מאגר סיפורי מורשת

אני אידה לנג, נולדתי בכפר דומרד שבהונגריה בשנת 1949 להוריי – שמואל ואילנה קליין. כיום אני מתגוררת בפתח תקווה, נשואה ליהושוע לנג, אמא לארבעה וסבתא לנכדים.

הוריי ז"ל היו שורדי שואה. לפני מלחמת העולם השנייה אבי היה נשוי ואב לשניים, והתגורר בכפר דומרד שבהונגריה. כאשר פרצה המלחמה ההונגרים אספו את הגברים הצעירים למחנות עבודה, שם הם עבדו בעבודות כפיים שונות לטובת צבא הונגריה שלחם עם הגרמנים. סבא שמואל נלקח למחנה, בו עבד עבודת פרך, חפר בורות וסחב סלעים. כאשר נגמרה המלחמה הוא חזר לכפר, וגילה כי אשתו הראשונה ושני בניו נספו בשואה.

אמי, אילנה, נהגה לספר לנו הרבה על קורותיה בזמן השואה. היא הייתה בערך בת 20 כאשר פרצה המלחמה. בחג שבועות 1944 נלקחה כל משפחתה, אמה וסבתה לבית הספר הקרוב, שם נשארו כל החג. למחרת החג צעדו לתחנת הרכבת הקרובה שם עלו על רכבת משא שלקחה אותם לאושוויץ.

כאשר הם הגיעו לאושוויץ, נלקחו מהם מעט הבגדים והמזוודות שהיו להם. הגברים הופרדו מהנשים, והנשים הצעירות שיכלו לעבוד הופרדו מן הנשים אשר נשלחו למשרפות. אמי מספרת שעמדה לפני מנגלה, והוא שלח אותה לטור הימני, בזמן שאת אמה, סבתה, ואחותה הקטנה בת ה-16, שרה, נשלחו לצד השמאלי. אימא שלה קראה לה, ואמרה שתיקח את אחותה יחד איתה. אמי לא היססה ורצה לצד השני, תפסה את אחותה וגררה אותה על ידה. מנגלה הבחין בכך, וצעק עליהן שיחזרו לשורה שלהן. קצין גרמני אחר שראה אותן אמר לו שיניח להן.

שתי האחיות היו באושוויץ בירקנאו במשך כמה חודשים. הן גרו שוכנו באזור c, שם שוכנו רבות מהנשים ההונגריות ועבדו במפעל לייצור חלקי מטוסים. הן חיו על מרק דלוח וחתיכות תפוחי אדמה מדי פעם בפעם. הלכו יחפות בחורף ובקור, עמדו כל בוקר במסדרים במשך כמה שעות בזמן שהקצינות הנאציות צעקו עליהן והיכו אותן. הקור היה מקפיא והמחלות השתוללו במחנה, שרה חלתה בטיפוס המעיים. אמי מצאה לה מים חמים וטיפלה בה עד שהבריאה והתחזקה.

בינואר 1945 הגיעו הרוסים, שחררו את מחנה ההשמדה אושוויץ, והתחילו להצעיד את היהודים בצעדות המוות. אמי ואחותה לא נפרדו במחנה, וכך גם בצעדות. הן הלכו והלכו דרך שדות תירס וכפרים ריקים. אמי הייתה מספרת שפעם אחת הן נכנסו לעיירה ריקה, ובבית אחד הם מצאו ארון סגור. כאשר פתחו אותו נפלו עליהם ערמות של שטרות של כסף הונגרי, אך באותו הזמן לא היה לו שום ערך.

הן הגיעו לכפר בשם ציגנד בצפון הונגריה, ממש על הגבול עם גרמניה, וחזרו הביתה. כאשר חזרו לכפר שלהן הן מצאו בית שומם וריק, לא היה להן מקום לגור. התאספו במקום מספר צעירים שחזרו מהמחנות וחיפשו את בני המשפחה שלהם, בתקווה שמישהו שרד את הזוועות…  ארגון הג'וינט עזר להן ונתן לכולם בגדים ואוכל.

באותו זמן, בעברו השני של נהר הטיסה, גר סבא שמואל. הוא שמע שבכפר הסמוך התקבצו צעירים יהודיים. הוא וכמה גברים מהכפר דומרד הגיעו לכפר של סבתא אילנה, וכך הם הכירו. סבא שמואל היה כהן, ולכן יכול להתחתן עם בחורה רווקה בלבד. סבא שמואל היה בן 37 וסבתא בת 24 כאשר הם התחתנו, ולאחר מכן גרו בכפר של סבא.

לאחר המלחמה סבא שמואל פתח חנות מכולת, ונולד להם הבן הבכור- משה. כעבור שנתיים, בתאריך 29.5.1949, א' סיוון תש"ט, נולדתי אני.

רוחות המלחמה הקומוניסטית החלו לנשוב, ומצב היהודים בהונגריה היה בכי רע. בחורף הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית להונגריה והתחילו לספר על ארץ ישראל ומדינת ישראל. ביולי 1949, עם ילד בן שנתיים ותינוקת בת שישה שבועות, הם החליטו לעלות לארץ ישראל.

הם השאירו את חנות המכולת סגורה לכמה ימים, כדי שהגויים המקומיים לא יחשדו בשום דבר. באישון לילה יצאו, רק עם בגדיהם לגופם, הכרית של משה ומעט בגדים בשבילי במזוודה קטנה. הלכנו דרך שדות תירס לגבול עם צכיה, שם חיכתה לנו משאית שהסיעה אותנו עד צפון איטליה.

בצפון איטליה עלינו על אוניית משא, שעל סיפונה היו פרושים מזרונים רבים. כל משפחה קיבלה פינה, ואמי היתה מספרת שהיה סרחון פרות נורא בכל מקום. היא לא יכלה להניק אותי משום שלא היה לה חלב, ולכן השקו אותי בגיל חודש וחצי בשוקו העשוי ממים חלב ומעט שוקו. הם הגיעו לארץ ישראל ב-17 ביולי, בתאריך יום ההולדת של סבא שמואל, ונלקחו על ידי הסוכנות היהודית לבית הסראייה בצפת. שם שיכנו את הילדים באולם גדול, ואת המבוגרים באולם נפרד.

לאחר כמה חודשים, הגיעו נציגים מההתיישבות החקלאית וסיפרו על ישוב חקלאי דתי חדש של הפועל המזרחי אשר מוקם ליד רחובות בשם בית גמליאל. סבא שמואל מעולם לא נגע במעדר, אך כיוון שהוא וסבתא אילנה היו אידיאליסטים הם הצטרפו להקמת המושב. בתי המושב היו בבנייה ובנתיים התושבים החדשים שוכנו בבתים ערביים בכפר זרנוגה, אשר היום מוכר בשם כפר גבירול. היתה מצוקת אוכל גדולה, וסבתא אילנה היתה באותו זמן בהריון שלישי ואכלה בעיקר סברס.

בתחילת שנת 1951 עברנו להתגורר בבית גמליאל, כאשר בית לידנו גרה דודה שרה, אחותה של סבתא אילנה עם בעלה ושלושת ילדיהם. גדלנו יחד, אכלנו יחד ושיחקנו יחד עם בני הדודים. אחד הזכרונות המוקדמים שלי הוא ארוחת הערב שאמי היתה מבשלת לנו ולבני הדודים – פודינג שוקולד מחלב קורנפלור. בנתיים נולדה אסתר, אחותי הקטנה, ולפי סיפורי אמי המושב היה קיבוץ גלויות של ממש – יהודים מכל רחבי העולם התגוררו בו יחד. גרו בו יהודים מפולין, רומניה, מאלג'יר, מהונגריה וכו'.

במושב קיבלנו "חצי חמור"- כאשר את "חציו" השני קיבלו השכנים. התחלקנו בו וחרשנו את השדות – יום אחד משפחתי, ויום אחד השכנים. הוריי עבדו יחד בשדות יומם ולילה, וכאשר גדלנו עזרנו להם בעבודה. אני זוכרת שהיינו יושבים בערבים ומכינים את התוצרת החקלאית למכירה, שוטפים ומנקים את הסלק והצנון. פעם בשבוע סבא שמואל היה קם ב-4 לפנות בוקר, לוקח את הסוס והעגלה והולך למכור את הירקות בשוק ברחובות.

גרנו בבית קטן, בעל שני חדרי שינה ושירותים חיצוניים. השירותים היו בול קליעה, וכל פעם היה צריך לחפור בור חדש לשירותים, לידו אבי שתל עצי פרי שתמיד היו מניבים את הפירות הטעימים ביותר. מים היו במשורה והינו מתקלחים פעם בשבוע – ביום חמישי בערב לקראת שבת. ראשונה היתה מתרחצת אסתר התינוקת, אחריה אני, אחרי אחי משה, ואז ההורים שלי. כל פעם היו מוסיפים מחממים מים על פתיליה ומוסיפים אותם לפיילה – גיגית הרחצה. בהמשך בנו מקלחון מחוץ לבית, וליד הניקוז אבי שתל עץ תאנה.

המצב הכלכלי היה בכי רע, ולהוריי לא היה כסף לשלם אפילו לטיול של תנועת הנוער בני עקיבא. לכן הבילוי המשפחתי בקיץ היה נסיעה בעגלה לחוף הים של אשדוד – אמי הייתה מבשלת סיר גדול של תירס ופורסת כיכר לחם שלמה, מורחת אותה במרגרינה. נסענו כך שלוש ארבע פעמים בקיץ.

מדי כמה שבועות היה מגיע טנדר שמכר נעליים ובגדים, ובו הינו קונים בהקפה.היה גם אוטו גלידה שהיה מגיע מדי פעם, ואנחנו הילדים הינו רצים אחריו וקונים ממנו גלידת שוקו ווניל. לאחר כמה שנים, התחילו לפעול אוטובוסים מהמושב והיינו נוסעים לרחובות כדי לקנות נעליים ובגדים, בכלבו סלומון.

בשלב מסוים סבתא אילנה קנתה רדיו, והיתה מקשיבה מדור לחיפוש קרובים. בתור ילדה קטנה הייתי יושבת ומקשיבה לרדיו ומחכה שיקראו בשם מוכר, ודמיינתי שיום אחד אמצא את בניו של אבא שלי מנישואיו הראשונים, אבל לצערי זה לא קרה.

סבתא אילנה היתה מרדימה אותנו כילדים בסיפורים מהמלחמה ומאושוויץ. כל ערב לפני השינה היתה יושבת איתנו ומספרת, וכתוצאה מכך התחילו לי סיוטי לילה וביעותים. הייתי מתעוררת בצרחות בלילה ולא הייתי מוכנה לעבור מחדר לחדר ללא ליווי, קל וחומר לצאת לשירותים שבחוץ. באותם זמנים היו נכנסים פאדיונים, מחבלים ערביים, מעזה למושב כדי לגנוב עיזים תרנגולות, בגדים מחבל הכביסה ומכל הבא ליד, וגם מהם פחדתי מאוד. לילה אחד בעלה של דודה שרה, דוד יוסי, תכנן לישון בדיר העזים, כדי למנוע מהפאדאיונים להתגנב ולחטוף אותן, אך נרדם וישן כל כך עמוק שאפילו לא שמע את הגנבים נכנסים לדיר. בבוקר קם, וגילה שהעזים נעלמו לו מתחת לאף.

כשסבתא אילנה הייתה בת 40 היא נכנסה להריון בפעם הרביעית, עם אחי הקטן ברוך. אני הייתי בת 13, וגידלתי אותו בכל מובן אפשרי. עשיתי לו את האמבטיה הראשונה שלו ועזרתי לאמי בכל מה שהיתה צריכה.

למדתי בבית הספר היסודי בבית גמליאל, וכשסיימתי כיתה ח' נשלחתי לפנימייה בשם בית צעירות מזרחי, אורט בני ברק. חזרתי פעם בחודש לשבת בבית, ובשאר הזמן כתבתי גלויות ומכתבים הביתה, בהונגרית. הוריי לא דיברו עברית, ולכן בגיל 14 למדתי לכתוב בהונגרית. כתבתי ושלחתי את המכתבים, ובסופי השבוע שחזרתי הביתה הייתי יושבת עם אמי והיינו עוברות על המכתבים יחד והיא היתה מתקנת את טעויות הכתיב שהיו לי. אבי היה מגיע לבקר בפנימיה מדי פעם, נוסע חצי יום בארבעה אוטובוסים רק כדי לראות אותי.

כשסיימתי את התיכון משה אחי כבר התגייס לצבא, ולא יכל לעזור במשק החלקאי. העבודה החקלאית היתה קשה ולכן משפחתי עברה מהמושב לבני ברק. אני למדתי בסמינר למורות וכלכלת בית, ובחלוף השנים עבדתי במקצוע זה 33 שנה עד שעבר מן העולם.

בגיל 23 הכרתי את בעלי, יהושוע לנג, ובשנת 1972 התחתנו. יהושוע היה איש קבע ושירת בדרום ולכן התגוררנו בבאר שבע. ביולי 1973 נולד בני הבכור מוטי, ובאוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. גרנו בבניין שגרו בו הרבה משפחות של אנשי קבע, כך שבין רגע כל הבניין התרוקן. ביום החמישי למלחמה הגיעה אחותי הקטנה אסתר ותפסנו טרמפים מהכביש הראשי של באר שבע, במטרה להגיע למרכז להיות ליד ההורים שלנו. שנתיים אחר כך הם עברנו בחזרה למרכז, לפתח תקווה, וגרנו ליד חמי וחמותי.

מצגת תמונות של אידה

קובץ התיעוד המלא

הזוית האישית

אביה המתעדת: תמיד מרגש אותי לשמוע סיפורים מן העבר ומהילדות של סבתי. זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את רוב הסיפורים, אך לשמוע אותם בהקשר ובתוך סיפור החיים הכולל הבהיר לי את המקורות והשורשים מהם הגעתי. סיפור העלייה המרתק הראה לי כמה כוחות נפש היו לסבתא רבתא שלי, אמה של סבתי שעל שמה אני קרויה בשם השני שלי – אילנה, והרגשתי קשורה אליה יותר מתמיד – דור רביעי לנשים בארץ ישראל.

נפגשנו בבית סבתי ודיברנו בחופשיות, בזמן שאני מקלידה ומקליטה את הסיפור לצורך הגהה. הסיפורים תמיד עברו מפה לאוזן, אך הישיבה באופן מסודר לצורך הסיפור עזרה לדברים להישמע באור שונה. אנו מקוות שהסיפור יסופר גם לדורות הבאים.

סבתא אידה: ריגש אותי מאוד לספר את סיפור העלייה שלי ושל משפחתי. התמונות והסיפורים מהעבר חזרו אלי חיים יותר מתמיד. היה ריאיון שנערך לאחר יום השואה ולכן הסיפור היה אקטואלי ורלוונטי והתקשר לרוח התקופה.