מאגר סיפורי מורשת

שמי יבגני וולבובסקי, וזה סיפורי

הסיפור מתחיל באוזבקיסטן שם נולדתי, אמא שלי עליה השלום ברחה מבלארוס עקב מלחמת עולם השנייה וגם עקב היותה יהודיה בעת המשטר הנצאי. היא ברחה מבלראוס יחד עם שבעת אחיה שחלקם מתו במלחמה וחלקם היו בדרך איתה. היא הצליחה לברוח ובסופו של דבר הגיעה לטשקנט.

להיות ילד יהודי זה קשה מאוד. אני לא יכול להגיד שאני יהודי, אחרת היו מציקים או מתעללים בי רק בגלל שאני יהודי ונולדתי כזה. אמא שלי לא הסכימה שאצא מהבית כי היא פחדה שיקרה לי משהו.. אז הייתי תמיד מסתכל מהחלון וצופה בילדים משחקים להם, בזמן שאני תקוע בבית. אבא שלי התגרש מאמא שלי כשהייתי ילד אז רק אמא הייתה שם בשבילי. אפילו לא ידעתי שהוא נפטר ממחלת הסרטן בגיל 42 לפחות ככה אמרו  לי כי אני באמת לא יודע מה באמת קרה איתו  שם.

עם השנים המשכתי לגדול בטשקנט ואז בגיל 20 בערך, חזרתי עם אמי לבלראוס, שם התחלתי את חיי בתור נגר.  הייתי  די טוב בזה, אם לומר את האמת. הרבה היו באים אליי בשביל שאבנה להם דברים מעץ. תמיד אהבתי להתעסק בעץ, עד היום זה מין שלווה כזאת בשבילי שאני יכול להתעסק במשהו בשקט. אני פתחתי עסק של נגרות  וכעבור שנים בודדות, הכרתי את אשתי ילנה.

אשתי ילנה לא יהודיה, אבל לי לא הפריע שהיא לא יהודיה ולה לא הפריע שאני יהודי, התאהבנו זה בזאת מהר מאוד. כעבור כמה שנים אמא שלי, עלתה לישראל לבד והחלה לגור שם.

לומר את האמת החיים שלי היו מדהימים!! החלפתי עבודה כשהבן הראשון שלי נולד ונהייתי נהג הובלות וגם התעסקתי בבניית מסילות רכבת. הבת שלי נולדה החיים המשיכו  והכל היה מעולה בבלארוס. עד שנת 1991, התפרקות ברית המועצות. עקב ההתפרקות כולנו היינו עניים, ואני לצערי הייתי מטרה עקב זה שאני יהודי אז חשבו שזה שוב אשמתנו.

יום אחד כשנסעתי לעבודה משאית "בטעות" נכנסה מולי בשביל להרוג אותי, אבל למזלי זה לא הרג ורק השאיר אותי עם רגל אחת מתפקדת. נסעתי לבית חולים והרופאים אמרו שצריך לכרות לי את הרגל, אבל אשתי הגיעה והעמידה אותם במקום בכך שאמרה שאם יורידו לי את הרגל היא אישית תוריד לכל אחד מהם את הראש. המנהל שלי, שלצערי אני כבר לא זוכר את שמו, שילם בשבילנו לכל הניתוחים שעברתי כולל תרופות ואוכל הביתה למשפחה, כי לא יכולתי להאכיל את המשפחה שלי דרך הבית החולים. עם הזמן הכל היה יותר בסדר אבל גיליתי ששוב מציקים לילדים שלי בגלל שהם יהודיים ולי נמאס. אני חייתי כאן טוב אבל לא יכולתי עם זה שהתבריינו מול הילדים שלי כי הם יהודים שזה רק דת,  זה לא משנה אם זה מצד אבא או אמא כי שם הם עדיין עברו התעללות רק בגלל שאני יהודי.

אז החלטנו לעבור לארץ ישראל במקום היחידי ששם לא יתבריינו אלינו עקב זה שאנחנו יהודים. עלינו לארץ בשנת 1996, קיבלנו את האזרחות שלנו וחיינו כאן וגם פה היה קשה. אני נכה אז אני קיבלתי כסף מביטוח לאומי כל חודש, אבל אשתי עבדה בסופר אז הדבר הכי טוב בשבילינו היה לשלוח את הבן שלנו לפנימיה באשדוד שיהיה יותר קל עם הוצאות המשפחה.  לי היה קשה ללמוד עברית אני יודע כמה מילים אבל לא יותר מזה. גרנו עם אמא שלי בבית בבאר שבע בשכונה ה ברחוב מצדה. בית קטן אבל לא היתה לנו ברירה. החיים שלנו סוף סוף השתפרו ולא חיינו בפחד ששוב יתעללו בנו ויפגעו בנו. תמיד פחדתי להתגאות בזה שאני יהודי כי היו מציקים לי ומתעללים בי רק כי אני שונה, אבל היום אני סבא ל-4 נכדים במשפחה גדולה וסוף סוף אין לי ממה לדאוג יותר.

הזוית האישית

יאן: אני וסבא שלי נהנו מאוד מהשיח הזה כי הוא נזכר בדברים מפעם ואני גיליתי דברים בפעם הראשונה. אף פעם לא ידעתי שבגלל שסבא שלי יהודי אז הוא עבר התעללות בילדות וכולם התרחקו ממנו ועשו עליו " חרם" ורוב הילדות שלו הוא היה לבד ובודד. הייתי רוצה לאחל לסבא שלי ילדות יותר טובה שהיה יכול להנות מחייו הצעירים כמו שכל ילד צריך להנות מהם, אבל לפחות עכשיו יש לו כל מה שצריך וכשאמרתי לו מה הוא רוצה לאחל לי הוא אמר שרוצה לאחל לי את מה שלא היה לו וזה אנשים שיאהבו אותי, איך שאני ולא מי שאני.