מאגר סיפורי מורשת

תקופה יפה של יַלְדוּת ונַעֲַרוּת בימי "אין טכנולוגיה"

המסופר על ידי הסבא יוסי והמסופר על ידי מתן הנכד – הכל הוכוון על ידי מתן.

דברי הסבא יוסי

כשחגגנו בר-מצוה לבן הבכור, באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, לאחר התפילה בבית הכנסת, הזמנו את האורחים לארוחת צהרים חלבית במסעדה נושקת לגלים בחוף נתניה הצפוני. מבנה בנוי – ונשען על – כלונסאות עץ עבות. במעלה גרם מדרגות העץ ניצב שלט – "פה זה ככה".

מתן בחר להתמקד בשנות ילדותי/נעוריי – שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. אז, זה היה ככה – תקופה שונה לחלוטין מהיום בשגרת חיי היום-יום, תרבות, תקשורת, טכנולוגיה, תנאי מגורים וגם צורות ושיטות בישול וקירור. העבודה נכתבה לקריאה מהנה – ללא שיפוט וללא השוואות – על תקופה יפה, בהבנה והפנמה שאז זה היה כמו אז והיום זה כמו היום.

"אז" – בילדותי ובנעוריי

מסיבות בר/בת-מצווה נחוגו אז בכיתת בית-הספר בסוף השבוע, בשעות הערב. את השולחנות הצמדנו לקירות ואת הכיסאות הצבנו בחזיתם. הכיבוד היה נשנושים של אז. שיחקנו משחקי חברה וחדנו חידונים של אז. המסיבה למבוגרים נערכה בשעות הצהריים או הערב ב"סלון" בית המשפחה. כארבעים חמישים מבוגרים – משפחה וחברים קרובים של ההורים. לרוב הילדים לא היו סבים וסבתות. בני ששים נחשבו לממש מבוגרים. אימא הכינה כיבוד.

בבתים שגרו אז ישנו כמה ילדים באותו חדר. ההורים ו/או חלק מהילדים ישנו ב"סלון". ככה גרו אז כולם שאני הכרתי. הקירות סוידו בסיד לבן והתקרה בגוון מעט שונה. צביעת דלתות הייתה פרויקט של ימים של צביעת צבע בסיס וצבע סופי כשהדלתות מונחות אופקית על דרגשי "חמורים" מעץ. לא הייתה "קרמיקה". לא היו אמבטיות. בישלו על פתיליות ופרימוסים – במטבחונים קטנים – באנרגיית נפט שהגיע פעם בשבוע/שבועיים כששמענו קריאות – "נפט-נפט", מהאוחז במושכות הסוס שמשך מיכל נפט בשביל החולי. קרח למקרר נרכש ממוכר ה – "קרח-קרח" שסוסו משך תיבה גדולה מעץ מבודד ובה גושי קרח – "בלוקים" של 100X20X20 ס"מ. המקרר שמר תכולה ליום-יומיים. בשבת הייתי רוכב – ילד על אופני מבוגר עם "רמה" – להביא "חצי בלוק קרח" מבית החרושת.

יום-יום ביקרנו במכולת השכונתית לקניית לחם ומוצרי חלב מאותו היום. איזה טעם מדהים היה להם!. ככה היה אז –  טוב וכייפי. חלב טרי שנחלב מהפרות באותו בוקר היה החלבן מוזג – מתוך מיכל גדול שהיה תלוי על חמורו – לכלי שהשארנו במרפסת. שתינו כל בוקר – "כמצוות הרופא" – כוס חלב מלאה. חלב טרי עם טעם טרי. מברזינו תמיד קלחו מים צלולים-רעננים-צוננים שטעמם כמעדן – מי-באר שהייתה במרחק מאה מטר מביתנו. זכור לי כילד טעמו הלא נעים של שמן דגים שבקיץ היינו שותים כף גדולה ממנו בכל בוקר, גם כן "כמצוות הרופא". הוריי מצאו זמן ואנרגיה לגדל בחצר הבית ירקות ופירות מכל סוג ומין. זיכרונות ריח וטעם משכרים של עגבנייה/פלפל/מלפפון/חציל וכד' טריים שזה עתה נקטפו, של תפוז/גויאבה/שסק והרבה מינים אחרים של פרי עסיסי. זוכר תרנגולות וברבורים מטיילים בחצר.

כילדים בנינו ויצרנו לעצמנו משחקים וצעצועים. לא זוכר חנויות צעצועים. רצנו עם גלגלים/"ג'נטים" ישנים של אופניים, שייפנו אבנים קטנות למשחק חמש אבנים, אספנו חתיכות עצים כשהלכנו מהגן ובית-הספר ושיחקנו איתם משחקים יצירתיים. אחר הצהריים היינו נפגשים היכן שהוא במגרש "בשדה". לא זוכר איך תאמנו. לא היו טלפונים. היה לנו כיף. צחקנו ורצנו וטיפסנו על עצי ברוש גבוהים ועצי פיקוס ענפים.

עליי והמשפחה המיידית

אני הסבא. יוסי פרי-פז, בנם של עמנואל פריפס ורות זילברג שהגיעו לארץ בשנת 1936 כחלוצים בתנועת גורדוניה. טרם עלייתם (בהפלגה ארוכה מהים השחור), עברו "הכשרה" פיזית קשה – מעלות השמש ועד שקיעתה – להיות עובדי אדמה ב"פלסטינה". דיברו וכתבו עברית מהבית. לאבא היה כתב קליגרפי מדהים ביופיו. כרבים כמוהם, בנו – מילולית – את המדינה, בעבודה פיסית קשה בתנאי מגורים קשים. מעולם לא התלוננו.

אבא שינה את השם מפריפס לפרי-פז. בתחילה היו בפרדס חנה במחנה אוהלים של הקבוצה ולאחר זמן עברה הקבוצה לעמק בית-שאן שם הקימו את קבוצת "אבוקה". מסיבות שאינני יודע, עזבו מתי שהוא את הקבוצה ועברו לכפר ברנדיס. כילד בן שנתיים/שלוש גרתי עם אחותי בת השמונה/תשע עם הוריי בפחון מושכר מאיכר. שירותים בחוץ. אימא הייתה מספרת על יציאתו של אבא לעבודות בכל אזור בארץ שהייתה בו עבודה. עבודה פיזית קשה כבנאי, סוג א-א. אבא תמיד הקרין הנאה וגאווה בפועלו ויצירתו. עד היום אני רואה (מתקופות מאוחרות יותר) את דמותו החזקה והחטובה מרים ומניף בלוקים והמהירות בה היה מקים קירות לתפארת בדיוק של פלס וחוט-כיול. אימא רכבה לעבודה על אופניים ובדרך הייתה משאירה את אחותי נירה בגן. עבדה כמנהלת חשבונות. מקצוע שלמדה בקיבוץ. השתמשה לכתיבה וחישובים בעט נובע פרקר קנדי משנת 1938. אז כתבו בעט נובע או בעפרון.

אימא העריצה את רופא הילדים ד"ר פאלק שגם השקיע בהעשרת ידע לאימהות. לימים, בנו הפרופסור לימד אותי גנטיקה באוניברסיטה העברית. לא זוכר שאי פעם אימא או אבא הזכירו את הפחון והשירותים כתלונה או משהו לא טוב. ככה זה היה אז וככה היה אצלנו. לימים קנו הוריי מגרש בנתניה במשכנתא שלקחו ובכסף שהרוויחו בעבודתם. אזור שומם בנתניה – "פרדס סמיט". לא רחובות ולא כבישים.

תמונה משפחתית בתוך "פרדס סמיט"

בתמונה המשפחה בשנת 1949  סבא רבא עמנואל (במדים – מלחמת העצמאות) סבתא רבתא רות, נירה, סבא יוסי, מושהיק (עוזי עוד לא נולד). ברקע – הבית בו גדלתי ("שניים ורבע חדרים") בתוך "פרדס סמיט". צולם מדרום למה שהיום רחוב טשרניחובסקי בין שד' בנימין ורחוב זמנהוף. היום עומדים שם ארבעה בנייני ענק.

כיום האזור מאוכלס בעשרות רבות של בתי קומות. כתובת הדואר הייתה פרי-פז "פרדס סמיט" נתניה. ככה כתב אבא על הגלויות ששלח הביתה במלחמת השחרור והן הגיעו.

במקום עבודתה בנתניה ראיתי את אימא מסכמת דפי מאזן משובצים בגודל A3. טורים של עשרות מספרים בני שש ושמונה ספרות והכל "בראש". על מחשבונים לא "חלמו" אז. אבי, לימים, בשל כשרון כתיבה וסקרנותו, שינה את "אומנותו" לעיתונאי וכיסה את רוב אזור השרון ככתב "דבר". באופניים, הליכות ואוטובוסים הגיע לכל מקום".

סבא רבא עמנואל מקריא מהבית ידיעה לקלדניות במערכת של העיתון בתל-אביב ("ככה זה היה אז") 

אחיי ואחותי

היינו ארבעה ילדים. עוזי, "אחי הצעיר" (פנסיונר, מומחה לספקי כח) גר לידי. אחותי, נירה, מבוגרת ממני בשש שנים נפטרה ממחלה בגיל כמעט 80. מורה ועורכת ירחונים מקצועיים במקצועה. אחי משה מוישהיק המקסים, צעיר ממני בחמש שנים (היה נשוי לציפי שביט) חלה בשנת הלימודים הראשונה של הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל-אביב, היה זקוק להשתלת מח עצמות שהייתה אז בחיתוליה בארצות הברית. אמא שלי "הטיסה" אותו (מבצע רציני מאד באותם ימים) וטסה איתו לקליפורניה (אני למדתי שם אז), אבל הניתוח לא הצליח ומוישהיק נפטר בגיל 25.

מימין לשמאל: סבא יוסי, סבתא רבא רות, מוישהיק, סבא רבא עמנואל, עוזי

הורי אשתי – חיה שמולביץ – הם שורדי מחנות השמדה שאיבדו משפחות בשואה. הגיעו לארץ עם קום המדינה ונשלחו למחנה עולים. במקום לקטר ולצפות לדירה ולמתנות מהמדינה, עזבו את מחנה העולים, החלו לעבוד בעבודה פיזית (מי שרצה לעבוד מצא עבודה), שכרו דירה והתקדמו.

אני, הסבא, מהנדס ביו-רפואי עם תואר M.Sc.  מ – UCLA שבלוס אנג'לס. הקמתי וניהלתי במשך 25 שנים (עד היציאה לגימלאות) מחלקה להנדסה ביו-רפואית בבית-חולים. לפני כן עבדתי בחברות הייטק/סטרטאפים כשעוד לא נקראו כך.

על מתן

מתן מבלה אצלנו הרבה. יש לו את "החדר שלו".

הייתה תקופה, שמתוך סקרנות ויצר פעילות, היה עובר על כל הארונות והמגרות שלנו ואוסף לעצמו (ברשות) מה שעניין אותו. שכשחיפשנו משהו ולא ידענו היכן הוא, מתן כיוון אותנו אל הפריט.

מתן הוא אספן סקרן שמנסה להבין כל דבר ביסודיות לגופו ולעומקו. אני אוהב לשמוע אותו מנגן בקלרינט, לשוחח איתו בשפתו העשירה והבהירה על נושאים "כבדים". מתן ואני חולקים לאחרונה תחום עניין חדש – אולרים שקניתי/קנה/אקנה/יקנה.

דברי מתן הנכד

ילדות משפחתית 0-12

סבא מספר שבימי שבת בערב היו לובשים חולצה לבנה. ההורים והילדים היו הולכים לרחוב הרצל, הרחוב הראשי והולכים לכיוון הים הלוך וחזור. זה היה הבילוי אז במושבה כשנתניה עוד לא הייתה עיר. המדרכות היו צרות ורוב ההולכים הלכו על הכביש. כשסבא היה מתעייף, סבא רבא עמנואל היה מרים אותו על הכתפיים וזה היה כיף. בדרך כלל זה היה כבר בדרך הביתה.

סבא מספר שכשהיו מגיעים לפעמים כקבוצה מתנועת הנוער – "הנוער העובד" – והיו קבוצות מישובים אחרים, היו תמיד מזהים בקלות את אלה מנתניה. היו הולכים על הכביש בגלל ההרגל של ימי ששי ושבת עם המדרכות הצרות של רחוב הרצל.

סבא מספר שפעם אימא שלו לקחה אותו ואת בן דודו לראות בחיפה ספינת מעפילים.

תערוכת "בהתנדב עם", חיפה 1950.

בתמונה מימין לשמאל – סבא, אימא של סבא (רות), מיכה – בן דוד של סבא ליד הספינה

זה נשמע מדהים פעם ועכשיו אם אומרים את זה לילד זה נשמע משעמם. סבא מספר שאז לנסוע מנתניה לחיפה זה היה מבצע שצריך לתכנן מראש ולרדת לכביש לחיפה והנסיעה מנתניה לקחה כמה שעות, ולא בגלל פקקים. כמעט לא היו מכוניות. מהירות הנסיעה של המכוניות הייתה נמוכה בהרבה משל היום ותדירות האוטובוסים הייתה נמוכה.

סבא מספר שפעם פרצה שריפה בשדה ליד הבית שלהם. בית שהיה די בודד בכל הסביבה. הוא ואימא שלו רצו עם דליים מלאי מים וכשזה כיבה את השרפה ראו המון נחשים בורחים מהאזור. היום אנשים פשוט קוראים למכבי האש ומדביר.

ילדות אישית 0-12

סבא מספר שלפעמים בימי שבת, הוא וילדי השכונה היו נפגשים ליד ביתו של מיכה בן דודו בגילו, עם אופניים. ילדים עם אופניים של מבוגרים. האופניים ללא הילוכים ועם ברקס בפדלים לגלגל אחורי. רכבו לכפר-ידידיה לבד ללא השגחה וקנו קני סוכר וזה מדהים כי היום ילדים לא היו רוכבים כל כך הרבה וכיום זה נשמע מופרך.

סבא מספר שפעם הוא היה רוכב כל יום למכולת קונה מוצרי חלב ולחם שהגיעו באותו יום למכולת ומצרכים אחרים כמו סוכר וקמח נשקלו במאזניים שתי כפות עם משקולות מתכת. כיום אנשים פשוט מזמינים דרך יישומון מוצרים שקולים וארוזים.

סבא מספר שבטיול בכיתה ב', שהמורה יזמה, הם הלכו על חוף הים עד היכן שהיום וינגייט ובדרך הם מצאו דג בין הסלעים והמורה אמרה שהיא תבשל את הדג ותביא להם ביום מחרת. והביאה. בטיול השנתי בכתה ב' נסעו ליומיים וישנו בכפר הנוער מאיר שפיה. הלכו הרבה ברגל ועל הכרמל למרגלותיו בין זכרון יעקב ובנימינה ראו מרבדי כלניות מכל הצבעים.

חיי נער משפחתיים 13-17

סבא מספר שבתור נער עזר לעמנואל (סבא רבא שלי) כבנאי והוא היה קם בחמש וחצי ובשש כבר היו בעבודה וסבא היה עוזר לחפור עם את וטוריה בורות ליציקות בטון. בשבע וחצי היו קונים במכולת הקרובה את מה שהגיע באותו יום לפנות בוקר מוקדם וסבא אומר שאין כמו טעם של לחם, חמאה וגבינה טריים לגמרי לאחר עבודה קשה. איך אפשר לדבר על סבא עוזר לעמנואל בלי לדבר על זה שסבא עזר לעמנואל כעיתונאי. כשעמנואל היה בחופשה או מחוץ לעיר או לקח יום חופש סבא היה מחליף אותו ועמנואל היה היחיד ש"העביר את השרביט" לנער בכתה י' – יב'.  עם זה אני רוצה לדבר על זה שבשנת 1961 סבא סיקר שריפה בפרדסיה והידיעה פורסמה בעמוד הראשון למעלה של העיתון "דבר" בתאריך 5/7/1961.

צילום עמוד ראשון של עיתון דבר מיום 5/7/1961 ושל הידיעה שנכתבה על ידי סבא

הידיעה שנגזרה מגיליון של אותו יום

חיי נער אישיים 13-17

סבא מספר שחגיגת בר-מצווה פעם פשוט היו הולכים לבית הכנסת ועולים לתורה ואם עושים מסיבה זה לחברי הכיתה והמתנות היו מכתביות עור. במסיבה למבוגרים (כמה עשרות ספורות – משפחה וחברים קרובים) המתנה המקובלת הייתה ספרים.

סבא מספר שפעם הוא בקבוצה של שמונה ילדים ומדריך שטו בספינת מפרש מנתניה לחיפה בשעה 4:00 – או 5:00 בבוקר הם עצרו במעגן בקיסריה והם ראו דייגים עם סרדינים טריים. הם ביקשו והדייגים נתנו לכל הילדים ולמדריך סרדינים צלויים וזה היה סופר טעים.

כשסבא היה בכיתה ט' היה טיול של תנועת הנוער של יומיים או שלושה בכרמל ובדרך להר הרדאר הם הלכו בוואדי ואז באמצע הדרך ילדה התמוטטה וסבא נזכר שיש בית סוהר דמון לא רחוק משם ובטח יש שם רופאים שיכולים לעזור אז סבא רץ לשם לבד בחושך כמה קילומטרים ודפק על הדלת של הכלא והוביל את החובשים אל הילדה ועד שהוא הגיע, הילדה התאוששה והם הגיעו ליעד.

חיי עלם אישיים

סיפור שהיה כך היה. כשסבא היה באוניברסיטה העברית בירושלים הוא עשה עבודת מחקר על אלקטרו פיזיולוגיה. לצורך העבודה הוא היה צריך להשתמש בפינצטות זעירות. הוא פיתח מתקן מיוחד לבצע מדידות של בעל חיים (חד-תאי) בגובה שלושה מילימטר ועובי של כמה עשרות מיקרונים. ולכן הוא השתמש בחוט טונגסטן בעובי 20 מיקרון וכל העבודה נעשתה מתחת מיקרוסקופ בין-אוקולרי (כששמאל ימין וימין שמאל) והוא השתמש בפינצטות עדינות מאד שהיה קונה אצל שען ברחוב סמוך מקביל לשלום ציון המלכה. ויום אחד כשהלך לשען, בסניף הדואר הראשי של ירושלים ברחוב יפו הוא ראה שם בחורה בשם ברכה שהכיר ואת חברתה שהוא לא הכיר ושמה חיה שמולביץ' (סבתא שלי) ואז הם הלכו לרחוב יפו והתקדמו ועמדו בצומת יפו פינת שלום ציון המלכה.

מפת המקום שבו סבתא וסבא נפגשו

– מפגש רחוב יפו ושלום ציון המלכה ורחוב ממילא שבו סעדו צהריים (מתחם ממילא "יושב" היום גם על מה שהיה רחוב ממילא, שאיננו. ואז לא היה רחוב יצחק קריב) 

ושם עמדו ודיברו וחיה משכה אותו ביופי שלה, חוכמתה ושנינותה ואז הזמין אותה ואת ברכה למסעדה יוונית ברחוב ממילא שם אכלו מוסקה ועד היום הם מתווכחים מי שילם.

סבא מספר שכשעבד באוניברסיטה והיה אז סטודנט שעבודת המסטר שלו הייתה ,"מיפוי מכרסמים במדבר סיני" מה שהוא היה עושה הוא היה שם בנקיקי סלע מלכודות ולפי מה שתפס (ושיחרר) זה מה היה באזור. סבא פעם נסע איתו לשבועיים לסיני והיו עם המדריך/הגשש שלהם הבדואי. וסבא מספר שהמדריך היה סופר זמן בזמן עישון סיגריות ופעם שסבא נסע איתם (היה הנהג) בג'יפ, והיה יום בהיר ושמשי, המדריך אמר לו לעלות על גבעה ואז כשסבא והאחד שמיפה שאלו "למה" הוא אמר שבקרוב הולך להיות הצפה והמדריך צדק.

הזוית האישית

הנכד מתן: לפי דעתי החוויה הייתה מדהימה. אני רואה את סבא המון אבל אף פעם לא יצא לי לשמוע על משפחתו ועכשיו אני מכיר את סבא הרבה יותר טוב.

סבא יוסי: יבורכו מי שיזמו, משמרים ומוסיפים תוכן ועניין לפרויקט מוצלח זה. אני נפגש הרבה עם הנכד מתן, אבל לשעה וחצי שבועית אינטנסיבית לאורך שבועות עם נכד אהוב ומוכשר, יש ערך מוסף רב. הגעתי לפרויקט סקפטי אולם כבר בפגישה הראשונה השתנתה דעתי. חוויתי חוויה חיובית ונעימה, דינמיקה תקשורתית טובה בין כל המשתתפים סבים/סבתות ונכדים/נכדות בניצוחה המרהיב של המורה ליאת שדה שידעה ליצור את האווירה המתאימה לכל המשתתפים להשתחררות ולהתבטאות.