מאגר סיפורי מורשת

שמשון גנץ מספר

"זהו סיפור על אימא שלי, שיינדי (יפה) ואחותה בשואה.

אימא שלי הייתה אחת מתוך שבעה אחים במשפחה. הם גרו ברומניה, בעיירה שנמצאת בגבול להונגריה. כשהתחילה המלחמה, פינו את כל אנשי העיירה לאושוויץ, כולל משפחתה של אימא שלי. כשהגיעו לשם, אימא שלי ואחותה, סורי, הופרדו משאר המשפחה (בדיעבד, מסתבר שכל השאר, נספו).

סורי אחותה הייתה ילדה מאוד חולנית וחלשה. שיינדי וסורי הגיעו לסלקציה. אימא שלי הייתה בטור של הבריאים, שילכו לעבוד במחנות העבודה, וסורי הייתה בטור של החולים, שילכו למות. שיינדי לא ידעה איזה טור הוא הטור של החולים ואיזה הוא הטור של הבריאים, אבל היא החליטה שלא משנה מה, היא וסורי ילכו ביחד. ומשום כך, ברגע של חוסר ריכוז של הנאצים, שיינדי משכה את סורי לטור שלה וכך, הן נשארו יחד, שתיהן שרדו.

במשך כל המלחמה, אימא שלי טיפלה יפה בסורי, דאגה לה, שמרה עליה. בסוף המלחמה, שתיהן חזרו לעיירה שלהן, ברומניה, שם, כמעט ולא נשארו יהודים. שנה לאחר המלחמה, אימא שלי התחתנה עם אבא שלי, צבי גנץ, וגם סורי אחותה, התחתנה מעט אחריה. לסורי נולדו תאומים, פסי ושמחה ולשיינדי, אימי, נולדו שלושה ילדים: ברי – אחי הגדול, פסי – אחותי הקטנה ואני, הסנדוויץ', שמשון.

בשנת 1952 סורי ומשפחתה עלו לארץ ובשנת 1962 גם אימא שלי ומשפחתי עלינו לארץ.

אימא שלי נפטרה בגיל 62 וסורי  אחותה בגיל 72.

הזוית האישית

שמשון גנץ: אנחנו מרגישים שנקמנו בנאצים ע"י כך שהקמנו משפחה גדולה, בארץ ישראל, המדינה של היהודים.  הצעירים מתגייסים לצבא ואחר כך מקימים משפחות משלהם בארץ ישראל.