מאגר סיפורי מורשת

ילדות

אבי דב גרוסמן (ברק) נולד בשנת 1919, בעיירה הקרויה בשם פראשקה שבפולין, בסמוך לעיר המחוז ויילון. בעיירה היו כ 10,000 יהודים.

אבי, דב גרוסמן נולד להוריו חיים שמואל ולאה לבית קוזו'ך. הוא הבן הצעיר בן שלושת ילדיהם: אחיו, רפאל, הגדול מאבי בשבע שנים וגיטל, אחותו הגדולה מאבי בשלוש שנים.

משפחתו של אבי היתה ציונית והם התכוונו לעלות ארצה. אבי למד תחילה בחדר ואח"כ עבר ללמוד בבית הספר היהודי. אבי למד לנגן על כינור.

בשנת 1933 עלה אחיו הבכור, רפאל – ארצה. בשנת 1934, עברה המשפחה מהעיירה פראשקה לויילון, מאחר שהעיירה החלה להתרוקן גם בגלל עליית היטלר לשלטון. הקהילה היהודית בויילון היתה גדולה מאוד והיא היתה שייכת לעיר המחוז לודג'.

למשפחת אבי היה בית מרווח והחיים עברו על מי מנוחות. לאחר עליית היטלר לשלטון, אבי הלך ללמוד נגרות והספיק לקבל תעודת מומחה. תעודה שעזרה לו רבות במהלך המלחמה. הוריו ניהלו בויילון טחנת קמח.

המלחמה

בקיץ 1939 בשעה 6:15 התחילה ההפצצה הגרמנית על ויילון. הם אספו את החפצים וברחו ללודג'. במהלך הצעדה ללודג' הגרמנים הפציצו את הדרכים והם נאלצו להכנס ליער ולהסתתר בו. משפחתו של אבי הגיעה ללודג' וכעבור יומיים העיר נכנעה לגרמנים.

עד שנת 1941 הורי אבי עבדו בטחנת הקמח והחיים בצל החוקים עברו מיום ליום. הם גרו בתוך טחנת הקמח. החל משנת 1942, המצב הכלכלי של המשפחה הורע, כי כבר לא הייתה עבודה בטחנת הקמח. המשפחה עברה לדירה במרכז ויילון. אביו הפסיק לעבוד והחלו הצרות. כל יום הגרמנים שלחו טרנספורטים ושמעו על שכנים שנלעמו.

"כל יום שעבר הודתי לאלוהים כי לא היה לאן ללכת"- אבי אמר.

עדותו של אבי, דב גרוסמן מתוך פרוייקט "עדות מהשואה"

"כל מה שאקריא כאן לפניכם הינו ציטוט מתוך פרויקט "עדות מהשואה". מראיינים "מיד ושם" הגיעו לביתו של אבי וריאיינו אותו על החיים בתקופת השואה.

ש: חיית פעם תקופה בלי תקווה?

ת: זה היה בלי תקווה, שום דבר. שאלתי את עצמי, מאין יבוא עזרי? לא היה שום פתרון. יכול להיות שאם מישהו היה גר על גבול מסוים, והוא יכול היה לעבור, אז היה לו עוד איזשהו סיכוי. אבל לחיות בלי תקווה, ככה זה נורא. (הכוונה לחיים לאחר חיסול גיטו ויילון 42)

ש: מה אתה בתור איש צעיר בן 21-22 חושב כשאתה שומע סיפור כזה? האם אתה חושב שהוא אמיתי או אתה חושב שזאת מעשיה?

ת: אני ראיתי ציפור, אז קנאתי בה, כי חשבתי הלוואי והיו לי את הכנפיים שלה, זה הכל. לא היה שום פתרון.

ההישרדות

בתאריך 13.4.42 (יומיים אחרי ערב פסח), בשעה 6:00, מקיפים את הבית גרמנים עם צעקות: "אלה יודן ראוס" (כל היהודים החוצה). כולנו יצאנו החוצה. היה לי שכן גוי ממש ידיד. הוא אמר לי: 'אם תהיה בצרה, אז תעלה לגורן ותחביא את עצמך'. חשבתי על זה כאשר הגרמנים הקיפו אותנו ולא יכולתי לברוח.

עמדתי בשורה עם אבי ז"ל ואז אבא דוחף אותי קדימה, הוא אומר לי: 'צא החוצה!' איך שיצאתי מהשורה, היה שם מפקד הגסטאפו, ששמו ימח שמו, בדיוק כשמי, קראו לו גרוסמן. קודם כל הוא גמר אותי ממכות ואז שאל מאיפה גנבתי שם כזה גרמני. הוא שאל אותי: 'מה אתה רוצה?'. אני הוצאתי את האישור של הנגרייה והראיתי לו. הוא אמר לי: 'תסתלק מכאן, כך שלא אראה אותך'. אז התחלתי לרוץ וכל כמה מטרים הייתה שמירה. עמדו שניים שלושה גרמנים עם נשק שלוף. הם צעקו: 'האלט!', אני רצתי, כי עם ההאלט הזה, הם יכלו גם להכניס לי כדור.

רצתי עד הקהילה היהודית. שם אני פוגש את הדוד שלי (אח של אבא), הוא שואל אותי: 'איפה ההורים?' אמרתי לו: הם אינם, לקחו אותם. המשאיות כבר עמדו ברחוב השני, שם היו מכניסים את היהודים, סוגרים עם ברזנט וזהו. אז ידענו ששלחו אותם למחנה ההשמדה חלמנו.

ש: את השם חלמנו שמעת אז או בדיעבד אחרי המלחמה?

ת: על חלמנו ידעתי במהלך המלחמה. ידעתי מה יש בחלמנו. זה היה אחד ממחנות ההשמדה הראשונים שהקימו. ידענו על משאיות הגז. ראש הקהילה היהודית, היה ביחסים טובים עם מפקד הגסטאפו, אז הוא סיפר לו את זה. ממחנה ההשמדה חלמנו  – לא ברחו.

ברחתי עד בית המדרש היהודי. התאספנו כולם ופגשתי במשפחה שלי ששאלו היכן הורי ועניתי שלקחו אותם. הם לקחו אותי לביתם כדי שאוכל דבר מה. היה לי בן דוד בעיר וילון –  שמו זלמנו. הוא עבד בשוק. הוא הכיר גוי שחיפש נגר. הגוי גר בכפר בשם שינקלייב (כ – 20 קמ' מויילון). דברתי עם הגוי על תנאים, לא על כסף. דרשתי תעודת לידה פולנית של אדם בגילי. הוא הסכים.

הגעתי לכפר וקבלתי תעודת לידה על שם גוי שמת בכפר והיה בגילי. התחלתי לעבוד כנגר. היה שם עוד יהודי עם משפחתו שהיה חייט והמשטרה העסיקה אותו. המשטרה  (גרמנים ופולנים) ידעה שאנחנו יהודים.

לילה אחד סיפר לי הגוי שלקחו את כל יהודי ויילון, רכזו אותם בכנסיה האוגוסטינית והסיעו אותם  למחנה ההשמדה חלמנו.

יום אחד ראיתי מהחלון את מפקד המשטרה וכן את שומר היערות ושוטרים מתקרבים לבית החייט. החלטנו לברוח לגורן והתחבאנו שם. הגיעו הגרמנים עם אשתו ובתו של החייט. הן קראו לו לצאת. משלא יצאנו הם התחילו לדקור את הגורן בקילשונים. לבסוף עזבו. כשיצאנו, האיכר שאצלו עבדתי אמר לי שהגרמנים מחפשים אחרינו. ברחתי ליער הסמוך. הגרמנים הגיעו עם כלבים וירו אחרי. מרוב פחד רצתי ונתקלתי באחד העצים, קבלתי מכה ונפלתי ארצה והתעלפתי.

בבוקר התעוררתי פצוע. ראיתי שהגרמנים ירו עלי והמעיל נוקב בכדורים. לא נפגעתי מהכדורים. מרוב פחד עשיתי את צרכי במכנסים. כשהורדתי את הכובע ראיתי ששערות ראשי נשרו ונותרתי קרח. עם בוקר חזרתי לאיכר והוא נתן לי לצידה והחלטתי ללכת לדודה שלי בצנסטכוב, כ-100 ק"מ מרחק. הלכתי 10 ימים בעיקר בלילות. חייתי כמו כלב.

הגעתי לדודה שלי. נדמה לי שהתעוררתי אחרי שלושה ימים והתחלתי לזוז. הדודה סיפרה לי שישנתי כל כך חזק, שהיא נגשה עם נוצה על יד האף שלי, כדי לבדוק אם אני חי או לא חי. הדודה שאלה אותי: 'איפה אבא? איפה אמא? איפה גיטל? איפה כולם?' אמרתי לה: אינם, אין.

היתה שם אישה אחת שהוציאו אותה מגטו לודז' בארגז מתים, אז היא פתחה עלי את הפה ואמרה לי: 'מה שלחו אותך לעשות פה פרופגנדה, מה אתה מספר שטויות כאלה'.

אמרתי: הם אינם, שלחו אותם למחנה ההשמדה חלמנו. הדודה והאשה, הן אפילו לא ידעו איפה זה חלמנו, למרות שחלמנו נמצאת במרחק 60 ק"מ מהם. ככה התנפלו עלי כולם, אז לקחתי את הרגליים וברחתי."

ש: מה חשבת כשלא האמינו לך?

ת: מר, מר, מר מאוד. אין תשובה. פשוט אין תשובה. אני כבר לא מדבר על כך שנעלבתי, כי כבוד כבר לא היה לי, מכיוון שהכבוד נרמס, אבל זה היה מר מאוד, כאילו אולי אני הרגתי אותם או משהו כזה. אמרתי: הם אינם. הם שאלו: איפה כל היהודים? איפה הסבא וסבתא? איפה הדודה? איפה זה. איפה זה? אמרתי: אין, אין, רבותי אין. הם משמידים אותנו! הם אמרו לי: מה אתה מדבר.

נשארתי מס' ימים אצל הדודה בצ'נסטכוב.

יום אחד צעדתי ברחוב עם דודתי ובת דודתי. זה היה לפני יום כיפור שנת 1942. פתאום הגרמנים אספו אותנו מהרחוב למרכז העייירה. גרמני אחד הורה בידו ימינה או שמאלה. הוא סימן אותנו ימינה. ראיתי שאני בקבוצה של נשים ומבוגרים. זה לא נראה לי. חטפתי כובע למישהו ופרצתי את השורה ועברתי לקבוצה האחרת. אח"כ התברר לי שהקבוצה השנייה נסעה לטרבלינקה".

בהמשך עבד אבי תקופה במפעלי התחמושת הגרמנית בצ'נסטכוב. אבי הבין שאין לו סיכוי ושארית היהודים נרדפים, מתים לא יכולים לשרוד כבני אדם בפולין. הוא החליט שאם הוא רוצה לנסות להנצל מהתופת עליו לחיות כגוי פולני במרכז גרמניה. אבי הבין שעליו לברוח לדודה שהייתה גרה בצנסטכוב – 100 ק"מ מויילון".

אני, איריס בתו, מורה בבית הספר – רק כשנסעתי במסע לפולין עם תלמידי הסתכלתי על היערות, העצים שם עם גזע מאוד דק, קשה להסתתר מאחוריהם. הרבה שלכת סביב העצים. הם נטועים צפוף. קשה לנוע ביום בלי להתגלות.

כששאלתי את אבי איך הסתדר? איך ידע לאן ללכת? הוא ענה לי שהלך רק בלילות. הוא לא  הלך בדרכים הרגילות, אלא  הלך לאורך נהר הוורטה, כך ידע לאן הוא הולך – סוג של נקודת ציון ותמיד היו לו מים, מי הנהר. אוכל הוא אכל במשורה מהצידה של הגוי הפולני שנתן לו.

אבי פנה לבחור פולני שעזר לו תמורת כסף להשיג הזמנת עבודה בגרמניה. החבר הפולני, ידע שאבי יהודי ותמורת כסף אף הלך במקומו לבדיקה רפואית. שאלתי את אבי אם לא פחד שהבחור הפולני יסגיר אותו לגרמנים, אבי ענה לי, שהוא היה חייב לקחת את הסיכון כי לא היה לו לאן להמשיך.

אבי עלה על רכבת לגרמניה עם תעודת לידה של בחור פולני בגילו. הוא הוזמן לעבוד בחווה בכפר בלומנטל במרכז גרמניה. במהלך הנסיעה ברכבת עולים שוטרים, אס אס עם כלבים ומחפשים יהודים. פחד אלוהים. סרט מתח שאבי משחק שם את הגיבור.

אלו עצבי ברזל היו לאבי.

אני מנסה לדמיין אותו יושב לבד בקרון רכבת, משתדל לא להיישיר מבט ולא למשוך תשומת לב. מכונס בתוך עצמו. מה הוא חושב בזמן הזה? אלו מחשבות רצות לו בראש? האם געגועים למשפחה שנרצחה, געגועים לחיים לפני המלחמה?

במהלך הנסיעה הוא מגיע לתחנות רכבת ויורד ומחליף רכבות. באחת ההחלפות רכבת הוא נרדם על ספסל בתחנה מרוב עייפות. פתאום מישהו העיר אותו בחוזקה וביקש ניירות. זה היה שוטר ממשטרת הרכבת. הוא לקח את אבי לתחנת המשטרה בתחנת רכבת והקצין שם בדק את הניירות.

אני מגישה את דפיקות הלב שלי מהמתח שאבי עובר. אלוהים!

הקצין אמר שזה בסדר ושאבי נוסע מרצונו הטוב לעבודה בגרמניה ואף הציע לו אוכל. הם האכילו אותו ואף אמרו לו שינוח בתחנה עד שהרכבת תצא.

מגיעה הרכבת לתחנה, שוב שוטרים ושוב נקודות ביקורת. אבי בטוח שהשוטרים מחפשים רק אותו, אז הוא החליט ללכת ישר אליהם עם המסמכים. אבי אמר לי, שתמיד העדיף במצבים כאלו ללכת ישר לקראת השוטר ולא לנסות לברוח כי זה סימן שאין לך מה להסתיר. אבי הוכיח שזה עובד.

אבי הגיע לברלין ועליו היה להחליף שוב רכבת שתקח אותו לכפר. הוא עלה לרכבת שנוסעת בדרכים שונות כי קווי הרכבת מופצצים. באחת התחנות עולים 5 גברים מה אס. דה גסטאפו. הם נגשים לאבי ומתחילים לחקור אותו. מתחילים לשאול שאלות ואף אחד מהם מתיישב ליד אבי.

אני חושבת לעצמי, אלוהים אם רק היה אומר לאבי להתפשט היה מגלה שהוא יהודי והורג אותו מיד על המקום. ואבי, משחק אותה שאינו מבין גרמנית כלל (אבי דבר גרמנית שוטפת). הגרמני כותב וכותב. מסתבר שהוא קנס את אבי ב – 25 רנטאן מארק, על זה שלא היה מוטבע בתעודת עבודה שלו האות P – פולני.

אויי איזו אנחת רווחה אני פולטת. שוב הגיבור שלי ניצל משיני הנאצים.

אבי יורד בתחנה של כפר בלומנטל ושוב מחכים שוטרים בתחנה. אבי בטוח שהם מחכים לו ושוב נוקט בשיטה ללכת הישר אליהם. הכפר מרוחק 3 ק"מ מהתחנה וכל מס' דקות אבי מסתכל אחורה לראות שאין עוקבים אחריו. אבי הגיע לחווה של האיכר הגרמני בתקופה שהיה מרד גטו ורשה. האיכר הגרמני ומשפחתו לא ידעו שאבי יהודי. הוא קיבל חדר קטן ומיטה ודאגו לו לאוכל ובגדים חמים. הם לא שאלו יותר מידי שאלות את אבי לגבי משפחתו ומדוע אינו מקבל מכתבים. הוא הלך עמם בכל יום ראשון לכנסיה. הוא ידע איך להתנהג, כי היו לו חברים בויילון שלימדו אותו כיצד להתפלל בכנסיה. הרבה זמן אבי התנהג כאילם, פחד להשחיל מילה ביידיש שתסגיר אותו. דבר בסיסי – עשיית הצרכים, היה על אבי לחשוב היטב תמיד, כדי שלא יראו שהוא נימול.

החיים בכפר היו שקטים כדבריו. לא הטרידו אותו והוא אף סיפר, שלעיתים כשהיה שוכב בלילה במיטתו היה חושב, שאולי זה רק סיפור ולא אמת שהוא ביירק גרוסמן, יהודי מויילון שוכב במיטה בחדר אצל איכר גרמני במרכז גרמניה. חי לו יהודי אצל משפחה גרמנית שלא יודעת שהוא יהודי.

לעיתים שהיה נוסע עם האכור להביא סחורה מכפר אחר. הם היו עוברים עם העגלה והסוס ליד בתים או חנויות והאיכר היה אומר שזה היה שייך ליהודים. הוא לא הביע אנטישמיות, אבל אבי לא לקח סיכון. הוא הרגיש כדבריו: "ללכת עם גזר דין על הכתפיים כל הזמן".

פעמיים במהלך השנתיים, אבי קיבל זימון להתגייס לכוחות הצבאיים הגרמנים. למזלו האיכר הגרמני הצליח לבטל זאת עבורו. אבי עבד אצל האיכר הגרמני משנת 1943-1945. בסיום המלחמה הוא עזב את האיכר הגרמני ומשפחתו מבלי שידע שאבי יהודי.

המשך העדות מפי אבי

ש: איך התמודדת עם העובדה שאתה לבד ובלי משפחה?

ת: הרבה זמן הייתי אילם. לא דברתי. פחדתי פן אשחיל איזו מילה יהודית כלומר ביידיש. אמנם דיעתי גרמנית, אבל בכל זאת יכולתי לפלוט. יש הרבה דברים שאני פשוט לא מספר לך אותם, אבל זה שייך לענין. הייתי צריך לדעת איך לחיות, הייתי צריך לדעת, תסלחי לי שאגיד לך את זה, להשתין. מה עושים? יש אנשים מסביב.

ש: כל הזמן לחיות במצב של דריכות וזהירות?

ת: עם גזר דין מוות על הכתפיים. לא היתה לי ברירה.

הגוי הגרמני ומשפחתו לא ידעו שאבי יהודי. בכל יום ראשון הלך אבי לכנסיה. וזכה ליחס טוב והוגן מצד המשפחה. הוא עבד וחי אצלם עד סיום המלחמה בשנת 1945. בתום המלחמה, עזב את המשפחה הגרמנית ולא הזדהה כיהודי. הוא נסע לויילון לראות אם נשארו ניצולים מהעיירה ונוכח כי רק בן דוד שלו ניצל. מסתבר שהפרטיזנים הפולנים הרגו רבים מהיהודים ששרדו את התופת .

ש: מה מכל הדברים שעשית בשביל להציל את החיים שלך נראה לך במשך השנים אחרי זה הכי דמיוני?

ת: בואי נגיד לך את זה ככה, שיש פעמים, שאני עצמי לא מאמין בזה. קבלתי פעמיים הזמנה להתגייס לכוחות הצבאיים הגרמניים.

ש: כשאני שומעת את הסיפור שלך בתקופת המלחמה ברור לי שהייתה לך הרבה מאוד תושיה, הרבה מאוד העזה והרבה מאוד אומץ. לקחת אחריות על החיים שלך בתנאים הכי בלתי אפשריים, האם אתה מודע לזה שהיית אדם מאוד חזק, איש צעיר מאוד, מאוד נועז? האם אתה מודע לזה?

ת: תראי, באתי לאזכרה של וילון, בא אלי בחורצ'יק מוילון שאני מכיר והוא אמר לי: ברק, אתה יודע אני מוכרח להזכיר לך משהו, אני לא אשכח את זה שעבדנו בצ'נסטחוב בהאסג (מפעלי תחמושת גרמניים), איך שאמרת לחבר'ה: "חבר'ה אני מוכרח לעבור את המלחמה". אידיוט יכול להגיד את זה.

והוא נשאר בחיים וזכר את האמירה הזאת של אדם שרוצה לחיות.

ש: בני המשפחה הקרובים מכירים את הסיפור שלך?

ת: פחות או יותר, אם לא שואלים אותי אני לא מדבר

ש: למה? יש בטח יותר מהסבר אחד

ת: הסברים יש הרבה, אבל נעזוב את כל ההסברים. תראי, אמרתי לך שאני לא מסוגל להעביר לך את השואה, את לא מסוגלת להבין את זה.

העליה ארצה

עם סיום המלחמה הצטרף לצבא אנדרס עד עלייתו ארצה. אבי עלה ארצה בשנת בכ"ט בנובמבר 1947. הוא התיישב בפרדס חנה-כרכור, שם כבר התגורר רפאל אחיו הבכור, שעלה לפניו ארצה.

בשנת 1955 התחתן אבי עם דבורה לבית כהן – ממקימי פרדס חנה. נולדו להם שלוש בנות: לאה, איריס ורחלי והוא אף זכה ל -7 נכדים ונינה אחת.

לאבי הייתה חנות רהיטים בפרדס חנה ובהמשך הוא עיבד את הפרדסים של המשפחה.

בשנת 2007 נפטר והוא בן 88

קולאז צילום משפחתי – דבורה ודוב גרוסמן ז"ל עם המשפחה שהקימו

מסע לפולין – ההנצחה – סגירת מעגל

המסע שלי לפולין מהווה סגירת מעגל עבורי ועבור משפחתי. נסעתי למסע בידיעה שנגיע ל"חלמנו" ושם אשלים את המשימה שאבי לא הספיק להשלים, להנציח את זכרם של סבי, סבתי ודודתי שלא זכיתי להכיר. בחלמנו נקברו יהודים בקברי אחים, אחרי שהם נרצחו באמצעות משאיות גז.

לאחר שאבי נפטר החלטתי שכדי להנציח את משפחתי שנספתה בחלמנו. החלטתי להכין שלט בעברית ואנגלית לזכרם.

שלט לזכרם של בני משפחתו שנתלה ע"י בתו נגלר גרוסמן איריס בחלמנו פולין

וכך היה. הכנתי שלט לזכר סבי חיים שמואל, סבתי לאה קוזך ודודתי גיטל שנרצחו בחלמנו ולא זכיתי להכירם. נסעתי במסע לפולין עם תלמידי ביה"ס והגענו לחלמנו שזוהי קרחת יער גדולה, עם קברי אחים גדולים. בקצה הקרחת יש קיר של הקרמטוריום שנותר עדות לזוועה.

על הקיר הזה תליתי את השלט לזכר משפחתי. עכשיו למשפחתי שנספתה בחלמנו יש שלט לזכרם.

אבא, הנצחתי את זכרם!

תיעוד הבת איריס נגלר גרוסמן, אחותם של לאה ורחלי, גרה בפרדס חנה וחברה "בעמותת דורות ההמשך".

הזוית האישית

אבי, דב גרוסמן, ניצול שואה שמשפחתו נספתה בשואה, סיפר את סיפורו לי איריס בתו, אחרי שנים שלא הסכים לספר. לאבא היה חשוב, שאנחנו נזכור ולא נשכח את המשפחה שנספתה בשואה ואת השואה באירופה. אבא הנציח בדפי עד ביד ושם את משפחתו שנספתה. הוא ביקש שעל מצבתו יהיה כתוב:

לזכר משפחתו חיים שמואל, לאה לבית קוז'ך וגיטל שנרצחו ב – 13.4.42 ע"י הצורר הנאצי בחלמנו.

וכך עשינו. לפני פטירתו של אבי, חזרתי ממסע לפולין והייתי בחלמנו, היכן שמשפחתי קבורה בקברי אחים והחלטתי לתלות שם שלט לזכרם וכך עשיתי. כיום תלויים בחלמו שני שלטים לזכר משפחתי. שני שלטים מאחר שהשלט הראשון נתלה ונעלם. הכנתי שלט חדש, נסעתי שנית ושוב תליתי אותו. בהמשך השלט הישן נתלה שנית ע"י הפולנים, כיוון שהסתבר שהוא נפל בגלל פגעי טבע. (כמו בתמונה למעלה)

אני מנציחה את משפחתנו ע"י זה שבתי הצעירה ואני הלכנו לסדנה "בעמותת דורות ההמשך" בו למדנו לספר את הסיפור המשפחתי. כמו כן אנחנו מספרות  את סיפור המשפחה ואת סיפורו, לקראת יום השואה בביה"ס, "בזכרון בסלון" ובמקומות עבודה.

השנה פורסמה כתבה בעיתון "ישראל היום" ביום השואה 2018 על ספורו של אבי.