מאגר סיפורי מורשת

שמי סול רוגובסקי ואני חלק מתוכנית הקשר הרב דורי במסגרתה אני משתפת את הסיפור של סבתי ליליאנה קאופמן.

סבתא שלי (ליליאנה) נולדה ברוסריו ארגנטינה (העיר שבה מסי נולד).

העיר הייתה על שפת נהר והיא הייתה מבלה שם כל יום כל היום עם אח שלה ובנות הדודות שלה. הבית שלהם היה ענקי. הייתה להם חצר גדולה ויפה. והיה להם נהג, שבזמנה לא היה מאוד מקובל כי לא לכולם היה, והוא היה מסיע אותם לבית הספר ולחוגים ולחברות, ובעצם, לכל מקום שהיו צריכים!

כשהיא הייתה ילדה – נערה היא הייתה פעילה בקבוצת נוער, שבה הם היו מדברים על ישראל כשהיו נפגשים בשישי שבת. בקיץ הם היו יוצאים למחנות קיץ, אבל היא לא יצאה כי היא לא אהבה ללכת לשם. היא למדה לנגן בפסנתר למרות שלא כל כך נהנתה מזה. היא למדה גם לתפור ומאוד אהבה את זה!

סבתי מבינה את שפת היידיש, אבל לא יודעת לדבר כי הסבים שלה דיברו רק יידיש, והיא הייתה עונה להם בספרדית.

בשונה משאר הילדות בגילה והחברות שלה, היא לא אהבה לשחק בבובות. היא אהבה "למכור" דברים. לאבא שלה הייתה חנות, אז היא הייתה לוקחת משם תוויות מחירים ומדביקה אותם על המשחקים שלה וכך הייתה משחקת ב"למכור". היה לה דוכן ו"לקוחות". ועד היום, היא אוהבת למכור. כיום היא בעסקי הנדל"ן, היא מוכרת בתים ודירות!

כיום, סבתי כמעט ולא בקשר עם חברות הילדות שלה, כיוון שהיא עלתה לארץ ואילו הן נשארו שם, בארגנטינה. מדי פעם היא מתכתבת איתן או שולחת הודעה במיוחד בחגים, אבל חוץ מזה, הן לא בקשר. לחברות הכי טובות שלה קראו גריסלדה ולאורה. הן היו כמו חבורה. הן היו חברות עוד לפני שהכירו אותה כיוון שההורים שלהם שניהם היו רופאי שיניים והם למדו ביחד באוניברסיטה.

בבית הספר סבתי הייתה תלמידה מצטיינת ואהבה בעיקר ללמוד שפה, ספרות, היסטוריה ואומנויות. בכל שאר המקצועות היא לא מאוד נהנתה ולפעמים אפילו קצת סבלה. למרות שסבתי הייתה תלמידה מצטיינת לפעמים היא הייתה קצת מרדנית. היא זוכרת, שהיה יום אחד שהיא ועוד שתי בנות יהודיות שלמדו איתה בכיתה ולא הגיעו כיוון שזה היה יום כיפור. כל שארהתלמידים הגיעו, בית הספר תפקד כרגיל, כי זה היה בית ספר נוצרי. אז, ביום למחרת המורה כעסה עליהן מאוד ושאלה למה לא הגיעו, ואף אחת לא העזה לענות לה. אז היא קמה ואמרה לה: "גברת, אתמול היה יום כיפור, לכן לא יכולנו להגיע לבית הספר. אז למה את כועסת?". בגלל שלבית הספר היה רושם אנטישמי היא התנצלה כל השיעור ואמרה שהיא מצטערת ולא התכוונה ולא ידעה. ואחרי שהשיעור נגמר, כל הבנות, גם הנוצריות, מחאו לה כפיים!

היה לה סדר יום מאוד עמוס. היא הייתה מסיימת את בית הספר הנוצרי שהיה מהשעה 7:00 עד 13:00 הייתה  חוזרת הביתה, אוכלת, מכינה שיעורי בית, ונוסעת לבית הספר היהודי, ששם היו לומדים עברית, מסורת, תנ"ך ואהבת ישראל, מהשעה 16:30 עד 20:00. היא אהבה ללכת לבית הספר היהודי.

סבתי לא סיימה אוניברסיטה, וחבל לה על כך. היא  חושבת שאם הייתה מסיימת אוניברסיטה החיים שלה היו יכולים להיות הרבה יותר טובים.

סבתי היא האחות הגדולה מתוך שלושה אחים. היא זוכרת שתמיד הייתה שתלטנית ונשארה כזו עד היום. היא הייתה הנכדה האהובה על סבתה ז"ל.

סיפור אחד שמאוד זכור לה  מהילדות, הוא שהבית שלהם היה מאוד קרוב למשרדים אמריקאים. היתה תקופה של שלטון צבאי והיו כל הזמן, מריבות בין קבוצות פוליטיות שונות, שרובן היו נגד השלטון הצבאי. מאוד נפוץ אז באמריקה הלטינית. לא אהבו את האמריקאים אז. לילה אחד, שמו פצצה בבניין משרדים, כדי לפגוע בהם והיא לא שמעה בכלל את הרעש של הפיצוץ! אבל כשקמה בבוקר, היא ראתה שכל הקיר שלה בחדר הרוס ולא הבינה למה.

סבתא שלי הכירה את בעלה כשהייתה פעילה בקבוצה של צעירים יהודים בארגנטינה. הוא היה אז חלק מהקבוצה, אבל הם לא היו בקשר. יום אחד הגיע שליח מטעם ארגון ישראלי כלשהו, והוא דיבר קצת ספרדית ואשתו בכלל לא דיברה ספרדית. (כיוון שהגיעו מישראל).

החברים בקבוצה של הצעירים רצו להזמין אותו לקפה והיו צריכים מישהו שיתרגם להם לעברית, והיא הייתה היחידה שידעה עברית. ואז, חבר אחד של אדגרדו (אדי, בעלה) שאל אותה אם היא רוצה לבוא לקפה, "אנחנו כולנו באים בזוגות. אז אנחנו נצמיד אלייך משהו שגם לו אין בת זוג". אמרו לה. לאחר מכן, הסתבר לה שהם היו שכנים ובכלל לא ידעו! וככה, לכל אירוע שהיה צריך לבוא בזוגות הם היו הולכים יחד, כ"חברים". לאחר מספר מפגשים כאלו, הם התחילו לדבר, והיא  זוכרת שהיו מזמינים אותם ועוד מספר חברים לחתונות ולאירועים חברתיים. סבתי זוכרת שבאחת הפעמים כשסבי החזיר אותה מאירוע בה היו יחד היא אמרה לו: "איזה כיף זה להתחתן!, בא לי גם להתחתן!". ואז הוא ענה לה: "את רוצה להתחתן איתי?" והיא אמרה לו, כן! ותוך שנה וקצת, הם התחתנו!

סבתי לימדה באותו הזמן, בבית ספר עברי, וכשהם באו לבית הכנסת כדי לערוך את החתונה היהודית, כל התלמידים שלה היו שם, בצדי השביל בו היא הלכה  עד לחופה. מספר ימים קודם לכן, סבתי וסבי התחתנו בחתונה האזרחית, בה הם הלכו לבית המשפט וחתמו על טפסים. בחתונה שהתקיימה בבית הכנסת, סבתא שלי לבשה שמלת כלה וזה היה הטקס המסורתי. ואחר כך הם ערכו מסיבה. באולם מאוד גדול ויפה בסגנון אירופאי, עם מדרגות רחבות ממש כמו בסרטים!. ושם הם הצטלמו רקדו ואכלו.

היה אז נהוג לעשות רשימת מתנות לחתונה כך שלא היו ממש הפתעות. אבל זכור לה, שהייתה לה  בת דודה שהייתה מאוד קרובה אליה, שהייתה מטיילת בעולם. היא הביאה לה תמונה מקסימה ומיוחדת ממקסיקו, וזו הייתה הפתעה מרגשת עבורה.

בתקופה שסבי וסבתי התחתנו היה מאוד מקובל לצאת לירח דבש, אבל בגלל שבעלה למד אז רפואה, הוא לא היה יכול לקחת חופשים מאוד ארוכים כי היה צריך להיות באוניברסיטה. לכן, הם לא יכלו לצאת לירח דבש ישר אחרי החתונה. הם התחתנו בחודש מאי, ויצאו לחופשה בספטמבר. סבתי  זוכרת שהיו איזה שלושה ימים שהיה חג של יהודים ומאוד כיבדו את זה שם, אז נתנו לו חופש של שלושה ימים והם נסעו לסופ"ש עם עוד כמה חברים וזה היה הירח דבש שלהם.

היא הפכה לאימא לבן הבכור שלה, ארנן בגיל 23 ולבת הקטנה שלה, ססיליה בגיל 24 כיוון שלא סיימה אוניברסיטה היא לא למדה שם והייתה אימא מאוד צעירה. היא גם  זוכרת שהיא אמרה לבעלה אחרי שילדה את ארנן: "בן, כבר יש לנו, אם עכשיו לא תצא לנו בת, אני אמשיך ללדת עד שתצא לנו אחת." ושנה אחרי, נולדה להם בת!

במשך החיים שלה, לא היו לה חלומות, אלא מעין מטרות קטנות שהיא הציבה לעצמה. אז כשעברה עם בעלה לדירה הראשונה שלהם, (שהייתה הדירה שאבא שלה קנה לה והייתה הדירה שלהם עד שעלו לארץ), היא  מאוד רצתה לקנות רהיטים חדשים, ווילונות ולקשט אותה, אז זו הייתה המטרה שלה שהיא הצליחה לבצע.

כשהיא ילדה את הילדים שלה, היה לה מאוד חשוב להעביר להם ערכים של יושרה ושדרך עבודה קשה אפשר להשיג הכל, ושהכי חשוב להיות אנשים טובים. זה בא לידי ביטוי בכך שמגיל צעיר, היא נתנה להם כל מיני אחראויות קטנות כדי שיהיו מוכנים לעתיד שלהם כבוגרים.

כשעלו לארץ, סבתי  הייתה כבר בגיל מבוגר יחסית שקשה למצוא עבודה כבר הייתה די מבוגרת. והיא תמיד אהבה לדבר עם אנשים, והיה לה קל להתחבר איתם, ומשם הגיעה לתחום הנדל"ן כיוון שבתחום הזה צריך לדבר הרבה, ולהתחבר עם אנשים.

הישגיים משמעותיים שהיא זוכרת הם מגיל צעיר. היא זוכרת שכבר בגיל 14 התחילה לעבוד, ואבא שלה מאוד תמך בה. היא עזרה לעזור לילדים עם עבודות שהם קיבלו בחופש מבית הספר. היא זוכרת גם, שבבית הספר היהודי, היא הייתה תלמידה מצטיינת במיוחד. מנהל בית ספר התיכון בו למדה זיהה את רצינותה ואחריותה ואיפשר לה ללמד כבר בגיל 16 כמורה מחליפה לכיתות א'-ב'.

הזוית האישית

סול: היה לי מהנה, מעניין ומסקרן לעבוד עם סבתי גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי לפני והרחבתי את המידע שלי על המשפחה שלי. אני רוצה לאחל לסבתא שלי שתמשיך להיות מאושרת וכיפית כמו שהיא.

ליליאנה: קודם כל נהניתי מאוד מאוד מאוד. את צודקת. אנחנו נפגשות הרבה, אבל שיחות כאלה אף פעם לא נהלנו. אותי הפכו למאוד מאושרת.הרגשתי שממש ממש את נכנסת לפרטים בהסטוריה המשפחתית שלי, שאחרת אם לא העבודה הזאת, בספק היינו מדברות. מאוד מאוד ריגשת אותי.