ששת הימים.

עם תום השירות הצבאי, עבדתי במפעל טקסטיל בהרצליה, ולאחר מכן עברתי לעבוד עם אבי בחנות המכולת שגדלה בינתיים, ועברה לרחוב מרכזי במושבה קדימה.

בגיל 27 התחתנתי ונולדו לנו שני בנים: שלומי ואופיר. נכדי, אדם עמו אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, הוא בנו של בני בכורי, שלומי.

אז גם התגשם חלום נוסף שלי – לגור בקרבת ילדיי ונכדיי.

צילום משפחתי עם המשפחה של בני הבכור: מיה, מיקה, שלומי, אילנית אדם ואני (סבא צבי)

סבא צבי מספר על חלומו

הזוית האישית

סבא צבי: ההשתתפות בתכנית זו  הייתה חוויה, זה היה מעניין מאד, חוויה מהממת, מזכרת לכל החיים!

הנכד אדם: היה כיף, במיוחד היה מעניין להכיר את החברים הדרוזים מסאג'ור ושמרתי עם אחד מהילדים בשם תמיר קשר, אנחנו ממשיכים להיות בקשר. וכמו שסבא שלי אמר זהו רגע של חוויה שלא נשכחת!