מאגר סיפורי מורשת

סבתי אסתיטה פסטס נולדה ב-18 בנובמבר בשנת 1952 בבית חולים עין גדי, ברחוב בלפור בתל אביב בישראל להורים פאולה וסמק (שמואל) רפפורט. הסיפור המשפחתי של סבתי מתחיל באירופה. אמה פאולה נולדה בגרמניה בברלין ואביה סמק נולד בפולין באזור שנקרא גליציה בעיירה קטנה שקוראים לה יאסלו.

אמה הייתה בערך בת 20 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. לקחו אותה למחנה עבודה יחד עם אימא שלה. יום אחד אמרו לאימא שלה ולאחיות שלה: "בואו איתנו" והיא נפרדה מהם בבוקר. מאותו יום היא לא ראתה אותן יותר.

פאולה הייתה אישה בלונדינית מאוד יפה והגרמנים מאוד התלהבו מזה. היא עבדה בבית חרושת שבו מכינים נשק ותופרים מדים לחיילים. בגלל שהיא הייתה מאוד יפה, הגרמנים לא רצחו אותה. אביה של אסתיטה, סמק, היה בפולין והוא הצליח להתחמק מהגרמנים. הוא הגיע לאיזה אדם פולני, אדם טוב שהחביא אותו בתוך בור ליד ביתו. הפולני הטוב הזה זרק לו כל יום קליפות תפוחי אדמה כדי שהוא יוכל לאכול והביא לו קצת מים לשתות ובבור הזה הוא ישב שלוש שנים עד שהסתיימה המלחמה. הוריה של סבתי נפגשו אחרי השואה במקום של ארגון אונר"א שדאג לתת אוכל ובגדים לאנשים שניצלו. הם נפגשו שם במקרה כשהם עמדו בתור והתאהבו שם אחד בשנייה והחליטו להתחתן. אז הם עברו מפולין לאיטליה שם הם גרו שנה ואז החליטו לעלות לישראל. הם עלו בתאריך מאוד מיוחד, ב-9 באב, שזה יום חורבן בית המקדש, אך מכיוון שזה היה יום מיוחד עבורם אז כשהם הגיעו לישראל האנשים שקיבלו את פניהם הגישו להם אוכל, למרות שזה יום שאמורים לצום בו.

כעבור זמן מה נולדה אסתיטה, אחות קטנה למתי לבית רפפורט ושם המשפחה שלה היום הוא פסטס. הם גרו בשכונת יד אליהו עד גיל 4. לאחר מכן הם עברו למרכז תל אביב לרחוב ביל"ו. בילדותה של אסתיטה היו משחקים מאוד נחמדים כמו: משחקי קלפים, רמי ומלחמה והיה גם משחק קופסא שנקרא 'חבילה הגיעה', שהיה משחק חביב בסגנון של מונופול עם לוח וכל מיני קלפים. היא אהבה לשחק בדמקה, דוקים, חמש אבנים, שלושה מקלות, משחקים עם גוגואים, מחבואים, וכל מיני סוגים של תופסת. בכיתות א'-ב' אסתיטה למדה בבית ספר דתי תלפיות. מכיתה ג' היא עברה לבית ספר דובנוב, בית ספר חילוני שהיה ידוע מאוד כבית ספר על רמה גבוהה והרבה רצו ללמוד בו.

אסתיטה אהבה מאוד ללמוד, במיוחד אהבה את המקצועות חקלאות ומלאכה. היא הייתה בתנועת נוער שנקראה 'נוער לנוער' שעזרה לילדים יתומים שלא היה להם בית או ילדים שהוריהם לא תפקדו כמו שצריך והם היו בסוג של פנימיה של ויצ"ו. הפעילות הייתה מתקיימת פעמיים או שלוש בשבוע, שלוש שעות כל פעם היא הייתה משחקת ומלמדת את הילדים, זה חימם והרחיב את ליבה מאוד מכיוון שיכלה לעזור לזולת. בשעות הפנאי היא ניגנה בשלושה כלי נגינה. הראשון היה חליל, אחר כך היא עברה לכינור ואחרי הכינור כשהיא הייתה בת 12 קנו לה פסנתר עליו ניגנה שלוש שנים. הפסנתר נמצא אצלה בסלון עד היום.

כשהייתה נערה בת 16 הכירה במסיבת ריקודים את סבי אפרים שהיה בן 17. מאז הם ביחד כבר 55 שנים. בשונה למה שנהוג כיום הם היו נפגשים רק פעם בשבוע ביום שישי בערב או במוצאי שבת, הם היו הולכים לסרט ואחר כך אוכלים לפעמים המבורגר ולפעמים מסיימים את הבילוי מוקדם. הם עברו לגור ביחד רק אחרי החתונה.

אסתיטה לא שירתה בצבא, במקום זה היא הלכה ללמוד הוראה בסמינר. היא למדה במשך שלוש שנים ואז בגיל 21 נישאה ולכן לא הייתה צריכה להתגייס. אחרי הסמינר החלה אסתיטה לעבוד ברמלה, לשם נסעה כל יום מתל אביב בשני אוטובוסים. לאחר החתונה הם עברו לגור ברמת גן. בבית הספר ברמלה היא לימדה חצי שנה עד שלצערה עברה תאונת דרכים קשה כשהיא ואפרים נסעו ליד גבעתיים ברחוב דרך השלום. הם נסעו באור ירוק וטנדר שלא עצר באור אדום פגע ברכבם. בשנות ה-70 עוד לא היו חגורות בטיחות. אפרים נפצע קל ואסתיטה עפה קדימה ונפצעה קשה. ידה ורגלה הימנית התרסקו והיא הייתה מאושפזת חודש בבית חולים, ועוד ארבעה וחצי חודשים מרותקת למיטה בבית כשכל גופה מגובס. זו הייתה תקופה קשה מאוד והיא הייתה מאוד חלשה, ולקח לה שלוש שנים להתחזק. לאט לאט היא חזרה לעבודה ברמת גן בבית ספר עתיד ומכלל. בשנת 1988 הם עברו לגור בהרצליה ואז התחילה לעבוד בבית ספר שזר ושם עבדה 25 שנים.

אביה של אסתיטה נפטר בגיל 86 כשהיה חולה. כשנה לאחר מכן בשנת 1994, אמה פאולה נהרגה בפיגוע. זה קרה ביום בו פאולה נרשמה לחוג ללימוד תנ"ך, היא גרה במרכז תל אביב ועלתה על אוטובוס קו 5 בשעה 3 דקות ל-9 בבוקר. ליד כיכר דיזנגוף המחבל המתאבד הפעיל את חגורת הנפץ שהייתה עליו, האוטובוס כולו התפוצץ ו-25 אנשים נהרגו, ביניהם גם אימא של אסתיטה. זה היה יום עצוב מאוד מאוד וקשה בשבילה, כי היא חשבה שאימא שלה עוד בחיים. היא צלצלה למקום שבו החוג שאימא שלה הייתה אמורה להגיע אליו, ואמרו שהיא הייתה שם אבל בעצם זה לא היה נכון, במקומה הייתה שם אישה מאוד דומה לה. השנה ימלאו 29 שנים מאז מותה והיא מאוד מאוד חסרה לכולם.

לאסתיטה ואפרים יש שלושה ילדים. רונן בכור, נולד כתשעה חודשים אחרי שהורידו לאסתיטה את הגבס ב 7.4.1975. מקור השם רונן זה שמחה, כי אחרי התאונה, השמחה הגיעה אל אסתיטה ואפרים. רונן חי בלוס אנג'לס ועוסק בעריכת סרטים. הוא גרוש מאשתו איימי ויש לו בן אחד ושמו מקס. כעבור שלוש שנים בדיוק בדיוק באותו יום ב- 7.4.19788 נולדה אוסנת, אמי. השם אוסנת נבחר כי אסתיטה מאוד אהבה את השם מכיוון שזה שם מהתנ"ך ואסתיטה מאוד אהבה את סיפורי התנ"ך. עד היום היא מאוד אוהבת את הסיפורים. כחלק מהיותה מורה היא התמחתה בנושא זה בלימודיה בסמינר.

אוסנת הייתה ילדה מאוד מאוד שובבה, כל כך שובבה עד כדי כך שהיה קשה ללכת איתה ברחוב. היא טיפסה על כל העצים וקפצה על כל העמודים והמדרכות היא הייתה בהחלט שובבה אבל מאוד חמודה. היום היא נשואה לרודי מלחי ויש להם שלושה ילדים. תום, הבכור בן 17 נולד ב 9.12.20055 גיא, האמצעי (אני, המתעד) בן 13 נולדתי ב 3.11.2009 בארצות הברית. נעמי בת הזקונים בת, 5 נולדה בסלון ביתה בתאריך 15.12.2017.

בשנת 1985 נולד בן הזקונים יהונתן אך כולם קוראים לו יוני. מקור השם אלוהים נתן. יוני נשוי לסברינה שעלתה לארץ מארגנטינה בגיל 8 ויש לו 3שלוש בנות: הבכורה ליה בת 6 נולדה ב 8.2.2017 ותאומות, לורי ותמרה אשר נולדו בהפרש של דקה ב 17.6.2020. משפחת פסטס חוגגת את כל החגים את ימי ההולדת ואת ימי הנישואים יחד כמשפחה, אנו משפחה מגובשת מאוד שנוסעת לחופשות ביחד, רונן מגיע עם בנו מקס וכל המשפחה משתדלת לבלות הרבה יחדיו. כמעט כל שישי או שבת המשפחה אוכלת יחד ארוחה משותפת וכל בני המשפחה מספרים סיפורים, משחקים משחקים וקצת משתוללים.

במשפחתנו קיים חפץ חשוב המזכיר את המסורת המשפחתית – פמוטים שנמצאים אצלנו על מדף בסלון. הפמוטים היו מאוד חשובים גם במשפחה של אפרים וגם במשפחה של אסתיטה. כל ליל שישי היו מדליקים נרות לכבוד כניסת השבת. משפחתנו כבר לא מדליקה נרות, אך לדעת אסתיטה ואפרים זה מנהג מאוד יפה שמבדיל בין קודש לחול ומאוד מחמם את הלב. אסתיטה, מבלה עם הנכדים, היא מאוד אוהבת לשמוע הרצאות, להיפגש עם אנשים, ולהיות עם חברים, זה מאוד חשוב לה לשמור על הקשר עם אנשים.

לאסתיטה יש כמה חלומות, חלקם התגשמו וחלקם לא. חלום אחד שלה שהתגשם הוא, שאני ומשפחתי חזרנו לארץ מארצות הברית, אחרי שהיינו שם שמונה שנים, מ 2006 עד 2013. זה היה חלום חשוב בשביל אסתיטה ואפרים, כי הם רצו שהמשפחה תוכל להיות ביחד. חלום נוסף שהתגשם הוא, שהיא הצליחה להחלים מהפציעה בתאונה וללכת, אפילו שהרגל שלה קצת יותר קצרה. עכשיו היא עוד חולמת שרונן יחזור מארצות הברית עם מקס, ושנחיה כולנו יחד בישראל.

הזוית האישית

גיא הנכד המתעד: מתכנית זו למדתי על העבר המעניין של משפחתי: שסבא וסבתא רבתא שלי היו באיטליה לשנה ושסבא רבא שלי חי שלוש שנים בבור ושרד רק מקליפות תפוחי אדמה ומים. למדתי שסבתא רבתא שלי הייתה בלונדינית ומאוד יפה. למדתי שסבתי אוהבת הרצאות ושהיא ממש לא רוצה שאני והמשפחה הגרעינית שלי נעזוב את הארץ. גיליתי שסבתא שלי למדה בבית ספר מאוד מקובל. שמעתי על ארגון אונר"א של האו"ם שעוזר לפליטים שניצלו במלחמות, נותן להם בגדים ואוכל. זה מצא חן בעיני מכיוון שאני חושב שזה חשוב מאוד לעזור לאלה ששרדו את המלחמה, כי זה דבר אחד לשרוד מלחמה, אבל אחרי מלחמה אין לך כלום וכל הרכוש נלקח או נהרס, לכן חשוב מאוד שיהיה מי שיעזור להשתקם ולבנות את חייך מחדש.

במהלך הפעילות של הראיון וההקלדה הקשבתי ולמדתי והרווחתי מזה הרבה ידע. הייתי רוצה לחזור ולהרחיב על מה שקרה אחרי העלייה של של ההורים של אסתיטה ולפני הלידה שלה, והייתי גם רוצה להרחיב על השמות והחיים של הוריה. הדבר שהיה לי מאוד משמעותי בראיון הוא שסבתא סיפרה את הסיפור בכל כך הרבה רגש.