מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, אני ברוך קושניר, הסבא של אחינועם קושניר. אחינועם ואני יצאנו לטיול ברחובות, בה נולדתי ובה גדלתי. בדרכנו סיפרתי לה על העיר ועל חוויות הילדות שלי.

סבא ברוך עם שני אחיו וההורים בטיול של שבת בגליל התחתון

מתוך הסיפורים גילינו עד כמה השתנו אורחות חיינו מאז. בעוד אנו מקליטים את השיחה נזכרתי כי באותם ימים לא היו לנו בכלל טלפונים ניידים. מה ניידים – לא היו כמעט בכלל טלפונים. ואיזה הבדל עשתה רק העובדה הזאת. לא היה פשוט להרים טלפון או לשלוח הודעה ולתאם פגישה. במקרים רבים היינו פשוט מתייצבים אחד אצל השני ומקישים בדלת. כל המפגשים שלנו לאחר שעות הלימודים היו מתקיימים ברחוב, בחצרות ובבתים עצמם. לא מחשבים ולא חברויות בפייסבוק וכד'. היינו מתראים ומשחקים ומשוחחים המון ביחד והיה כיף גדול.

הגענו לאזור רחובות מכיוון צפון. עצרנו על הגבעה בכפר אהרון ליד ביתם לשעבר של הוריי. סקרנו את כל האזור אשר למרגלות הגבעה המכוסה כולו בשכונות מגורים חדשות. במרחק ניתן להבחין בפארק המדע, בתחנת הרכבת ובמכון ויצמן. סיפרתי לאחינעם כי בעבר היה מכוסה האזור כולו בפרדסים. למעשה, שטחה של העיר היה קטן בהרבה והיא הייתה כולה מוקפת פרדסים. סמוך למקום בו נמצאת כיום תחנת הרכבת היה בית אריזה ענק בו היו ממיינים ואורזים את התפוזים ושולחים אותם לרחבי העולם. בימים ההם היו התפוזים ענף יצוא מוביל של ישראל. המותג שלנו היה ג'אפה, על שם נמל יפו. הפרדסים הללו היו מקום בילוי ומשחק לכולנו. היינו מטיילים בין העצים ונהנים משפע פירות ההדר אשר גדלו בהם: לימונים, אשכוליות, תפוזים ואפילו סוג מיוחד של לימונים מתוקים. ואז נזכרתי בפעולות הצופים שהתקיימו לפעמים בפרדסים. בשעות היום היינו מסווים את עצמינו ובלילות הסתתרנו קבוצה אחת מן השניה. ואז נזכרתי באלרגיה לפריחת הדרים שממנה סבלתי כילד וכיצד ניסיתי בכל כוחי לעצור את ההתעטשות וכיצד דווקא בשיא המתח היה פורץ ממני אפצ'י (עיטוש) אימתני שהקפיץ את כל הציפורים, הלטאות, השועלים וכל יתר דיירי הפרדס וכמובן את ילדי הקבוצה המתחרה, שממש עמדנו להפתיע אותם.

אימא רחל, ברוך וישראל 

נכנסנו לעיר. עצרנו ליד הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, מקום מדהים ביופיו ששם לומדים להיות אגרונומים – מומחים לכל הקשור בגידול צמחים, מפתחים זנים חדשים ומיוחדים של גידולים חקלאיים וגם שוכן שם בית הספר לוטרינריה. ממול הצצנו במכון ויצמן ובארמון וקבר ויצמן אשר היה נשיאה הראשון של מדינתנו. לקראת הצהרים עצרנו בפונדק חיים, מסעדה מאד מפורסמת בשכונת שעריים אשר הוקמה על ידי העולים הראשונים מתימן. מנשקה גפלה, בעל המסעדה וחברי הטוב, ארז עבורנו ארוחת צהרים תימנית מפוארת עם ממולאים ומרק עצמות אותה אכלנו בהנאה רבה על ספסל באחד הפארקים. ככה זה עכשיו. קורונה, נכון. המשכנו בסיור. עצרנו ליד גן הילדים אליו הלכתי ברחוב אחד העם. בית הספר היסודי סמילנסקי. בית הספר התיכון על שם דה שליט, בית הספר בכור לוי בו למד יוני אבא של אחינעם ועוד אתרים ומקומות. חוויה מאד מרגשת לשוב יחד עם נכדתי האהובה אל אתרים וציוני דרך מלפני כששים שנה.

סיימנו את הסיור ברחוב ויצמן. עצרנו ליד הבית בו גדלתי. טיילנו לאורך הרחוב, הצצנו במקומות בהם גרו פעם חברים שלי. נזכרנו כיצד היינו קונים חצי כיכר לחם בחנות המכולת הישנה ושולפים דגים מלוחים מתוך חבית עגולה מעץ לתוך נייר עיתון. מה ששיעשע את אחינעם במיוחד היו שני סיפורי שובבות של ימי החופש הגדול, סיפור הנחש וסיפור קן הדוכיפת.

בשעת ערב, כאשר החושך ירד, היינו מתקבצים יחד מספר ילדים ויושבים ומפטפטים לתומנו על אבן השפה של המדרכה. לרוחב הכביש מתחנו חוט דק בלתי נראה ובקצהו אשר בצד השני של הכביש קשרנו חפץ דמוי נחש, חגורה מבד או משהו דומה. כאשר היו אנשים עוברים לידינו (אז היו הרבה הולכים על הכביש מאחר ולא היתה כמעט תנועה של מכוניות) היינו מתחילים למשוך את החוט לעברנו כאשר ה"נחש" זוחל בעקבות החוט. הקרבנות שלנו היו שומעים את רחש הנחש, מזהים את הדמות הזוחלת לעברם ופורצים בצרחות וצוויחות ומתחילים לנוס לכל עבר. אנחנו כמובן היינו מתפוצצים מצחוק. כך היינו מבלים שעות ארוכות וחוזרים על התעלול שוב ושוב.

בחזית הפונה אל הרחוב של אחת החצרות הייתה גדר חיה משיחים עבותים. בתוך הגדר הזאת הסתתר לו ברז מים קטן אשר פתחו פנה אל הרחוב. בשעות האור, אשר לא התאימו לתעלול הנחש, התענגנו על קן הדוכיפת. גם אז התקבצנו על אבן השפה של המדרכה וקישקשנו בהנאה. מדי פעם, כאשר היה עובר מישהו לא מוכר, היינו מציעים לו באדיבות לראות קן של דוכיפת. כמובן, כל אחד שמח מאד לכזאת הזדמנות. היינו מובילים אותו אל הגדר החיה. מדריכים אותו לתחוב את הראש לתוך השיח ולחפש את הקן ואת הדוכיפת. בעוד הקרבן נרגש לקראת המחזה הנדיר, היינו פותחים את הברז וסילון מים אדיר היה ניתך בפרצופו לקול גילגולי הצחוק האדירים שלנו.

המשכנו וביקרנו בעוד מספר מקומות וחזרנו הביתה שמחים ונרגשים.

סבא ואחיו אורי וישראל סיימו את רחיצת המכונית בחצר הבית ברחוב ויצמן ברחובות. השבת אוטוטו נכנסת

סבא ברוך מספר על הילדות ברחובות: 

סבא ברוך מתאר את הביקור ברחובות: (אודיו)

הזוית האישית

סבא ברוך: החוייה שלי בתכנית זו החלה כבר בעצם המשימה של בחירת אותו קטע מחיי בו אנו נתמקד. לשם כך, מצאתי את עצמי סוקר תקופות ומחוזות שונים בחיי ועצם העיסוק בזה היה לא שגרתי ומרגש. הבחירה בבילוי יום כיף עם אחינעם בעיר הולדתי רחובות הלהיבה אותי מאד והתחלתי להתרגש כבר מעצם הציפייה לקראת היום המיוחל הזה. יצאנו לדרך ומצאתי את עצמי מספר לאחינעם סיפור שעד אותו יום לא סיפרתי לה. מאז שנולדה הייתי רגיל להקריא לה ספרים ולספר לה סיפורי הרפתקאות שאני בעצמי העליתי מדמיוני אבל מעולם לא עלה בדעתי לספר על הילדות שלי. ולא רק לספר, אלא ממש לבקר במחוזות הללו לספר ולצלם את האתרים עצמם. וזאת התגלתה כחוייה מרגשת במיוחד. מתוך הסיפורים גילינו עד כמה רבים ומרחיקי לכת השינויים שחלו מאז ועד היום. עד כמה משפיעות ההתפתחויות הטכנולוגיות על חיינו ועד כמה שונים חיי הילדים היום מהחיים של הדור שלי כאשר אנו היינו ילדים. היה מעניין להתרשם עד כמה דווקא העדר האמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום וההולכים ומתעצמים מרגע לרגע, היו בעלי השפעה חיובית על הקשרים החברתיים שלנו ועל האינטראקציה הבינאישית שלנו כילדים. למשל, כמה דברים טובים צמחו מכך שלא היו לנו בכלל טלפונים ומסכים למיניהם.

לסיכום, אני מציין את הערכתי הרבה לרעיון תכנית הקשר הרב דורי. קיבלנו כאן חוייה מרתקת בכל אחד ואחד משלבי הפעילות שלנו. תודה שהענקתם לאחינעם ולי לא רק יום אלא הרבה שעות של כייף וחוויות מרגשות. תודה רבה, כל הכבוד, יישר כח!!

הנכדה אחינועם: כששרית המחנכת שלי שאלה מי רוצה להיות בתכנית קשר הרב דורי, בהתחלה קצת היססתי אבל בסוף החלטתי לנסות. כשסיפרתי לסבא הוא מיד הסכים והציע שנלך ביחד לטיול ברחובות העיר שבה נולד ביחד. בעודנו נוסעים, הבנו עד כמה הכל השתנה מאז שסבא היה קטן זו הייתה חוויה נהדרת וטעימה. בדרך סבא סיפר לי סיפורים שמעולם כנראה לא עלה בדעתו לספר כמו הסיפור על הדוכיפת והנחש. כשעברנו בין המקומות בדרך לא הבנתי דברים רק על הילדות של סבא, אלא גם על הילדות של אבא שלי – זה היה מאד מצחיק.