מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה' נולדתי במושב אלישיב שנמצא בעמק חפר בשנת 1948. מושב אלישיב נוסד בשנת 1933 והוריh היו ממקימי המושב.שמות הוריי: ידידה ושמואל, שניהם ילידי הארץ. אמי נולדה ברחובות ואבי בזכרון יעקב.

הוריי, שמואל וידידה רדעי ביום חתונתם. אמי, ידידה במרכז עם ההינומה, ואבי, שמואל מאחוריה

כשהוריי עלו למושב, הם היו המשפחה הרביעית ולאחר מכן נוספו משפחות נוספות שבאו מתימן. התנאים היו קשים. כדי לספק מים הלכו 1.5 ק"מ לכל כיוון. משפחתנו מנתה שישה ילדים.

הוריי נושאים דלי מים

כאשר אחי הגדול נולד, נקרא שמו בישראל אלישיב, כי הוא הילד הראשון שנולד באלישיב. הילדות במושב הייתה ילדות שמחה ומאושרת, הטבע הפראי היה מסביבנו ושוטטנו בו בחופשיות, שפע של כלניות, נרקיסים, רקפות ושאר מיני פרחים אשר נכחדו פרחו לידינו. בבית הספר היסודי למדתי באלישיב, ותיכון למדתי במדרשת רופין. לאחר התיכון למדתי בסמינר לגננות על שם דוד ילין, הנמצא בירושלים. בהיותי בת שש עשרה וחצי הכרתי את בעלי לעתיד, בועז  נישאתי לו בשנת 1967 ברחובות.

 חנה ובועז יחיה

לאחר חמישה חודשים מיום חתונתנו, פרצה מלחמת ששת הימים. מלחמה שהיינו באופוריה לאחר סיומה, עם שחרור הכותל והעיר העתיקה. מלחמת יום כיפורים תפסה אותנו בהפתעה, וזכורה לי התמונה של בחורים יוצאים מבית הכנסת כדי להתגייס. במלחמה זו כבר הייתי אימא לשני ילדים ובעל מגוייס במשך שמונה חודשים. בשנת 1973 פתחתי גן ילדים פרטי ברחובות ובו עבדתי עד לפרישתי.

אני במרכז עם דגל ישראל, במסגרת חגיגות עצמאות בגן הילדים

למשפחתנו נוספו  עוד שני ילדים. ארבעת ילדינו הבוגרים כל אחד בחר מסלול שונה. אורי – אגרונום, רינת – מורה (המורה המובילה את תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס רועי קליין), גל – מטפל בישול ככלי טיפולי, אביטל – מטפלת בילדים בעזרת כלבים. היום משפחתנו המורחבת מונה 17 נכדים וארבעה נינים.

בשנת 1951 פרצה בארץ מחלת שיתוק ילדים – פוליו. מחלה זו פגעה בילדים רבים ואני ביניהם, כשאני בת 3 שנים. הרגשתי לא טוב, היה לי חום גבוה, והוריי לקחו אותי לרופא, שם בישרו להם שנדבקתי בשיתוק ילדים. הפגיעה שלי הייתה אי יכולת להניע את יד שמאל וחוסר תפקוד של היד. הרופא אמר להוריי שאין מה לעשות וצריך להשלים עם הפגיעה. הייתי משותקת כשנתיים. אמי לא השלימה עם האבחנה והחלה לטפל בי. ראשית קנתה לי בובה, תפרה בגדים לבובה ואני הייתי צריכה להלביש את הבובה ולהפשיט אותה, כאשר יד ימין קשורה ואני צריכה להשתמש ביד שמאל. המשך הטיפול היה רחצה של הבובה וכל הטיפול היה כאשר יד ימין קשורה. היום קוראים לטיפול כזה פיזיותרפיה. לאחר כשנתיים התחלתי להניע את היד. כל זה קרה בזכות תושייתה של אמי, חוכמת החיים שלה, והעקשנות שלה לא לוותר. היום אני מתפקדת ביד בחיי היום יום כמעט טוב מאוד עם קצת מוגבלות. תודה אימא.

אספר סיפור שקרה בילדותי על היותי ילדה שובבה: באחד מימי הקיץ החמים, החלטתי לטפס על עץ התות הגבוה שנמצא בחצר הבית של השכנים, כדי לקטוף תותים ולאכול. חברותיי שהיו איתי לא העזו לטפס על העץ, ואני עברתי מענף לענף, מחפשת את התותים הגדולים ופתאום – בום טרח!! אני נופלת על הקרקע, כנראה מאבדת הכרה לזמן קצר. חברותיי הרימו אותי ולקחו אותי אל בית השכנים, שם שכבתי זמן מה עד להתאוששות והלכתי הביתה. לא סיפרתי להוריי, אבל צלקת בגב נשארה לי הרבה שנים.

הזוית האישית

סבתא חנה: המפגשים גרמו לי להנאה, העליתי זיכרונות נעימים מילדותי וחלק מסיפור חיי שייך להיסטוריה. את הסיפור יוכלו לקרוא נכדיי וניניי. תודה לבתי רינת על שהזמינה אותי להשתתף בחוויה כה נעימה תודה!

רינת המתעדת והמורה המובילה: נהניתי מאוד להזמין את אימא שלי למפגשים אותם אני מדריכה כבר ארבע שנים. בשבילי זו הגשמת חלום. תודה אימא, שהגעת והשקעת בכתיבת הסיפור. אני מאחלת לך המון בריאות, אושר, שמחה ונחת מכולנו.